Zéva'him 19a — le Talmud en français

משום שחיכוך הזרוע בגוף גורם להזעה]

אלא

כנגד אצילי ידיהן

, על הצלעות כנגד המרפק.

אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא

, מלך פרס, והיה אבנטי חגור מלמעלה, כנגד הזרוע.

והוה מדלי לי המיינאי, ותיתייה ניהליה

[והיה המלך הפרסי מוריד את אבנטי למקום יותר נמוך כדי שאראה נאה, ומסדר את בגדי בצורה נאה].

ואמר לי

, הן "

ממלכת כהנים וגוי קדוש

"

כתיב בכו

, והינכם חייבים לנהוג בלבישת בגדיכם כמו הכהנים, שנאמר בהם "לא יחגרו ביזע".

כי אתאי

הונא בר נתן

קמיה דאמימר, אמר ליה

אמימר להונא בר נתן:

אקיים בך

מלך פרס את נבואתו של ישעיה הנביא "

והיו מלכים אומניך

"!

תנן התם: כהן שלקה באצבעו

בשבת, וצריך להסתיר את מכתו, וגם רוצה לרפאות אותה -

כורך עליה גמי

, אם הוא נמצא

במקדש

.

אבל לא

יכרוך עליה גמי אם הוא

במדינה

, שהגמי מרפא, ואסור להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים. אבל במקדש לא גזרו על דברים שאסורים רק משום שבות, מדרבנן.

ואם

כוונתו לכרוך את הגמי כדי

להוציא ממנה דם, כאן וכאן

הן במקדש והן חוצה לו

אסור

, שהרי הוא עושה חבורה, שאסור לעשותה מהתורה!

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו

שמותר לכהן לכרוך גמי על מכתו ולעבוד,

אלא גמי

, שאינו נחשב לבגד כלל. אבל אם יכרוך על המכה

צילצול

, חגור

קטן, הוי

"

יתור בגדים

", ויפסול עבודתו.

ורבי יוחנן אמר: לא אמרו

"

יתור בגדים

" פוסל

אלא במקום

בגוף שלובשים עליו

בגדים

.

אבל שלא במקום בגדים

, כגון שהלביש בגד על אצבעו,

לא הוי יתור בגדים

.

ופרכינן: כיצד התיר רבי יוחנן להיות לבוש אל אצבעו בגד כל שהוא בשעת עבודה? והרי על אף שאין כאן יתור בגדים משום שהוא שלא במקום בגדים, אך

ותיפוק

ליה לאיסור

משום חציצה

, שחוצץ אותו הבגד שעל אצבעו בין ידו של הכהן לבין כלי השרת שבידו, וכתיב "ולקח הכהן" וילפינן מכאן שתהא הלקיחה בעצמו של כהן, ולא תהא חציצה ביניהם!?

ומתרצינן: ההיתר של רבי יוחנן הוא בלבישה על אצבע ביד

שמאל

, שלא נעשית בה עבודה.

אי נמי

, ההיתר של רבי יוחנן הוא בלבישה על גב האצבע או על גב היד, שהוא

שלא במקום עבודה

, ואין בה משום חציצה.

ופליגא

הדין

ד

אמר

רבא

בסמוך בשם רב חסדא,

אדרבי יוחנן

:

דאמר רבא אמר רב חסדא: במקום בגדים

-

אפילו נימא אחת

הנמצאת בין בשרו ובין הבגד

חוצצת!

שלא במקום בגדים

אין חסרון של חציצה אלא חסרון של ייתור בגדים. אך לא כל בגד במידה כל שהיא נחשב כייתור בגדים, אלא רק אם יש בו לפחות מידה של

שלש

אצבעות

על שלש

אצבעות, שאז לבישתו

חוצצת

[נחשבת לפסול מדין ייתור בגדים ונקט התנא לשון חציצה משום שבתחילה נקט לשון זו ביחס לנימא אחת במקום בגדים שחוצצת]. אבל לבישת בגד במידה שהיא

פחות מכאן, אין

הלבישה

חוצצת

[וכמבואר, שאין זה נחשב לייתור בגדים].

ובזה נחלק רב חסדא על רבי יוחנן, וסבר שגם שלא במקום בגדים יש את החסרון של ייתור בגדים.

והוינן בה: זה פשוט שרב חסדא, שאמר אפילו שלא במקום בגדים יש את החסרון של ייתור בגדים,

אדרבי יוחנן

, שאמר אין כזה חסרון שלא במקום בגדים -

ודאי פליגא

.

אלא עדיין יש לדון:

אדרבי יהודה בריה דרבי חייא

, שאמר צלצול קטן נחשב ייתור בגדים ואפילו אין בו שלש על שלש -

מי לימא דפליגא?

