Zéva'him 11b — le Talmud en français

אמר לו רבי יהושע

: אם פסלת שלמים לשם פסח בקל וחומר מפסח שמותרו בא שלמים, יש לך ללמוד בקל וחומר דומה לפסול עולה ששחטה לשם חטאת -

שהרי

מצינו

ש

מותר חטאת בא עולה

[כגון שהפריש מעות לחטאתו וקנה בחלק מהן חטאת, ונשארו מעות יתירות בידו, שהדין הוא שמביא בהן עולות לקיץ המזבח. וכן הדין באופן שהפריש שתי חטאות כדי שהאחת תקרב והשניה תהיה לאחריות אם תאבד הראשונה, שלאחר שהקריב אחת לחטאת מקריב את הנותרת לעולה לקיץ המזבח],

ואין מותר עולה בא חטאת

[כי לעולם אין מציאות של "מותר עולה", שהרי תמיד יכול להקריבו עולה], ולדבריך היה ראוי לדרוש קל וחומר:

ומה חטאת

הקלה,

שמותרה בא עולה, אם שחטה

לחטאת

לשם עולה

הרי היא

פסולה

.

עולה

החמורה ממנה, שאין

מותרה

של עולה

בא חטאת

, אם

שחטה

לעולה

לשם חטאת, אינו דין שתהא פסולה?!

[וממה שלא השיב רבי אליעזר כי אכן לדעתו גם עולה לשם חטאת פסולה - הוכיח רבה, שרבי אליעזר חולק בזה על יוסף בן חוני, וסובר שעולה ששחטה לשם חטאת - כשירה].

אמר לו רבי אליעזר: לא

תדמה דין חטאת הקלה לדין פסח החמור , כי

אם אמרת בחטאת

, שהשוחט עולה לשם חטאת לא נפסלה העולה, הרי זה משום שיש קולא בחטאת עצמה, שכן היא עצמה

כשרה

כשנשחטה

לשמה

במשך

כל השנה כולה

ולא רק ביום מסוים.

תאמר בפסח

, שדינו חמור,

שאינו כשר

בשוחטו

לשמו אלא בזמנו

, ולפיכך רק בפסח יתכן לומר -

הואיל

והוא עצמו בשאר ימות השנה הרי הוא

פסול

אם נשחט

לשמו

, לפיכך

דין הוא שיפסלו

זבחים

אחרים

שנשחטו

לשמו

של הפסח בי"ד ניסן [1א].

שנינו במשנה:

שמעון אחי עזריה אומר

: שחטן לשם גבוה מהן כשרים. לשם נמוך מהן פסולים.

רב אשי מתני משמיה דרבי יוחנן, ורב אחא בריה דרבא מתני משמיה דרבי ינאי: מאי טעמא דשמעון אחי עזריה?

דאמר קרא

"

ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה

'". ודרשינן:

במורם מהן

, אם ישחטו את הקרבנות לשם קרבנות אחרים הגבוהים מהם,

אין מתחללין

. אבל

בנמוך מהם

הרי הם

מתחללין

.

ומקשינן:

ו

כי

האי

קרא

להכי הוא דאתא? והא מיבעי ליה לכדשמואל

.

דאמר שמואל: מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה

בידי שמים?

שנאמר

"

ולא יחללו את קדשי בני ישראל, את אשר ירימו לה

'". ומדקדוק הכתוב בלשון עתיד "את אשר ירימו" מוכח כי

בעתידים לתרום הכתוב מדבר

, שגם באכילת טבל יש משום חילול הקודש העתיד להתרם ממנו. ומעתה, נלמד גזירה שוה "חילול - חילול" מתרומה עצמה, כשם שזר האוכל תרומה חייב מיתה בידי שמים, כן האוכל את הטבל חייב מיתה .

ואם כן יקשה, כיצד נדרוש מהפסוק "את אשר ירימו", גם לשינוי קודש כשמעון אחי עזריה וגם לאכילת טבל?

