Zéva'him 13b — le Talmud en français

ומתרצינן:

אלא

לא קשיא

, באמת הברייתא והמשנה עוסקות שתיהן במחשבת פיגול [או ששתיהן במחשבת שלא לשמה] ואין סתירה בין הברייתות. כי

הא

דמצינו בברייתא של רבי טרפון ורבי עקיבא שמחשבת קבלה אינה פוסלת, היינו באופן

דאמר

בשעת שחיטה

הריני שוחט על מנת לקבל דמו למחר

, שאין הקרבן נפסל במחשבה לקבל את דמו חוץ לזמנו, משום שפסול פיגול הוא רק במחשבה על אכילת המזבח או האדם, וקבלה אינה נחשבת אכילה .

ואילו

הא

, ששנינו בברייתא האחרת, שיש פיגול בקבלה, היינו באופן

דאמר

, בשעת קבלת הדם,

הריני מקבל דמה על מנת לשפוך שירים למחר

, ואפילו מחשבה על שפיכת השיריים, שאינה מעכבת את הכפרה, אם יחשוב עליה בשעת עבודה שיעשנה חוץ לזמנו, הקרבן יתפגל, כי שפיכת השיירים נחשבת אכילת מזבח, ונמצא שחשב בעת עשיית העבודות המעכבות על אכילת מזבח חוץ לזמנו.

וכך אפשר לחלק גם בין המשנה לברייתא לגבי מחשבת שלא לשמה, שהברייתא מדוברת באופן שחשב בשחיטה לקבל שלא לשמו, ואינו פוסל, ואילו המשנה עוסקת באופן כשחשב בעצם מעשה הקבלה שלא לשמה, ולכן הוא פוסל במחשבתו.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא

: איך אמרו בברייתא שאין פיגול אלא במחשב בשעת העבודות המעכבות שיעשה את אכילת הבשר או הקטרת אימורין חוץ לזמנם?

ו

כי

שפיכת שיריים

שאינה עבודה המעכבת

לא פסלה בהו מחשבה?

והתניא: יכול לא תהא מחשבת

פיגול

מועלת

אלא במחשב

באכילת בשר

חוץ לזמנו?

מנין לרבות שפיכת שיריים

[וסלקא דעתא שמדובר במחשב בשעת שפיכה להקטיר אימורין למחר],

תלמוד לומר

"

ואם אכל יאכל

",

בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח?!

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

, הריבוי שמועילה מחשבת פיגול בשפיכת שיריים, נסוב על אופן

דאמר

בשעת עבודת הזריקה

הריני זורק

את הדם

על מנת לשפוך שירים למחר

, שמחשבת הפיגול היתה בשעת עבודה המעכבת, וחישב בה על שפיכת שיריים, שהיא אכילת מזבח, חוץ לזמנו. ואילו

הא

, הברייתא שממעטת שפיכת שיריים ממחשבת פיגול, היינו באופן

דאמר: הריני שופך שירים על מנת להקטיר אימורין למחר

, שאף על פי שחישב על אכילת מזבח, אין הזבח מתפגל, משום שלא חישב בשעת עבודה המעכבת .

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: שמעתי

מרבותי

שטבילת אצבע

של הכהן בדם חטאות הפנימיות [שנאמר בהן "וטבל הכהן את אצבעו בדם, והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה'"] אם יטבלנה במחשבה על מנת להקטיר את האימורים למחר הרי היא

מפגלת בחטאת פנימית

.

שמעה אילפא

לחידושו של רב יהודה בריה דרבי חייא,

אמרה קמיה דבר פדא

.

אמר ליה

בר פדא: כיצד יתכן לומר שטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית, והרי

כלום למדנו

לפסול מחשבת

פיגול

בחטאת

אלא משלמים

, [שבהם נאמר יסוד דין פיגול] ואם כן נאמר -

מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן

, שהרי לא מצינו בהם עבודה של טבילת אצבע

אף חטאת

אין טבילת אצבע מפגלת בהן

.

