Zéva'him 17b — le Talmud en français

ומתרצינן:

קסבר

רבה,

מחוסר כיפורים דזב כזב דמי

[ונקט "זב" רק כדוגמא, שהרי כל מחוסר כיפורים נשאר בדינו כל זמן שלא הביא קרבנותיו], שגם אם טבל והעריב שמשו לא קלשה טומאתו, אלא הרי הוא מטמא, וחייב כרת על אכילת קדשים כל עוד לא הביא את קרבנותיו, כמקודם.

ולפיכך, אי אפשר ללמוד ממחוסר כפורים וטמא מת לטבול יום, כי הם חמורים ממנו, שהם מחוסרים מעשה כפרה לטהרתם, ולכן הוצרך הכתוב לפרש דינו של כל אחד מהם בנפרד.

ומחוסר כיפורים דזב

, האם קלשה טומאתו משטבל, או שהוא

כזב דמי

, מחלוקת

תנאי היא

.

דתניא: פרה אדומה

אשר

שרפה

מי שהוא

אונן

ומחוסר כיפורים - כשרה. יוסף הבבלי אומר: אם שרפה

אונן

הרי היא

כשרה

[משום שאין אונן אסור בעבודת הפרה]. אבל אם שרפה

מחוסר כיפורים

הרי היא

פסולה

.

מאי לאו, בהאי קמיפלגי

תנא קמא ויוסף הבבלי:

מר סבר מחוסר כיפורים דזב כזב דמי

, והרי הוא טמא, ואילו השורף את הפרה חייב להיות טהור.

ומר סבר לאו כזב דמי

, ואינו טמא אלא טהור, וכשר לשריפת הפרה, אלא שהוא אסור עדיין בכניסה למקדש כיון שלא הביא קרבנותיו.

ודחינן:

לא

.

דכולי עלמא

סוברים שמחוסר כיפורים דזב

כזב דמי

.

והכא

, גבי פרה אדומה,

בהא קמיפלגי, דכתיב

"

והזה הטהור

על הטמא". ותיבת "הטהור" מיותרת היא, לכאורה, שהרי נאמר לעיל "ולקח אזוב, וטבל במים איש טהור", ומכאן דרשו,

מכלל שהוא טמא

. שטהרתו של הטהור הזה היא חלקית בלבד, ועדיין הוא טמא, אלא שנקרא "טהור" משום שהתחיל להטהר,

לימד

הכתוב

על טבול יום שכשר בפרה

. שהרי טבול יום כבר טבל מטומאתו ונטהר חלקית ממנה, אלא שעדיין יש לו את הדין המיוחד של "טבול יום", ובא הכתוב המיותר ללמדנו שלגבי עבודת הפרה הוא נחשב לטהור, כמו שמצינו [ביבמות עב ב] שטבול יום נחשב טהור לאכילת מעשר, דכתיב "ורחץ במים, וטהר".

מר

, תנא קמא, המכשיר מחוסר כיפורים לשרוף את הפרה,

סבר

שהתורה הכשירה עשיית פרה בטבולי יום של

טומאה דכל התורה כולה

, כולל טבולי - יום שעדיין הם מחוסרי כיפורים.

ומר

, יוסף הבבלי, הפוסל מחוסר כיפורים לשריפת הפרה,

סבר

, שהתורה הכשירה רק

טומאה דהך פרשה

שהיא עוסקת, בטבול יום של טומאת מת.

הלכך, טבול יום דנבלה וטמא שרץ, דקיל

מטבול יום של טומאת מת, [טומאת שרץ היא רק יום אחד, בעוד שטומאת מת היא שבעה ימים],

אתי בקל וחומר מטבול יום דמת

, ולכן טבול יום שטבל למגע שרץ או לטומאת נבילה, כשר לשריפת הפרה.

אבל

טבול יום שהוא

מחוסר כיפורים דזב, דחמיר

מטומאת מת,

שכן טומאה יוצאה עליו מגופו, לא

הכשרתו התורה לשריפת הפרה. שנינו במשנה:

מחוסר בגדים

פוסל עבודה .

מנלן

דכהן שעבד כשהוא מחוסר בגדים שעבודתו פסולה?

אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון: דאמר קרא

"

וחגרת אותם אבנט, אהרן ובניו, וחבשת להם מגבעות, והיתה להם כהונה לחקת כולם

". ודרשינן -

בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם

.

אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם

. וכיון שבהיותם מחוסרי בגדים אינם נחשבים ככהנים, הרי עבודתם היא כעבודת זרים, המחללת את העבודה. ומקשינן:

ו

כי

הא

, דין זה שמחוסרי בגדים מחללים עבודה

מהכא נפקא?

והלא

מהתם נפקא

-

דתניא: מנין לשתויי יין, שאם עבד

הכהן כשהוא שתוי,

חילל

את העבודה?

תלמוד לומר

"

יין ושכר אל תשת

"

וגומר

. ובהמשך נאמר "

ולהבדיל בין הקודש ובין החול

", ללמדך שאם עבד כשהוא שתוי, הרי עבודתו עבודת חולין היא .

ובאופן שעבד כשהוא

מחוסר בגדים

או כ

שלא רחוץ ידים ורגלים

.

מנין

שהוא מחלל עבודה?