Zéva'him 116b — le Talmud en français

ומשנינן: כוונת רחב בלשון זה לומר,

דאפילו אקשויי

אבר לתשמיש

נמי לא אקשו

["איש" הוא מלשון גבורת אנשים "קמה" משמעותה קישוי].

ומנא ידעה

זאת רחב הזונה?

דאמר מר: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה,

לפיכך ידעה שלא הוקשה אבר לתשמיש.

אמרו: בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, אחר

שהיתה בת

חמשים שנה נתגיירה, אמרה: ימחול לי

הקב"ה

בשכר חבל חלון ופשתים

, שבאלו זכתה להציל השלוחים של יהושע, ובאותן שלשה דברים עצמן היתה חוטאת שהיו עולין אליה המנאפים בחבל דרך החלון וגם היתה מטמינתם בפשתי העץ .

אמר מר: ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן

להקריב בבמות בכל מקום שירצו.

והוינן בה:

מנא הני מילי?

שמותרין הם בבמות בזמן הזה .

ומשנינן:

דתנו רבנן

: כתוב בפרשת שחוטי חוץ [ויקרא יז, ב] "

דבר אל

אהרן ואל בניו ואל כל

בני ישראל",

ודרשינן:

בני ישראל מצווין על

איסור

שחוטי חוץ, ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ. לפיכך כל אחד ואחד

מעובדי כוכבים

בונה לו במה לעצמו, ומקריב עליה כל מה שירצה

140 .

אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי

: בשעת איסור הבמות לישראל

אסור

לסייען

ולעשות שליחותן של נכרים בהקרבת במותיהם .

אמר רבא: ולאורינהו להו

, להורות להם איך יעשו ,

שרי.

כי הא דאיפרא הורמיז

שם אשה נכרית שהיתה

אימיה דשבור מלכא

מלך פרס.

שדרה עגלא תילתא לקמיה דרבא. שלחה ליה: אסקוה ניהליה

העלו אותו

לשם שמים

בבמה.

אמר להו

רבא

לרב ספרא ולרב אחא בר הונא: זילו ודברו,

לכו וקחו

תרי עולמי,

שני בחורים נכרים,

גולאי

בני גיל אחד, שכן הוא נוי הדב, ר

וחזו היכא דמסקא ימא שרטון,

מקום שנתייבש הים ונעשה קרקע, ויודעים אנו שלא השתמש במקום זה הדיוט ,

ושקלו ציבי חדתי,

תקחו עצים חדשים שלא השתמשו בהם,

ואפיקו נורא ממגנא חדתא,

הוציאו אש מכלי שמוציאין בו אש מהאבנים ויהיה חדש ,

ואסקוה ניהליה לשם שמים.

הרי מצינו שהורה רבא כיצד להקריב קרבנות נכרים בבמה.

אמר ליה אביי

לרבא:

כמאן

אמרת שהעצים יהיו חדשים?

כרבי אלעזר בר שמוע.

דתניא: רבי אלעזר בן שמוע אומר

: כתוב [ויקרא א, ח] "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" ודרשינן:

מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט, אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט

148 .

אך כאן אין ראיה שצריך עצים חדשים, כי

הא מודה רבי אלעזר בן שמוע בבמה

שאין צריך עצים חדשים, וכדלהלן.

דתניא: כתוב אחד אומר "ויתן דוד לארונה במקום

[בעבור המקום]

שקלי זהב משקל שש מאות" ו

מאידך

כתיב "ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים"

.

הא כיצד

יתיישבו שני המקראות הללו שסותרין זה את זה? [גירסת רש"י]

מקום מזבח

קנה דוד

בחמשים, ו

מקום

כל הבית

קנה

בשש מאות.

רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי: גבה מכל שבט ושבט חמשים, שהן

בסך הכל משנים עשר שבטים

שש מאות

שקלים, ונתקיימו שני המקראות.

רבי אלעזר בן שמוע אומר

: כך פירוש המקראות: "

ויקן דוד את הגורן"

ולא פירש כאן בכמה קנאו אלא

כדמפרש בענין

במקום אחר.

ומה מפורש?

"

ויתן דוד לארונה במקום זהב משקל שש מאות". אבל את

שאר הדברים שנאמרו בהמשך, דהיינו,

הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים

שקנאם כדי להבעיר בהם אש על המזבח, קנה דוד

בכסף שקלים חמשים.

ומנין שלקח דוד מוריגים וכלי בקר לעצים?

שנאמר "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים".