ומקשינן לבר פדא:

וכי הכל משלמים למדנו

, עד שתאמר כי מאחר שלא מצינו טבילת אצבע בשלמים לפיכך גם בטבילת אצבע בחטאת הפנימית לא תהיה מחשבת פיגול. והרי בתורת כהנים [צו פ"ח ה"ז] התרבו כל הזבחים למחשבת פיגול מריבוי מיוחד, ומסתבר שמחשבת פיגול פוסלת בכל העבודות, ואפילו באותן עבודות שאינן בשלמים כגון טבילת אצבע בחטאת הפנימית!?

והראיה שיש ללמוד מחשבת פיגול מאותו ריבוי שבתורת כהנים, ולא במה מצינו משלמים - מדין חטאת ופסח שנשחטו במחשבת פיגול ולאחר מכן נעשו בהן שאר העבודות במחשבת שלא - לשמה שאין חייבים כרת על אכילת הפיגול, שכן דרשו מקרא לקמן [כט, ב] שחיוב הכרת על אכילת פיגול הוא רק כאשר מחשבת הפיגול היתה המחשבה היחידה שפסלה את הקרבן, אך אם יחשוב בנוסף למחשבת הפיגול גם מחשבת שלא לשמה נמצא שהפסול הוא גם מצד שלא לשמה, ואז אין חיוב כרת על אכילת הפיגול.

ואילו פסול מחשבת פיגול בחטאת נלמד במה מצינו משלמים, נאמר -

אי מה שלמים

שפיגל בשחיטתם ואחר כך חישב בהן מחשבת

שלא לשמן

בשאר העבודות,

אין

המחשבה שלא לשמן

מוציא

את אותן השלמים שהתפגלו

מידי

חיוב כרת על אכילת

פיגול

, משום שמחשבת שלא לשמה אינה פוסלת בשלמים, ונמצא שהרצאת הפיגול בשלמים אלו נעשית כהרצאת הכשר, על אף המחשבה שלא - לשמה, ונלמד מכך כי

אף חטאת

שפיגל בשחיטה ואחר כך חישב בשאר העבודות

שלא לשמה

-

אין מוציא מידי פיגול

, אף על פי שבחטאת מחשבת שלא לשמה היא מחשבה הפוסלת, שהרי, לדבריך לומדים משלמים כל דיני פיגול .

אלא מאי אית לך למימר

שמחשבת פיגול בשאר הקרבנות לא למדוה משלמים אלא

מריבויא דקרא קאתיא, הכי נמי

מחשבת פיגול בטבילת אצבע בחטאת הפנימית,

מריבויא דקרא קאתי!

אמר רבי יהושע בן לוי

: כאן,

בעליה זו, שמעתי מרבי ש

מחשבת פיגול בזמן

טבילת אצבע

בדם החטאת הפנימית -

מפגלת!

תהי בה רבי שמעון בן לקיש: כלום למדנו

דין מחשבת

פיגול אלא משלמים

, ואם כן נאמר -

מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בה

, שהרי אין בשלמים עבודה של טבילת אצבע,

אף חטאת

הפנימית

אין טבילת אצבע

במחשבת פיגול

מפגלת בה?!

ותמהה הגמרא על תמיהתו של רשב"ל כמו שתמהה לעיל על דברי רב פפא:

וכי הכל משלמים למדנו?

והרי כל הזבחים התרבו לפיגול מהריבוי הנדרש בתורת כהנים. כי אילו כל דיני פיגול נלמדו משלמים - היה ראוי לומר -

אי מה שלמים

שפיגל בהם בשעת שחיטה ולאחר מכן חישב בשאר מלאכות

שלא לשמן, אין

מחשבת שלא לשמה

מוציא מידי פיגול

, אלא חייב כרת על אכילתו,

אף חטאת

שפיגל בה בשעת שחיטה וחישב בה לאחר מכן בשאר העבודות

שלא לשמה

-

אין

מחשבת שלא לשמה

מוציא מידי פיגול

, וזה אינו נכון, שהרי שנינו לקמן שמחשבת שלא לשמה בחטאת מוציאתה מדין פיגול!? [ובהכרח שדין פיגול בחטאת נלמד מריבוי, וכן יש ללמוד למחשבת פיגול בטבילת אצבע].

