Zéva'him 114b — le Talmud en français

נמצא לכאורה שכל המקריב קרבן מחוסר זמן ואפילו הקריבו בפנים

מילקי נמי לילקי

בלאו זה, שהרי לאו ד"לא תעשון" נאמר בגלגל אף בבמת ציבור שהיתה שם באהל מועד ואהל מועד "פנים" הוא, ונלמד מכאן אזהרה לכל המקריב מחוסר זמן בפנים.

אלמה אמר רבי זירא

: שאינו לוקה במחוסר זמן בפנים כי

הכתוב נתקו

לפסול מחוסר זמן משאר כל הפסולין שעוברין בהקרבתם בלאו של "לא ירצה" הנאמר בקרבנות בעלי מומין ונתרבו ממנו כל הפסולין, וניתק הכתוב את הלאו של מחוסר זמן

לעשה

יתירא שנכתב במחוסר זמן של קרבן שלא היה שבעת ימים תחת אמו, כדי ללמד על מחוסר זמן שאינו בכלל כל הפסולין ואין בו לאו של "לא ירצה" אלא רק עשה זה. אולם לדברי ריש לקיש עדיין צריך מחוסר זמן ללקות מצד הלאו של "לא תעשון" המלמד על מחוסר זמן בפנים?

ומתרצינן:

דלמא הני מילי

שאמר רבי זירא שמחוסר זמן אינו לוקה -

לרבנן

שנחלקו על רבי שמעון במשנתנו ואין דורשין "לא תעשון" למחוסר זמן בחוץ, [ודעתם שלאו זה נאמר רק על הקרבת חובות בגלגל] , אבל

לרבי שמעון

שמחייב במחוסר זמן מלקות משום "לא תעשון"

הכי נמי

שהמקריב קרבן מחוסר זמן בפנים עובר ולוקה על לאו זה!

רב נחמן בר יצחק אמר

: רבי שמעון מודה שאינו לוקה על הקרבת מחוסר זמן בפנים, כי אף על פי שהלאו "לא תעשון" נאמר בגלגל גם על המקריב בפנים בבמת ציבור, אי ללמוד ממנו לכל המקריב מחוסר זמן בפנים, כי רק

פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי!

משום שהבמה בגלגל לא היתה מקום כשר להקרבת קרבנות חובה דיחיד , ואינו דומה לשאר מחוסר זמן שהפסול בקרבן, אך המקום בפנים כשר ולא שייך הלאו של "לא תעשון", אלא רק במחוסר זמן ששחט בחוץ, ולא מצינו לאו למחוסר זמן בפנים .

רבה אמר: טעמא דרבי שמעון

שהשוחט בחוץ קרבן שעתה הוא פסול עובר בלאו הואיל וכשר הוא לאחר זמן הוא

כדתניא: רבי שמעון אומר: מנין לזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות

במדבר או בימי שילה או בזמן בית המקדש

שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר "לא תוכל לזבוח את הפסח

באחד שעריך" דהיינו בבמה שהיא בכל מקום.

יכול אף בשעת היתר הבמות כן

שעובר בלא תעשה אם הקריב את הפסח בבמת יחיד?

תלמוד לומר "באחד שעריך". לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד.

דהיינו, בשעת איסור הבמות שאין מקריבין אלא במקום אחד.

והוינן בה:

אימת

עבר בלא תעשה זה שזובח הפסח בבמת יחיד

אי נימא אחר חצות

של ארבעה עשר בניסן דהיינו, בזמן הקרבתו

כרת נמי ניחייב?

שהרי שחט בחוץ קרבן הכשר בפנים

אלא לאו

ששחט הפסח

קודם חצות

שעדיין לא הגיע זמן הקרבתו הלכך אין בו כרת שהרי אינו ראוי לפנים, ומכל מקום עובר בלאו הואיל וראוי הוא ליקרב אחר חצות, ומכאן למד רבי שמעון שגם במחוסר זמן ששחטו בחוץ עובר בלאו .

ודחינן:

לא, לעולם

בברייתא מדובר בשחטו

לאחר חצות

ובכל זאת אינו חייב כרת כי

בשעת היתר הבמות קאי

דהיינו, בגלגל או בנוב וגבעון שהותרו הבמות לכל יחיד להקריב עליהם קרבנות נדר או נדבה, אבל הפסח שהוא חובה אינו קרב אלא בבמת ציבור, [פסח נחשב לקרבן ציבור כי כל ישראל מקריבין אותו יחד, ולפיכך הוא קרב בבמת ציבור ושונה הוא מחובות יחיד שאין קרבין כלל בשעת היתר הבמות].

