Version texte de ce daf : original et traduction
Zéva'him 13a — le Talmud en français
Zéva'him 13a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Zéva'him 13a
ומתרצינן:
בן עזאי
צד כרת לא פריך
, משום שהכרת אינו שוה בפסח ובחטאת, כי בפסח חיוב הכרת הוא על ביטול המצוה של הבאת קרבן פסח, ואילו בחטאת אין חיוב כרת על אי הבאת קרבן חטאת, אלא שקרבן חטאת בא לכפר על חטא שיש בו שגגת - כרת.
ומקשינן: אם בן עזאי סובר שאין לפרוך "מה להצד השוה של חטאת ופסח שכן יש בהם צד כרת" משום שאין צד הכרת שוה בהם, אם כן יקשה לך, למה אינו פוסל אשם ששחטו שלא לשמו, והרי
אשם נמי לייתי
מבנין אב מפסח ומחטאת, שהרי אי אפשר לפרוך מה לפסח וחטאת שכן יש בהם צד כרת? ומתרצינן: בן עזאי לא למד
אשם
מפסח ומחטאת כי
פריך
פירכא אחרת:
מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בציבור כביחיד
, מצינו חטאת של ציבור במועדים ובראשי חדשים, וכן קרבן פסח נחשב כקרבן ציבור כי הוא בא בכינופיא, ואינם מלמדים על אשם שהוא בא לכפר רק על היחיד ואינו שייך בציבור.
ואיבעית אימא: צד כרת נמי פריך
ולפיכך אין ללמוד אשם מפסח וחטאת,
ובן עזאי
לא למד מפסח וחטאת לפסול את העולה שנשחטה שלא לשמה, אלא
גמרא גמיר לה
, שקיבלה בקבלה מפי ע"ב זקנים שעולה נפסלת במחשבת שלא לשמה,
והא דקאמר רב הונא
שבן עזאי למד לפסול את העולה בקל וחומר מחטאת,
לא אמרה אלא
בכדי
לחדד בה תלמידיו
, שיפרכו את הקל וחומר.
מתניתין:
הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן
, או
קיבל
או
הלך
או
זרק
את דמן
שלא לשמן
, או שחישב באחת העבודות ל?עשותן
לשמן
והוסיף באותה עבודה עצמה מחשבת
שלא לשמן
, או שבתחילה חישב
שלא לשמן
ואחר כך הוסיף באותה עבודה מחשבת
לשמן
הרי הם
פסולים!
כיצד
היא מחשבת
לשמן ושלא לשמן
באותה עבודה? כגון שחישב תחילה ששוחט
לשם פסח
והוסיף לחשוב
לשם שלמים
. וכיצד הוא מחשבת שלא לשמן ולשמן, כגון שחישב תחילה
לשם שלמים
והוסיף מחשבה
לשם פסח
. ומחשבת שלא לשמה פוסלת בכל ארבעת העבודות,
שהזבח נפסל בארבעה דברים
-
בשחיטה, ובקבול
הדם,
ובהילוך
הדם
ובזריקה
של הדם.
רבי שמעון מכשיר
אם חישב מחשבת שלא לשמו
בהילוך
, משום
שהיה רבי שמעון אומר
-
אי אפשר
שיעשה הזבח
שלא בשחיטה
או
שלא בקבלה
או
שלא בזריקה, אבל אפשר
לעשות את הזבח כהלכתו
בלא הילוך
כלל, כגון אם
שוחט
את הקרבן
בצד
המזבח,
וזורק
את הדם עליו בלא שיצטרך להוליכו, לפיכך אם חשב בשעת הילוך שלא לשמו אינה נחשבת כמחשבה בעת העבודה כדי לפסול את הקרבן .
רבי אלעזר ברבי שמעון
חולק על רבי שמעון אביו
ואומר: המהלך במקום שהוא צריך להלך, מחשבה
שחישב באותה הליכה שלא לשמה
פוסלת
. ואם הילך
במקום שאינו צריך להלך
-
אין מחשבה פוסלת
בשעת אותה הליכה! ובגמרא מתבאר שהילוך שאינו צריך הוא כשמוליכו מן המזבח והלאה כלפי הצד החיצוני של העזרה, ומרחיקו מהמזבח .
גמרא:
שנינו במשנה שקבלת הדם שלא לשמה בפסח ובחטאת פוסלת את הקרבן.
ותמהינן:
וקבלה
הנעשית שלא לשמה
מי פסלה? והתניא
: נאמר בקרבן עולה [ויקרא א ה] "ושחט את בן הבקר לפני ה',
והקריבו
בני אהרן הכהנים את הדם", ודרשינן "והקריבו" -
זו קבלת הדם
בכלי.
אתה אומר
זו
קבלת הדם, או אינו אלא זריקה
, ש"והקריבו" משמעותו להקריב את הדם אל המזבח על ידי זריקתו עליו, ועדין אין לנו מקור שצריך לקבל את הדם בכלי?
כשהוא אומר
בהמשך הפסוק "
וזרקו
את הדם על המזבח סביב"
הרי זריקה אמור, הא מה אני מקיים
"
והקריבו
"? -
זו קבלת הדם
שצריכה להעשות בכלי .
והמשך הפסוק "
בני אהרן הכהנים
" בא ללמד שתהא קבלת הדם נעשית
בכהן כשר, ובכלי שרת
, דהיינו: בזמן שהכהן לבוש בגדי כהונה, כמו שדרשו לקמן [יח, א] "הכהנים" - כשהם בכיהונם, בשעה שהם לבושים בבגדי כהונה!