ומתרצינן:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אין, הכל משלמים למדו

, ולפיכך הדין כרשב"ג שמחשבת פיגול בטבילת אצבע בדם החטאת הפנימית אינה פוסלת, שכן אין בשלמים עבודה שכזאת וממילא אי אפשר ללמוד ממנה לחטאת, ואף על פי כן מחשבת שלא לשמה בשאר עבודות בחטאת מוציאה מידי פיגול שנעשה בשחיטה, משום שיש ללמוד כך:

הואיל

והמחשב בשעת עבודה בקרבן שלמים לאוכלו

חוץ למקומו

הרי הוא

פוסל בשלמים

, וכמו כן המחשב מחשבת

שלא לשמו

בקרבן חטאת הרי הוא

פוסל בחטאת

, ולמד במה מצינו -

מה חוץ למקומו, הפוסל בשלמים

, מוציא אותם

מידי פיגול

[משום שלא היתה הרצאת הפיגול כהרצאת הכשר],

אף שלא לשמו, הפוסל בחטאת, מוציאה מידי פיגול!

אולם כל זאת דוקא במחשב שלא לשמו בארבע עבודות, ששייך ללמוד בהן לחטאת משלמים שמחשבה הפוסלת מוציאתו מידי פיגול, אבל המפגל בטבילת אצבע, שהיא עבודה שאינה קיימת בשלמים, אי אפשר ללומדה לחטאת משלמים, ולא תחול בה מחשבת פיגול.

אמר רבי ירמיה: מצידה תברא

[הפירכא על אופן הלימוד של רבי יוסי ברבי חנינא נמצאת בצידו], שהרי אינו דומה פסול מחשבת שלא לשמו לפסול מחשבת חוץ למקומו, כי

מה לחוץ למקומו, הפוסל בשלמים

, שהוא פסול חמור, וביכולתו להוציא מידי פיגול מכח חומרתו

שכן הוא נוהג בכל הזבחים, תאמר בשלא לשמו

שהוא פסול קל,

שאינו נוהג אלא בפסח ובחטאת בלבד

ומנין לך שגם פסול קל שכזה מוציא מידי פיגול?

אלא

, אם באת ללמוד משלמים שכל פסול שבכל קרבן, מעכב בפיגול,

מאי אית לך למימר

, בהכרח, שכך הוא אופן הלימוד:

מה שלמים

-

דבר הפוסל בהם

, [מחשבת חוץ למקומו]

מוציאם מידי פיגול, ודבר המעכב בהם

, דהיינו ארבע העבודות,

מביאן לידי פיגול

.

הכי נמי

בחטאת -

דבר הפוסל בה

, [מחשבת שלא לשמה או חוץ למקומו] שלא לשמה,

מוציאה מידי פיגול, ודבר המעכב בה

, ואפילו טבילת אצבע,

מביאה לידי פיגול

.

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא

שטבילת אצבע מפגלת,

דתנן

במסכת מנחות: כיצד הוא דין פיגול במנחה:

זה הכלל

-

כל הקומץ

מן המנחה וחישב בשעת הקמיצה מחשבת פיגול לאכול את השיירים או להקטיר את הקומץ חוץ לזמנו, וכן אם

נותן

את הקומץ

בכלי

שרת במחשבת פיגול, וכן

המוליך

את הקומץ

והמקטיר

אותו במחשבת פיגול, הרי הוא מפגל את המנחה, וכל האוכלה מתחייב בכרת, כי הוקשה מנחה לשלמים לדין פיגול כשם שהוקשו כל הזבחים לדין פיגול של שלמים.

ודייק רב מרי:

בשלמא קומץ, היינו

עבודת המנחה שהיא כנגד עבודת ה

שוחט

בזבח, שהרי השוחט מוציא את הדם, שהוא חלקו של גבוה, מהקרבן, והקומץ מוציא את הקומץ שהוא חלקו של גבוה מהמנחה, ומובן ההקש בין מפגל בקמיצה למפגל בשחיטת שלמים.

