Zéva'him 17a — le Talmud en français

אלא

, בהכרח, אין לנו לדרוש מקל וחומר לשנות ממשמעות סתמא דקרא, שהרי

איכא למיפרך הכי, ואיכא למיפרך הכי

, ולפיכך

כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה

, העמידנה במקומה כסתמא דקרא.

ולכן, כשהותרה אנינות לכהן גדול בסתם, הרי היתרה הוא בין ביחיד ובין בצבור. וכן כשנאסרה אנינות לכהן הדיוט, איסורה בסתמא, בין ביחיד בין בציבור.

וכמו כן כשהותרה טומאה בצבור בסתמא, היא הותרה אף לכהן הדיוט, וכשנאסרה בקרבן יחיד בסתמא, היא אסורה בין לכהן גדול ובין לכהן הדיוט.

שנינו במשנה: כל הזבחים שקיבל דמן

טבול יום

פסל!

מנלן

שטבול יום פוסל את העבודה?

דתניא: רבי סימאי אומר: רמז

לטבול יום, שאם עבד חילל את עבודתו,

מנין? תלמוד לומר

"

קדושים יהיו

-

ולא יחללו

שם אלהיהם, כי את אשי ה', לחם אלהיהם, הם מקריבים".

אם אינו ענין לטמא

שמחלל את הקדשים בעבודתו,

דנפיק מ

"

וינזרו

מקדשי בני ישראל [שלא יעבדו הכהנים עבודת הקרבנות בעודם טמאים] ולא יחללו את שם קדשי",

תנהו ענין לטבול יום

, שמחלל גם הוא את העבודה.

ומקשינן: ומנין שהיתור ב"ולא יחללו" בא ללמדנו על טבול יום, שמחלל עבודה?

אימא, תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן

, הכתובים בפסוק הקודם, וכונת הכתוב לומר שהכהנים הקורחים קרחה או המשחיתים פאת זקנם, עוברים גם בעשה ובלאו של "קדושים יהיו - ולא יחללו"?

ומתרצינן: אי אפשר להעמיד את הפסוק "קדושים יהיו ולא יחללו" בקורח קרחה ומשחית זקן . שהרי

טבול יום, דאם עבד

עבודת הקדשים, חיובו

במיתה מנא לן, דגמר

מהפסוק "קדושים יהיו ולא יחללו" בגזירה שוה של

חילול

-

חילול מתרומה

, שכשם שהמחלל את התרומה חיובו במיתה כן המחלל את הקדשים בעבודתו חיובו במיתה.

וכיון שלא מפורש בפסוק "לא יחללו" באיזה פסולין מדובר, לפיכך אין לנו ללמוד אלא שפסול

דפסיל בתרומה

, כמו טבול יום,

מחיל עבודה

, אבל מי

דלא פסיל בתרומה

כמו קורח קרחה ומשחית זקן,

לא

נלמד שהוא

מחיל עבודה

, ונמצא שפסוק זה מדבר רק בטבול יום שמחלל עבודה ולא בקורח קרחה ומשחית זקן, שהם אינם מחללים את התרומה, וממילא אין ללמוד מקרא זה שיחללו את הקדשים!

אמר רבה: למה לי דכתב רחמנא

שלשה פסוקים נפרדים לפסול עבודה שעבדו

טמא, וטבול יום, ומחוסר כיפורים?

והרי אילו נכתב בטמא בלבד שמחלל עבודה, היינו יכולים ללמוד ממנו במה מצינו על טבול יום ומחוסר כיפורים, שכל מי שפסול לעבוד מחמת טומאה מחלל את העבודה?

ומתרצינן:

צריכי

לכתוב גם את טבול יום ומחוסר כיפורים.

דאי כתב רחמנא טמא

בלבד, לא היינו לומדים ממנו טבול יום ומחוסר כיפורים, משום שהוא חמור מהם,

שכן

הטמא

מטמא

אוכלין בנגיעתו, ואילו טבול יום ומחוסר כיפורים אינם מטמאין אותם [טבול יום רק פוסל את התרומה, אך אינו מטמאה!].

ואילו נכתב חילול עבודה רק

בטבול יום

-

מחוסר כיפורים לא אתי מיניה, שכן

טבול יום חמור הימנו, בכך שהוא

פוסל בתרומה

, ואילו מחוסר כיפורים אינו פוסל את התרומה.

ואילו נכתב חילול עבודה רק

במחוסר כיפורים

-

טבול יום לא אתי מיניה, שכן

מחוסר כיפורים חמור הימנו בכך שעדיין הוא

מחוסר מעשה

של הבאת קרבנותיו לפני שיטהר, בעוד שטבול יום נטהר בלא מעשה, כשיעריב השמש.

ועדיין מקשינן: אמנם

מחדא לא אתי

אידך, מפני הפירכות דלעיל, אבל למה לא

תיתי חדא מתרתי

, ודי לכתוב טמא וטבול יום, או טמא ומחוסר כיפורים, ונלמד את השלישי בצד השוה מהשנים האחרים?

ומבררת הגמרא את הקושיא,

בהי לא לכתוב רחמנא

ונלמדנו משני הדינים שנאמר בהם חילול?

אם הכוונה ש

לא לכתוב במחוסר כיפורים, ותיתי מהנך

, מטמא וטבול יום, הרי יש לדחות,

מה להנך

שהם חמורים ממנו,

שכן

הם

פוסלים בתרומה

, בעוד שמחוסר כיפורים אינו פוסל בתרומה.

אלא, לא לכתוב רחמנא בטבול יום, ותיתי מהנך

, מטמא ומחוסר כיפורים.

דמאי פרכת

-

מה להנך שכן מחוסרים מעשה

לטהרתן ולפיכך הם חמורים מטבול יום שאינו צריך מעשה לטהרתו,

סוף סוף קלישא לה טומאתן

, שהרי מחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ואינו מחוסר אלא הבאת קרבנותיו, שוב אינו מטמא, ואינו חייב כרת על אכילת קדשים.

ואף על פי שעדיין הוא מחוסר מעשה של הבאת קרבנותיו, הרי כיון שקלשה טומאתו לאחר שטבל והעריב שמשו, אפשר ללמוד ממנו לטבול יום, שכשם שמחוסר כיפורים מחלל עבודה, אף על פי שאינו מטמא ואינו חייב כרת על אכילת קדשים, הוא הדין טבול יום. ונופלת הפירכא "מה להצד השוה שבטמא ובמחוסר כיפורים שהם מחוסרים מעשה והם חמורים מטבול יום", שהרי ממחוסר כיפורים ניתן ללמוד לטבול יום, כי יש בו קולא מצד אחר, שאינו מחוסר מעשה לטהרתו, אלא רק לכפרה, וטמא מת אינו מחוסר מעשה לכפרה, ואם כן נלמד טבול יום משניהם .