ואיך לקח דוד מארונה את המוריגים וכלי הבקר לצורך עצים להקרבה, והרי נשתמש בהם ארונה? אלא ודאי משום שהיה זה בבמה [בשעת היתר הבמות כשעמד המשכן בגבעון] ומודה רבי אלעזר בר שמוע שבבמה אין צורך בעצים שלא נשתמש בהם הדיוט, ויקשה על רבא, למה אמר להם שיקחו עצים חדשים?

ומתרצינן:

ורבא אמר לך: התם נמי בחדתי,

המוריגים וכלי העצים היו חדשים שלא נשתמש בהם ארונה .

מאי "מוריגים"? אמר עולא: מטה של טורבל.

מאי מטה של טורבל? אמר אביי: עיזא דקרקסא דדיישן דשתאי.

לוח עץ שיש בו שיניים וגם חריצים ומשמש לחיתוך הקשים לאחר הדישה לעשות מהן תבן.

אמר אביי מאי

המקור מ

קרא

שהמורג עשוי כן? שנאמר "

הנה שמתיך למורג חרוץ

[עשוי חריצים]

חדש בעל פיפיות

, תדוש הרים ותדוק".

מקרי ליה רחבה לבריה

, לימדו מקראות הללו,

ורמי ליה קראי אהדדי

:

כתיב "ויתן דוד לארונה", וכתיב "ויקן דוד"

כמובא לעיל.

הא כיצד? גובה מכל שבט ושבט חמשים שהן שש מאות

150 .

ואכתי קשיין קראי אהדדי, התם

כתיב "

כסף",

ואילו

הכא

נאמר "

זהב",

ועדיין לא נתיישבו המקראות.

ומתרצינן:

אלא, אימא: גובה כסף

שוה ערך של

משקל שש מאות

שקלי

זהב

לכל השבטים, ומכל שבט גבה כסף השוה לסך חמשים שקלי זהב.

שנינו במשנה:

קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל

בזמן שהיו ישראל במדבר.

אמר רב הונא: בכל מקומות ישראל

נאכלים קדשים קלים.

וסלקא דעתא שכוונתו לומר: בכל מקום שיש שם אחד מישראל ואפילו יצא חוץ למחנה ישראל אוכל שם קדשים קלים.

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: ומחנות במדבר לא הואי?

והא תניא: כשם שהיו

שלש

מחנות במדבר כך היה מחנה בירושלים,

ואלו הם גבולותיהן:

מירושלים

עד

להר הבית

-

מחנה ישראל.

מהר הבית

עד

לשער ניקנור

שער המזרח של העזרה -

מחנה לויה.

מכאן ואילך

-

מחנה שכינה, והן הן קלעים שבמדבר.

ולפנים משער ניקנור קדושתו שוה למקום שהיה לפנים מהקלעים במשכן, ומשמע שהיה במדבר מחנה ישראל, והרי דין קדשים קלים שנאכלים רק במחנה ישראל ואיך אמרת שנאכלים בכל מקום? ומתרצינן:

אימא

כך אמר רב הונא: קדשים קלים נאכלים

בכל מקום

שהוא

מחנה ישראל,

דהיינו, אפילו בשעת סילוק מסעות, מוליכן עמו ואוכלן במחנה במקום חנייתן.

ומקשינן:

פשיטא!?

ומתרצינן:

מהו דתימא איפסלו ביוצא

בשעה שהיו נוסעים ומפרקין את המשכן

קא משמע לן

153 .

ומקשינן:

ואימא הכי נמי

שיפסלו, ומנין המקור להכשירן?

ומתרצינן:

אמר קרא "ונסע אהל מועד"

. ודרשינן:

אף על פי שנסע אהל מועד הוא

וממילא נחשבו הנוסעים עמו כמחנה ישראל .

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: עוד

מחנה

אחרת

, רביעית, -

היתה שם

בירושלים בין הר הבית לעזרה והיא נקראת "

עזרת נשים", ולא היו עונשין עליה

את הנכנס לתוכה בטומאת מת כדין הנכנס לעזרה, כיון שמדאורייתא היה דינה כהר הבית שמותר ליכנס שם טמא מת, אלא מדרבנן הוא שאסרוה לטמא מת,

ובשילה לא היו אלא שתי מחנות בלבד.

והוינן בה:

הי מינייהו

משלשת המחנות

לא הוה

בשילה?

אמר אביי: מסתברא, דמחנה לויה מיהא הואי

ומחנה ישראל הוא שהיה חסר בשילה [ועל מחנה שכינה לא דנו, כי ודאי היה].

דאי סלקא דעתך מחנה לויה לא הוה

שם,