Zéva'him 117b — le Talmud en français

רבי שמעון

חולק הוא על כולם בכך שהם סוברים שהצבור הקריב בבמה גדולה כל קרבנותיו ואילו הוא

אומר: אף

ה

צבור לא הקריבו

בבמה גדולה

אלא פסחים

וחובות הקבוע להן זמן

דהיינו תמידין ומוספין , אבל חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא הקריבו הצבור בשעת איסור הבמות .

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי מאיר

שאמר כי כל קרבן שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה, ואילו קרבנות נזיר קרבים.

ומבארינן:

דאמר קרא "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום

איש כל הישר בעיניו", וכך פירושו:

אמר להן משה לישראל: כי עייליתו לארץ ישראל,

ותהיו מותרין להקריב כל יחיד בבמה בהיות המשכן בגלגל, ושם "לא תעשון", לא תקריבו כל יחיד קרבנות החובה שלו כפי שאנו מקריבים היום במשכן שבמדבר, אלא "איש הישר בעיניו". דהיינו "איש", היחידים,

ישרות תקריבו

שם, דהיינו קרבנות נדר ונדבה שאינם חובה על האדם אלא "ישרו" בעיניו להתנדב. אבל קרבנות

חובות, לא תקריבו

היחידים עד שתבאו לשילה. ולא חילק הכתוב בין במה גדולה לקטנה, ובשניהם לא הקריב היחיד חובותיו.

וזה טעמו של רבי מאיר שאין קרב בבמה קטנה דבר שאינו נידר ונידב, שהרי היחיד לא הקריב אז כלל חובות, ואילו הצבור אין מקריב קרבנותיו כלל בבמה קטנה אלא בבמה גדולה, כמו ששנינו במשנתנו "קרבנות צבור קרבין במשכן".

אולם

מנחות ונזירות

סובר רבי מאיר שקרבין בבמה קטנה, הואיל ו

ישרות נינהו,

שהמנחה באה על ידי נדר או נדבה, וקרבנות נזירות אף שהן חובה עליו להביאם במלאת ימי נזירותו, מכל מקום נחשבים "ישרות", שהרי את עצם הנזירות קיבל עליו בנדר.

ורבנן,

שנחלקו על רבי מאיר וסברו שאין היחיד מקריב בבמה אלא עולות ושלמים בלבד ולא מנחות ונזירות, טעמם הוא:

מנחות

לא קרבו, כי

אין מנחה בבמה

לא בגדולה ולא בקטנה. וממקרא הוא נלמד, שנאמר לגבי היתר הקרבה בבמות "זבחים", ודרשו רבנן: זבחים ולא מנחות .

נזירות

לא קרבו בבמה לרבנן, כי

חובות נינהו

. שהרי הנזיר לא נודר את קרבנותיו, ובנדרו רק אסר עצמו בנדר מיין ותגלחת, וממילא נתחייב להביא הקרבנות במלאת ימי נזירותו, וחובות לא קרבו בבמה ליחיד .

אמר שמואל: מחלוקת

רבי מאיר ורבנן בנזירות אם הוי חובה או נדר היא דוקא

בחטאת ואשם

שמביא הנזיר,

אבל בעולות ושלמים

של הנזיר

דברי הכל "ישרות" נינהו, וקרבי.

כי היות ומצינו אופן שקרבנות אלו באין בנדר ונדבה אפילו שלא היה נזיר, לפיכך גם נזיר נחשב כאילו הוא נדר אותם.

מותיב רבה

: שנינו בברייתא,

חזה ושוק

המורם לכהן מקרבן שלמים,

ותרומת לחמי תודה,

ארבע החלות המורמות לכהן מתוך ארבעים החלות הבאות עם התודה ,

נוהגין בבמה גדולה

ליתנם לכהן מקרבנות שהקריבו שם.

ואין נוהגין בבמה קטנה.

כי נאמר בהם "להניף תנופה לה'", ודרשינן "לה'" ולא בבמה .

ומדייק רבה:

ואילו הזרוע בשלה

המורמת מאיל הנזיר,

שיירה,

ולא הזכירה הברייתא שהרמה זו אינה נוהגת בבמה קטנה. ומה טעם לחלק בינה לשאר המורמות? בהכרח, שאיל נזיר אינו קרב כלל בבמה, אף על פי שהוא קרבן שלמים.

ומסיים רבה קושייתו:

אי אמרת בשלמא בעולה ושלמים פליגי

רבי מאיר ורבנן, ולרבנן לא קרבו בבמה אפילו עולה ושלמים של נזירות, אפשר לומר כי ברייתא זו הסוברת שלא קרב איל נזיר בבמה,

הא מני, רבנן היא.

אלא, אי אמרת בחטאת ואשם פליגי,

ועולה ושלמים לכולי עלמא הקריב הנזיר בבמה,

הא מני?

לפי מי שיירה הברייתא דין הזרוע הבשלה המורם מאיל הנזיר? שהרי איל הנזיר קרב הוא בבמה לכולי עלמא.

ומתרצינן:

אלא, אי אתמר, הכי אתמר: אמר שמואל: מחלוקת

רבי מאיר ורבנן

בעולה ושלמים

שמקריב הנזיר,

אבל בחטאת ואשם

של הנזיר,

דברי הכל חובות נינהו.

שהרי לעולם אין באין בנדר ונדבה ,

ו

על כן

לא קרבי

בבמה, ונמצא כי הברייתא שיירה לזרוע בשלה כרבנן, משום שלא קרב איל נזיר כלל בבמה .

אמר מר: וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד

שבמדבר, מקריבין באהל מועד שבגלגל. וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד.

והוינן בה:

מאי טעמייהו דרבנן

שהצבור מקריבין כל קרבנותיהם בבמה גדולה, ואילו היחיד אינו מקריב חובותיו אף בבמה גדולה?

ומבארינן:

אמר קרא

בשעת היתר הבמות "

איש הישר בעיניו יעשה",

ודרשינן: דוקא "

איש"

דהיינו היחיד,

ישרות הוא דליקרוב, חובות לא ליקרוב.

אבל

צבור, אפילו חובות נמי ליקריב

[וכן משמע ש"איש" לא יקריב חובות כלל, לא בבמה קטנה ולא בגדולה].