אמר רבי עקיבא
: אין משמעותה של תיבת "הכהנים" לומר שהם בכיהונם עם בגדי הכהונה. אלא,
מנין לקבלה שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת
[בבגדי כהונה]?
נאמר כאן
בעבודת קבלה -
בני אהרן, ונאמר להלן
[במדבר ג, ג] על אלעזר ואיתמר, "
אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים
אשר מלא ידם לכהן".
מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת
כי "מלא ידם" משמעותו לבישת בגדי כהונה,
אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת!
אמר רבי טרפון: אקפח את בניי
[לשון שבועה],
אם לא שמעתי
שיש
הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש
מהו אותו הבדל.
אמר רבי עקיבא: אני אפרש
את ההפרש ביניהם -
קבלה לא עשה בה
הכתוב
מחשבה כמעשה
, ואילו
זריקה עשה בה
הכתוב
מחשבה כמעשה
. והיינו, שמחשבת שלא לשמה או חוץ לזמנו פוסלת רק בזריקה ולא בקבלה.
וכן יש הבדלים נוספים ביניהם: אם שחט קרבן בחוץ ולאחר מכן
קבלו
את דם הקרבן
בחוץ, אינו חייב כרת
על עבודת הקבלה בחוץ. שהחיוב האמור בתורה הוא רק על השוחט בחוץ ולא על המקבל את הדם, ואילו אם
זרקו
את הדם
בחוץ
הרי הוא
ענוש כרת
, כי נאמר בשחוטי חוץ "דם יחשב" ללמד שגם הזורק את הדם בחוץ חייב כרת .
וחילוק נוסף: אם
קבלוהו פסולים
כגון זרים או כהנים שתויי יין
אין חייבין עליו
מיתה, ואילו אם
זרקוהו פסולין חייבין עליו
מיתה.
אמר לו רבי טרפון
לרבי עקיבא:
העבודה
[לשון שבועה]
שלא הטית ימין ושמאל
אלא כוונת לאמת בפירושך.
אני שמעתי, ואין לי לפרש
את מה ששמעתי, ואילו
אתה דורש
מאליך
ומסכים לשמועה
ששמעתי .
בלשון הזה אמר לו
רבי טרפון לרבי עקיבא:
עקיבא
-
כל הפורש ממך כפורש מחייו!
וכעת הבינה הגמרא מדברי הברייתא שרבי עקיבא ורבי טרפון סברו שמחשבות שלא לשמה וחוץ לזמנו אינן פוסלות אם חישבם בשעת עבודת הקבלה, ואם כן תמוה, איך שנינו במשנה בסתמא שקבלה שלא לשמה פוסלת?
אמר רבא: לא קשיא
מהאמור בברייתא על משנתנו, כי
כאן
, בברייתא, מדובר
במחשבת פיגול
של חוץ לזמנו, שאינה פוסלת אלא אם חשבה בשעת זריקה ולא בשעת קבלה. ואילו
כאן
, במשנה, מדובר
במחשבת שלא לשמה
, שפוסלת בכל העבודות, ואפילו בקבלה .
דיקא נמי
שהמשנה עוסקת במחשבת שלא לשמה ולא במחשבת פיגול,
דקתני
"
שהזבח נפסל
בארבעה דברים"
ולא קתני
שהזבח
מתפגל, שמע מינה
שבמשנה מדובר רק בפסול שלא לשמה, ולא במחשבת פיגול.
ומקשינן:
ו
כי
מחשבת פיגול לא פסלה
כשחישב
ב
שעת
קבלה? והתניא: יכול לא תהא מחשבה
של פיגול - לאכול את הזבח חוץ לזמנו -
מועלת
[מועילה לפסול]
אלא בזריקה בלבד
, וכגון שחשב בשעת זריקה שאכילת הקרבן תהיה חוץ לזמנו,
מנין לרבות שחיטה וקבלה
שאם חשב בהם לאכול את הזבח חוץ לזמנו שיפסל הקרבן,
תלמוד לומר
"
ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה
" -
בדברים המביאין
את הקרבן
לידי
היתר
אכילה הכתוב מדבר
, והיינו כל העבודות הנחוצות להכשר הקרבן ובכללן שחיטה וקבלה .
יכול שאני מרבה אף
את העבודה של
שפיכת שיריים
של הדם אל יסוד המזבח , וכן את עבודת
הקטרת האימורין
על המזבח , שאם חישב בהן לאכול את הזבח חוץ לזמנו שיפסל הזבח.
תלמוד לומר
" ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי
לא ירצה, המקריב אותו
-
לא יחשב
לו". ומשמעות הכתוב "לא ירצה" היא על המפגל בזריקה, כי בה מתרצה בעל הקרבן.
ודרשינן:
זריקה בכלל
כל העבודות המביאים לידי היתר אכילה
היתה, ולמה יצתה
מכללן להכתב,
להקיש אליה
ו
לומר לך
מה
זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה
, [שבלעדיה לא מתכפר בעל הקרבן] ולפיכך פוסלת בה מחשבת פיגול,
אף כל שהיא עבודה
ומעכבת כפרה פוסל בה מחשבת פיגול, יצאו
שפיכת שיריים והקטרת אימורין
שנעשים לאחר הריצוי בזריקת הדם,
שאין מעכבין את הכפרה
ולפיכך גם אם יפגל בהם לא יתפגל הקרבן.
ולפי דרשה זו נמצא שגם קבלה - שבלעדיה לא תיתכן כפרה - פוסלת בה מחשבת פיגול. וקשה על רבא שאמר כי "קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה" ביאורה הוא שאין מחשבת פיגול פוסלת בקבלה!?