ומתרצינן: מעצם הפסוק משמע שהוא נאמר ללמד על שני הדינים, כי אילו בא ללמד על שינוי קודש בלבד,

אם כן, לכתוב קרא

"

אשר הורמו

".

מאי

מהו הטעם שנכתב בלשון עתיד, "

אשר ירימו

"? - בהכרח שבא הכתוב ללמדך שיש חיוב מיתה על אכילת טבל משום מתנות כהונה שבו, העתידים להתרם ממנו,

שמע מינה תרתי!

בעי רבי זירא

בדברי שמעון אחי עזריה "השוחט את הזבחים לשם גבוה מהם הרי הם כשרים", מהי כוונתו? - האם רצונו לומר שהם

כשירין ואין מרצין

וכדברי חכמים, ואינו חולק עליהם אלא בשוחט לשם נמוך מהם, שחכמים מכשירים ושמעון אחי עזריה פוסל,

ו

נמצא ד

כי פליג בחדא

בלבד

פליג

,

או דלמא

כוונתו לומר שאם שוחט לשם גבוה מהם

כשרין ומרצין, ו

אם כן נמצא כי

בתרתי פליגי

חכמים ושמעון אחי עזריה, שהרי לחכמים הם רק כשרים, אך אינם מרצים?

אמר אביי, ואיתימא רבי זריקא: תא שמע

ממה שפירש שמעון אחי עזריה עצמו את דבריו במשנה. דתנן: כיצד? קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים, פסולין. קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים, כשרין.

הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים

-

כשרין

.

שלמים ששחטן לשם בכור או לשם מעשר

-

פסולין

.

ומדייק אביי:

ואי סלקא דעתך

שבשוחט לשם גבוה מהם דעת שמעון אחי עזריה שהם

כשרין ומרצין

, למה נקט בדבריו "הבכור והמעשר" ששחטן לשם שלמים כשרים? וכי

בכור בר ריצויי הוא!? אלא

בהכרח, בכור ומעשר ששחטן לשם גבוה מהן הרי הם

כשרין ואין מרצין

.

ומדסיפא כשרין ואין מרצין

קאמר,

רישא נמי

, שהכשיר בה בקדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים, כוונתו לומר

כשרין ואין מרצין

.

ודחינן:

מידי איריא!?

וכי יש הכרח להעמיד את הרישא כמו הסיפא? והרי יתכן כי

הא כדאיתא, והא כדאיתא

. ברישא מדובר בקדשים קלים שיכולים לרצות, ואף ששחטם בשינוי קודש, הם כשרין ומרצין משום ששוחטם לשם גבוה מהם. אבל בסיפא מדובר בבכור ומעשר שאינם מרצים, והם כשרים ואין מרצים, כדינם.

ומקשינן: אילו רק בכור ומעשר בלבד כשרים ואין מרצים, ומשום שאינם יכולים לרצות, אבל שאר קדשים קלים כשרים ומרצים, יקשה לך -

אלא מאי קא משמע לן

סיפא בבכור ומעשר, וכי מה נחשב "

גבוה

"

ו

"

נמוך

"

קא משמע לן?

והרי כבר

תנינא

לדין גבוה ונמוך, שהרי קדם ואמר: "

כיצד?

-

קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים וכו

', ובהכרח שהמשך דבריו בסיפא לגבי בכור ומעשר, באים לגלות על הרישא, שדעת שמעון אחי עזריה שגם אם שוחט קדשים קלים לשם קדשי קדשים הרי הם כשרים ואינם מרצים!?

ומתרצינן: אין מהסיפא לא קושיא ולא הוכחה, כי בסיפא נוסף חידוש לגבי בכור ומעשר:

מהו דתימא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיתא גבוה ונמוך, אבל קלים וקלים לא

נאמר בהם שהשוחט גבוה לשם נמוך מהם פסול, לכך פירש שאפילו שלמים שהם קדשים קלים, אם שחטן לשם בכור ופסח, שהם קדשים קלים יותר משלמים, הרי הם פסולין .

ומקשינן:

הא נמי תנינא

שיש גבוה ונמוך בין סוגי הקדשים קלים, דתנן [לקמן פט א]:

שלמים קודמים את הבכור

להקרבה, שאם עומדים שלמים ובכור מזומנים להקרבה מקדימים את השלמים

מפני שהן טעונין מתן ארבע

מתנות דם,

וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק?!

ומתרצינן:

הא

, משנתנו, היא

עיקר

הדין. ואילו

ההיא

, המשנה לקמן,

אגררה

, אגב דיני קדימה בקרבנות השנויים באותה משנה,

נסבה

, נקט אותה.

מתניתין:

א

.

הפסח ששחטו בשחרית

, לפני חצות,

בארבעה עשר

בניסן [שעדיין לא הגיע זמן שחיטתו עד חצות]

שלא לשמו

-

רבי יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר

, שהרי הוא כפסח ששחטו בשאר ימות השנה שלא לשמו, שנעקר ממנו שם פסח והרי הוא קרב שלמים.

בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים

, והרי פסח ששחטו בזמנו שלא לשמו הוא פסול .

ב

.

אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני

במסורת

מפי שבעים ושנים זקן

שהיו בסנהדרין, שאמרו

ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה

[שנשנו הלכות רבות באותו היום] -

שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת!

ומבארת המשנה:

ולא הוסיף בן עזאי

בדבריו על דברי חכמים

אלא

קרבן

העולה

, שלפי דעתו גם הוא נפסל כשנשחט שלא לשמה [שהרי כך אמר בן עזאי "שכל הזבחים הנאכלים", להוציא עולה שאינה נאכלת] ,

ולא הודו לו חכמים!

גמרא:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו

, כי סבר

דכוליה יומא זימניה הוא

[ודרש את המקרא "בין הערביים" - בין סוף הערב של אור לי"ד לתחילת הערב של אור לט"ו]. ולפיכך סבר בן בתירא במשנה שאם שחט את הפסח בשחרית שלא לשמו הרי הוא פסול, שהרי בזמנו הוא .

אלא, שלפי זה, שכל היום זמנו הוא, יקשה

מאי

, מהו הטעם שאמר בן בתירא שאם שחטו בשחרית שלא לשמו הרי הוא פסול

כאילו

שחטו בין הערבים? והרי לדבריו כל היום כולו נחשב באמת כ"בין הערביים", שהרי הוא בין הערב של אור לי"ד לערב של אור לט"ו!

ומבארת הגמרא:

איידי דאמר רבי יהושע

, שאם שחטו בשחרית שלא לשמו הרי הוא כשר

כאילו

נשחט בי"ג [ונחלק על בן בתירא, וסבר שבין הערביים הוא רק מחצות יום י"ד, ולפיכך לפני חצות דינו כיום י"ג]

אמר איהו נמי

שאם שחטו לשמו בשחרית הרי הוא

כאילו

נשחט לאחר חצות, ללמדנו שכל היום כשר לשחיטת הפסח!

ומקשינן:

אי הכי

, שנחלקו מתי הוא זמן "בין הערביים" האמור בתורה,

אדמיפלגי

במשנתנו בדין הפסח שנשחט בשחרית

שלא לשמו, ליפלגו ב

נשחט בשחרית

לשמו

, אם נחשב כנשחט בזמנו וכשר, או שלא בזמנו ופסול?

ומתרצינן:

אי איפלגו בלשמו, הוה אמינא

שנחלקו רק בנשחט בשחרית לשמו,

אבל בשלא לשמו

לא נחלקו, אלא

מודי רבי יהושע לבן בתירא

שפסח ששחטו בשחרית שלא לשמו הרי הוא פסול [על אף שלפי רבי יהושע מצוותו מחצות בלבד]

הואיל ומקצתו

של יום י"ד

ראוי

להקרבת הפסח לשמו, והוה אמינא שיום זה אינו נחשב כ"שאר ימות השנה" , [כי כיון שבו ביום, לאחר חצות, יהיה ראוי להקרבה, לא נעקר ממנו שם פסח, גם כששוחטו לשם שלמים]

קא משמע לן

התנא במשנה שלפי רבי יהושע שחרית של י"ד נחשב כיום י"ג, ובשחיטתו אז לשם שלמים נעקר ממנו דין פסח והוא קרב שלמים.

ומקשינן לרבי אושעיא שביאר, שטעמו של בן בתירא הוא משום שכל היום הוא זמן הפסח:

והכתיב

"

בין הערבים

", שמשמעותו מחצות היום ואילך?

אמר עולא בריה דרב אילעי

: משמעות "בין הערבים" היא -

בין שני ערבים!

[בין סוף הערב הקודם לתחילת הערב הבא] .

ומקשינן: וכי קרבן

תמיד

השני,

דכתיב

גם

ביה

"

בין הערבים

",

הכי נמי דכולי יומא כשר

, ויוכל להקריב את התמיד השני מיד לאחר התמיד של שחר!?

ומתרצינן: אין לדמות את האמור בקרבן תמיד, כי

התם

בהכרח צריך לבאר ש"בין הערביים" הוא מחצות היום ואילך, שהרי

מדכתיב

בכבש הראשון "

את הכבש האחד תעשה בבוקר

",

מכלל דבין הערביים

האמור בכבש השני הוא

בין הערביים ממש

, כי אם אפשר להקריב גם את השני בבוקר מדוע נאמר בראשון "בבקר" ואילו בשני "בין הערבים"?!

ומקשינן: איך מוכח מחילוק הלשון בין הקרבן הראשון לשני ש"בין הערביים" בתמיד הוא אחר חצות דוקא,

ואימא

שכוונת הכתוב ללמד כי

חד

הקרבן הראשון - זמנו

בבוקר

דוקא, ואילו

אידך

זמנו

כוליה יומא

, ובאמת "בין הערבים" האמור בקרבן תמיד הוא כ"בין הערבים" שנאמר בפסח?

ומתרצינן: נאמר בתמיד מיעוט - "את הכבש האחד תעשה בבוקר" ודרשינן:

אחד

בלבד ייעשה

בבקר ולא שנים בבקר!

ולפיכך בהכרח "בין הערבים" שנאמר בכבש השני הוא מחצות ואילך.

ועוד מקשינן: הדלקת

נרות

המנורה

דכתיב

בה "בהעלות את הנרות

בין הערבים

"

הכי נמי דכולי יומא כשר

להדלקת הנרות כמו בקרבן פסח?

ומחלקת הגמרא:

שאני התם, דכתיב

בהדלקת הנרות "יערוך אותו אהרן ובניו

מערב ועד בקר

".

ותניא: מערב ועד בקר

-

תן לה מדתה

הקבועה, חצי לוג לכל נר

שתהא דולקת והולכת מערב ועד בוקר

[ומידה זו, המתאימה ללילות החורף הארוכים, ניתנת גם בלילות הקיץ הקצרים] .

דבר אחר

הכתוב האמור בנרות "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר" בא ללמדך ש

אין לך עבודה

מעבודות הנעשות ביום שתהיה

כשרה

לאחר הדלקת הנרות , כי כך הוא נדרש: יערוך אותו מערב עד בוקר - אותו

מערב עד בוקר

ולא אחר מערב עד בוקר

אלא זו בלבד

, שבשעה שעורך את הנרות בערב כדי שידלקו עד הבוקר יהיו כל עבודות היום עשויות כבר [רש"י יומא טו א]. ומוכח מכאן שבין הערבים האמור בהדלקת הנרות הוא לפנות ערב ולא במשך כל היום כולו, שהרי הדלקת הנרות היא מאוחרת לכל העבודות הנעשות בערב.

ועוד מקשינן: וכי

קטורת

של ערב

דכתיב

גם

בה

"בין הערבים", האם

הכי נמי דכולי יומא כשר

להקטרתה?