ופושטת הגמרא:

שאני צלצול קטן, דחשיב

. ולפיכך, הוא נחשב כייתור בגדים למרות שאין בו שלש על שלש.

לישנא אחרינא אמרי לה

:

אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו

שמותר לכהן העובד במקדש לכרוך על אצבעו

אלא גמי

.

אבל צלצול קטן חוצץ

[והיינו ייתור בגדים!].

ורבי יוחנן אמר: לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים

, שהחסרון הוא משום חציצה, וחסרון זה הוא בכל שהוא. שהרי אפילו נימא אחת חוצצת.

אבל שלא במקום בגדים

, שאין שם חסרון חציצה אלא חסרון ייתור בגדים הרי רק לבישה של

בגדים

שיש בהם מידה של

שלש על שלש

אצבעות

חוצצות

[והיינו, נחשבות ללבישות של בגדים מיותרים], אבל לבישת בגד שהוא

פחות

משלש על שלש,

אינה חוצצת

, ואפילו הוא חשוב כצלצול קטן.

והיינו

[הא דאמר רבי יוחנן]

דרבא אמר רב חסדא!

והוינן בה: זה פשוט שדברי רבי יוחנן נסובו על דברי רבי יהודה בריה דרב חייא, וחולק עליו בדין צלצול קטן, שדעת רבי יוחנן כי כל שאין בו שלש על שלש לא נחשב לייתור בגדים.

אלא שעדיין יש לדון,

לימא

גם מה שאמר רבא בעלמא בשם רב חסדא כי שלא במקום בגדים רק שלש על שלש חוצץ,

פליגא אדרבי יהודה בריה דרבי חייא

, ודעת רב חסדא שכל שאין בו שלש על שלש ואפילו צלצול קטן אינו נחשב לייתור בגדים?

ומסקינן: בצלצול קטן סובר רב חסדא כרבי יהודה בריה דרבי חייא, כי

שאני צלצול קטן, דחשיב!

ומקשינן: ולרבי יוחנן, שסבר כי כל שאין בו שלש על שלש ואפילו הוא צלצול קטן אינו נחשב ייתור בגדים,

מאי איריא

, למה הוצרכה משנתנו להשמיענו שכורך עליו

גמי?

והרי אפשר

לשמועינן

חידוש גדול מזה, שאפילו

צלצול קטן

לא מיקרי ייתור בגדים?

ומשנינן:

מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דגמי מסי

[שיש בגומי תכונה של ריפוי].

בעי רבא: נכנסה לו רוח בבגדו

והבדילה הרוח את הבגד מבשר הגוף בשעת העבודה,

מהו?

-

וצדדי הספק הם: "

על בשרו

" ממש

בעינן, והא ליכא

, שהרי הרוח הבדילה אותו מהבשר,

או דילמא דרך לבישה

בעינן, והא דרך לבישה

בכך?!

תו בעי רבא:

כינה

הנמצאת על בשרו

מהו שתחוץ

בין הבשר לבגד? ואמרינן: אם היתה הכינה

מתה

-

לא תיבעי לך, דודאי חייצא!

אלא, אם היתה הכינה

חיה

, תיבעי לך,

מאי?

מי אמרינן, כיון דאתא ואזלא, רביתא היא

, שכבשרו היא נחשבת,

ולא חייצא

,

או דילמא, כיון דקפיד עליה

שלא תהיה על בשרו, אין היא נחשבת כבשרו, ולכן

חייצא?!

ועוד דן רבא:

עפר

הנמצא על בשרו,

מהו שיחוץ

בין הבשר לבגד?

ותמהה הגמרא איך הסתפק בכך, והלא

עפר ודאי חייץ?!

ומתרצינן:

אלא

, בהכרח שספיקו היה ב

אבק עפר

, שהוא עפר דק מאד ואין הכהן מרגיש בו -

מהו?

ועוד דן רבא: אויר

בית השחי, מהו שיחוץ?

שבית היד של הכתונת הוא רחב, ונמצא שבשר בית השחי אינו נוגע בכתונת אלא תמיד יש אויר בין בשר בית השחי ובין הבגד, האם

על בשרו

ממש

בעינן, והא ליכא

, ויצטרכו לצמצם ולדחוק את בתי הזרוע עד שיגעו בבית השחי,

או דילמא, דרך לבישה בכך

, ולא אכפת לן שבאותו מקום יש תמיד אויר החוצץ בין הגוף לבגד?

ותו בעי רבא:

הכניס ידו לתוך חיקו

, וחצצה ידו בין חיקו לבגד,

מהו?

וצדדי הספק הם:

גופו

-

מי חייץ?