וכן בשלמא

מוליך

את המנחה

היינו

כנגד

מוליך

את הזבח, וכן

מקטיר נמי היינו זורק

הדם, ושפיר הוקש המפגל בארבע עבודות במנחה למפגל בארבע העבודות בשלמים,

אלא נותן

את הקומץ

בכלי, מאי ניהו

העבודה שדומה לו בעבודת הזבח ואליה הוקש?

אילימא דדמי לקבלה

של דם הזבח -

מי דמי?

-

התם ממילא

נופל הדם בכלי ולכן נחשבת החזקת הכלי כעבודת קבלה, ואילו

הכא איהו קא שקיל

לקומץ

ורמי

אותו בידו לכלי. ואין הנתינה בידו נחשבת קבלה עד שנח הקומץ בכלי .

אלא

בהכרח

כיון דלא סגי דלא יהיב

את הקומץ לכלי, שאי אפשר להקטיר את הקומץ לפני שיקדשנו בנתינתו לכלי שרת,

על כרחיה

נתינת הקומץ לכלי

עבודה חשובה היא

, ונחשבת כקבלה ומחשבת פיגול מפגלת בה,

הכא נמי

בטבילת אצבע בחטאת ,

כיון דלא סגי דלא עביד לה, על כרחיה

עבודה חשובה היא, וכיון שמקרב את הדם באצבעו אל המזבח,

היינו הולכה

, ולפיכך מחשבת פיגול מפגלת בה! ודחינן:

לא

אי אפשר להוכיח מהמשנה במנחות שטבילת אצבע מפגלת, כי

לעולם

אפשר לבאר

דדמי

נתינת הקומץ בכלי

לקבלה

של דם, ולפיכך מחשבת פיגול מפגלת בה. אבל טבילת אצבע אינה נחשבת כהולכה ולכן אין לנו מקור ללמוד ממנו שמחשבת פיגול מפגלת בה.

ודקאמרת

שיש חילוק בין נתינת הקומץ בכלי לקבלת הדם בזבח, שהרי

הכא

בדם

ממילא

הוא זורק אל הכלי ואילו

התם

בנתינת הקומץ

איהו קא שקיל

ליה בידו

ויהיב

אל הכלי, - יש לומר כי

כיון דאידי ואידי מתן כלי הוא, מה לי ממילא, מה לי קא שקיל ויהיב! לימא

שנידון זה אם טבילת אצבע מפגלת בחטאות הפנימיות -

כתנאי

:

דתני חדא: טבילת אצבע מפגלת בחטאת!

ותניא אידך

: טבילת אצבע

לא מפגלת

, אם טבל במחשבה על מנת להקטיר אימורין למחר,

ולא מתפגלת

, אם חישב בשעת שחיטה או קבלה על מנת לטבול באצבע למחר.

מאי לאו, תנאי היא

שנחלקו אם טבילת אצבע נחשבת הולכה ומפגלת, או שאינה נחשבת הולכה ולפיכך אינה מפגלת.

ודחינן:

לא

מחלוקת תנאי היא, אלא כולי עלמא סברו שטבילת אצבע הולכה היא, ומחלוקת הברייתות היא המחלוקת שנחלקו רבי שמעון ורבנן בהולכה גופא אם מחשבת פיגול מפגלת בה. ונמצא כי

הא

ברייתא ששנינו שטבילת אצבע מפגלת בחטאת

רבנן

היא, ואילו

הא

ברייתא ששנינו בה שאינה מפגלת

רבי שמעון

היא, שדעתו כי גם הולכה אינה מפגלת!

ומקשינן:

אי

העמדת את הברייתא שסברה כי טבילת אצבע אינה מפגלת כדעת

רבי שמעון, מאי איריא

שנקטה הברייתא דוקא עבודת

טבילת אצבע

שאינה מפגלת , והרי כיון שאין בחטאת פנימית מתן דמים על מזבח החיצון, נמצא שאפילו אם יחשוב מחשבת פיגול בשחיטה או בזריקה לא יפגל לפי רבי שמעון, כי

האמר

רבי שמעון: