Version texte de ce daf : original et traduction
Zéva'him 119a — le Talmud en français
Zéva'him 119a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Zéva'him 119a
ושבע
שנים
שמלך דוד בחברון
על יהודה,
דכתיב "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה, בחברון מלך שבע שנים".
וככלות עשרים שנה אלו, דהיינו בתחילת מלכות דוד בירושלים, הביא דוד את הארון מקרית יערים לעיר דוד, ואחר כך נוספו עוד שלשים ושלש שנה של מלכות דוד בירושלים,
וארבע
שנים
דשלמה
עד בנין הבית,
דכתיב "ויחל לבנותו בשנת ארבע למלכותו"
, הכל ביחד חמשים ושבע שנים שעברו מחורבן שילה עד בנין הבית, שהם כל ימי נוב וגבעון שעמד שם המשכן מחורבן שילה עד לבנין הבית.
נשתיירו לשילה
מתוך ארבע מאות ושמונים שנה שעברו מיציאת מצרים עד בנין הבית, [כשנפחית ארבעים שנה שבמדבר, וארבע עשרה שנה בגלגל, וחמשים ושבע של נוב וגבעון]
שלש מאות ושבעים
שנה
חסר אחת.
שנינו במשנה:
באו לנוב וגבעון
הותרו הבמות.
והוינן בה:
מנא הני מילי
שהותרו שם הבמות?
ומשנינן:
דתנו רבנן
: נאמר בפרשת היתר הבמות, שאמר משה לישראל: בתחילת ביאתכם לארץ בימי גלגל תהיו מותרים להקריב בבמות, "
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה",
ומשמע, אבל משבאתם, יאסרו לכם הבמות, ודרשינן "
אל המנוחה" זו שילה,
"ואל ה
נחלה", זו ירוש לים.
ועוד דרשינן,
למה חלקן הכתוב
וכתב שניהם? ולא כתב "מנוחה" לבד, ונלמד כי בבואם לשילה יאסרו הבמות, וממילא אסורין גם ב"נחלה", שהיא אחר כך בירושלים.
אלא
כדי ליתן היתר בין זה לזה!
ללמד שאחר "מנוחה" יותרו הבמות בנוב וגבעון עד ביאתם אל ה"נחלה" ושוב יאסרו.
ומקשינן:
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אי הכי
, אם נסתלקה הקדושה משילה לנוב וגבעון,
מעשר שני נמי ליתני
במשנתנו שצריך להעלותם לנוב וגבעון ולמה שנינו שהם נאכלין בכל ערי ישראל?
ומתרצינן:
אמר ליה
רבי יוחנן לריש לקיש:
מעשר
שני בגזירה שוה "
שם" "שם" מארון קא ילפי,
שבשניהם נאמר "שם", ו
כיון דארון לא הוה
בנוב וגבעון, שהרי אחר שנשבה הארון על ידי הפלשתים היה בקרית יערים ובעיר דוד עד שנבנה הבית, לפיכך
מעשר
שני
נמי לא הואי
בנוב וגבעון, ולא הוצרך להעלותו שם אלא נאכל בכל ערי ישראל.
מקשה ריש לקיש:
אי הכי, פסח ו
שאר קדשי
קדשים,
שגם בהם נאמר "שם",
נמי
לא יאכלו דוקא בנוב וגבעון,
ד"שם" "שם" מארון ילפי.
שהרי גם בהם נאמר "ואכלתם שם" ונלמד
דכיון דארון לא הוה, אינהו נמי לא הוו
ויאכלו בכל מקום?
אמר ליה
רבי יוחנן:
הא מני
, מה ששנינו במשנתנו ש"מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל", בשיטת מי נאמר?
רבי שמעון היא, דאמר: אף צבור לא הקריבו
בשעת היתר במות
אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן. אבל חובות שאין קבוע להן זמן, הכא והכא,
בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה,
לא קרב.
ומעשר בהמה, חובות שאין קבוע להן זמן הוא,
וממילא לא קרב בנוב וגבעון.
ואיתקש מעשר דגן למעשר בהמה,
שנאמר במעשר דגן [דברים יד, כב] "עשר תעשר" ודרשינן, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, והוקשו זה לזה ללמד, כשם שמעשר בהמה לא קרב בנוב וגבעון, כך אין צורך להביא מעשר שני לשם .
והוינן בה:
מכלל, דלרבי יהודה
שאמר קרבו בבמה חובות שאין קבוע להן זמן, גם מעשר בהמה
קרב
בנוב וגבעון וגם צריך להעלות לשם מעשר שני?
ומסקינן:
אין! דהאמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני ומעשר בהמה נאכלין בנוב וגבעון לדברי רבי יהודה
209 .
ומקשינן:
והא בעי
לאכילת מעשר בהמה ומעשר שני
בירה
, מקדש, שנאמר בהם "לפני ה' אלהיכם", וכי היה מקדש בנוב וגבעון?
ומתרצינן:
ולאו תני רב יוסף: שלש בירות הן! שילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים.
הוא תני לה
ברייתא זאת,
והוא אמר לה,
רב יוסף מפרש לה:
ל
גבי
אכילת מעשר שני
נשנית ברייתא זו,
ואליבא דרבי יהודה.
כי לדעתו קרבו בנוב וגבעון מעשר בהמה, והובא לשם מעשר שני.
שנינו במשנה:
באו לירושלים
נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר, והיא היתה נחלה.
תנו רבנן
: נאמר בהיתר הבמות "
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"
, ודרשינן, "
מנוחה" זו שילה "נחלה" זו ירושלים, וכן הוא אומר "היתה לי נחלתי כאריה ביער" ואומר "העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה"
ועל ירושלים נאמרו מקראות הללו, ומובא ש"נחלה" זו ירושלים
דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: "מנוחה" זו ירושלים, "נחלה" זו שילה, ואומר "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה", ואומר "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו"
ואחר זה נאמר "זאת מנוחתי", ומכאן כי "מנוחה" זו ירושלים.
והוינן בה:
בשלמא למאן דאמר "מנוחה" זו שילה היינו דכתיב
כסדר הוייתן, קודם "
אל המנוחה"
ואחר כך "
ואל הנחלה", אלא למאן דאמר "מנוחה" זו ירושלים "נחלה" זו שילה
-
"אל הנחלה ואל המנוחה" מיבעי ליה
לכתוב, שהרי שילה שהיא "נחלה" היתה קודם לירושלים?
ומתרצינן:
הכי קאמר
קרא:
לא מיבעיא "מנוחה" דלא מטיתו
לא הגעתם עדיין לירושלים,
אלא אפילו ל"נחלה"
לשילה
לא מטיתו
עדיין בהיותכם בגלגל.
תנא דבי רבי ישמעאל"
: מנוחה" ו"נחלה"
זו וזו שילה
212 .
רבי שמעון בן יוחי
אומר: זו וזו ירושלים,
ולא נאסרו הבמות בזמן שילה ונשארו בהיתרן מכניסתן לארץ עד שבאו לירושלים .