כשאין אותו חלק מהגוף נמצא במקומו, אלא הוא נמצא בין הבשר שבמקום הבגד לבגד,

או לא חייץ

, שהרי בכל ענין הבגד נמצא על גופו .

ותו בעי רבא:

נימא מהו שתחוץ?

ופרכינן: מאי קא מיבעי ליה והא

נימא ודאי חייצא?

ומשנינן: הא קא מיבעיא ליה:

נימא מדולדלת

מן הבגד, שניתקה מעיקרה אך עדיין מחוברת במקצת לבגד, האם היא חוצצת או שאכתי היא חלק מהבגד ואינה חוצצת?

בעי מר בר רב אשי

: כהן שגדלו שערות ראשו, ו

יצא שערו

כלפי מטה לכוון גופו, ונכנס השער

בבגדו

בין בשרו לכתונת ,

מהו?

[והבעיה היא באם תמצא לומר שהמכניס ידו בין בגדו לבשרו אינו חוצץ],

האם גם

שערו כגופו דמי

וכמו שידו אינה חוצצת כך גם שערו,

או

דילמא שערו

לאו כגופו דמי

, והרי הוא כדבר נפרד, וחוצץ?

בעי רבי זירא: תפילין

שמניח הכהן על זרועו בשעת עבודתו,

מה שיחוצו

[לפי רש"י השאלה היא אם התפילין פוסלות מדין ייתור בגדים, ומצינו לעיל שלשון "חציצה" משמעותו ייתור בגדים, ולפי התוס' הבעיה היא אם תפילין חוצצות בין בשר ידו לכתונת]? והספק הוא, האם נחשבות התפילין משום חביבות המצוה כחלק מגופו [ולכן לא הווי ייתור בגדים - לרש"י, ולא חייצי - לפי תוס'], או שלמרות חביבות המצוה, הן נחשבות כדבר הנפרד מגופו?

אליבא דמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא, לא תיבעי לך

, דודאי חייצי, כיון

ד

בשעת ה

לילה

, שאינו מקיים אז בהן מצות תפילין,

חייצי

, הרי הן נחשבות כדבר הנפרד מגופו, ולכן אפילו בעבודות

יום נמי חייצי

.

כי תיבעי לך

-

למאן דאמר

שגם

לילה זמן תפילין

הוא, ונמצא שבכל עת שמניחן הן חביבות עליו כגופו.

מאי? מצוה דגופיה חייץ, או לא חייץ? איגלגל מילתא

דהאי בעיה אי תפילין חייצי

ומטא לקמיה דרבי אמי

.

אמר להו

רבי אמי:

תלמוד ערוך הוא בידינו

-

תפילין חוצצות!

מיתיבי: כהנים

שהיו עסוקים

בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן

[על קרבנות הציבור],

פטורין

באותה שעה

מן התפילה ומן התפילין

כדין עוסק במצוה שפטור לעשות מצוות אחרות .

ודייקינן:

מאי לאו

, מדקתני שהכהנים פטורין מן התפילין מדין עוסק במצוה ולא קתני שאין להם להניח תפילין כדי שלא יחצצו, מוכח, כי

אם הניחן

הכהן,

אינן חוצצות

, שעל אף שהוא פטור מלהניחן, מצות תפילין בידו, וחביבות המצוה מחשיבה אותן כגופו!? ומשנינן:

לא

. לעולם אימא

אם הניחן

בשעת עבודה הרי הן

חוצצות

.

וכי תיקשי לך,

אי הכי

, אמאי תני שהכהנים

פטורים

מהנחת תפילין? והרי

אסורים

להניחם

מיבעי ליה

למיתני, שהרי חייצי?

תריץ הכי,

כיון דאיכא

בהאי מתניתא גם דין פטור ממצות תפילין של

לוים

בדוכנן

וישראל

במעמדן,

דלא מתנו ליה

שאי אפשר לשנות "

אסור

" להניחן, שהרי בלוים וישראלים אין איסור חציצה,

משום הכי תנא

, גם ביחס לכהנים, לשון "

פטורין

".

ומקשינן:

והתניא: אם הניחן אינן חוצצות

. ותיובתא דרבי אמי דאמר תלמוד ערוך בידינו תפילין חוצצות?!

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

דאמר רב אמי חוצצות, הוא בתפילין

דיד

.

הא

דקתני בברייתא אינן חוצצות, הוא בתפילין

דראש

[וכדמפרש ואזיל]:

מאי שנא

תפילין

דיד

דחייצי, משום

דכתיב

בכתונת "

ילבש על בשרו

" -

שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו

, תפילין

דראש נמי כתיב

"

ושמת המצנפת על ראשו

" - שלא יהא דבר חוצץ בין מצנפת לראשו?