ונאמר בשעת היתר הבמות "לא תוכל לזבוח" ללמד שאין להקריב קרבן פסח וכל קרבן חובה בבמת יחיד [אבל כרת אין בו כי שעת היתר במות הוא], ופסח זה אינו מחוסר זמן שהרי כשר הוא עתה להקריבו בבמת ציבור, ואין רבי שמעון יכול ללמוד מכאן שבכל מחוסר זמן בחוץ עובר בלאו.

ותמהינן:

והא

ברייתא "

בשעת איסור הבמות" קאמר?

ומתרצינן: כוונת הברייתא לשעה שיש בה

איסור במה לו

לקרבן פסח שאסור להקריבו בבמת יחיד אבל היא שעת

היתר במה לחבירו

לקרבנות עולה ושלמים של נדר ונדבה שמותר להקריבם בבמת יחיד בשעת היתר במות.

ולפי זה ביאור הסיפא בברייתא "יכול אף בשעת היתר הבמות כן" כך פירושו: יכול שיאסר להקריב הפסח קודם חצות בבמת יחיד שאז הוא קרב שלמים שהרי פסח שלא בזמנו שלמים הוא ושלמים מותרים בבמת יחיד תלמוד לומר "באחד שעריך" לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד דהיינו, אחר חצות שבאים כולם לבמת ציבור להקריב פסחיהם] .

שנינו במשנה: איזהו

מחוסר זמן

בבעליו? הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאת ואשמם בחוץ.

והוינן בה:

ו

כי

הני

זב וזבה ויולדת

בני אשמות נינהו?

ולמה שנינו שהקריבו "אשמם" בחוץ [למקשן לא היתה הגירסא "ומצורע"].

ומתרצינן:

אמר זעירא: תני

במשנה

"מצורע" בהדייהו!

ומצורע מביא אשם.

עוד שנינו בהמשך המשנה:

עולותיהן ושלמיהן

בחוץ.

והוינן בה:

ו

כי

הני בני שלמים נינהו?

שהרי אף מצורע אין בו שלמים.

ומתרצינן:

אמר רב ששת: תני

במשנה גם "

נזיר"!

והוא חייב להביא שלמים.

ומסקינן:

דזעירי

היינו תוספת "מצורע" שהוסיף זעירא

קבעוה תנאי

במשנה ושנו בה גם "ומצורע" , אך

דרב ששת

דהיינו, תוספת "נזיר"

לא קבעוה תנאי

בתוך המשנה, אלא אנו מתרצין כן בגמרא ככל "חסורי מחסרא" שנאמר בש"ס.

אמר רבי חלקיה בר טובי

: מה ששנינו במשנה שהזב והזבה שהקריבו אשמם בחוץ קודם שהגיע הזמן, שהבעלים חייבין להביאם, הרי אלו פטורין מכרת ולאו [לרבנן, ולרבי שמעון חייבין בלאו] הואיל ואינם ראויין לבא לפתח אהל מועד,

לא שנו

כן

אלא

באופן ששחט האשם בחוץ ל

שמו,

לשם אשם [והוא הדין ששחטן בסתם, שדינו כשוחט לשמו], משום שקרבן אשם שלהם אינו ראוי עדיין להקרבה בפנים.

אבל

אם שחט את האשם בחוץ

שלא לשמו,

אלא לשם קרבן אחר, כגון לשם עולה,

חייב

משום שחוטי חוץ,

הואיל וראוי

להתקבל בשם הזה בפנים. ומאידך, אין שינוי שמו של הקרבן מאשם לעולה פוסל אותו, ונמצא שהוא ראוי להקרבה במחשבת

שלא לשמו בפנים!

והיינו דוקא באשם, שהוא כשר שלא לשמו, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. אך בחטאת שנפסלת במחשבת שלא לשמה, פטור עליה אפילו אם שחטה שלא לשמה בחוץ, ולכן לא דן עליה רבי חלקיה .

והוינן בה:

אי הכי,

באופן ששחט האשם בחוץ

לשמו נמי ניחייב? הואיל וראוי

הוא להקרבה על ידי שישחטנו במחשבת

שלא לשמו בפנים.

ומתרצינן:

מחוסר עקירה

הוא! וכל עוד שלא עקרו משמו על ידי מחשבת שלא לשמו אינו בגדר ראוי להקרבה, כי סתם אשם אינו עומד לכך להיעקר משמו.

מתקיף לה רב הונא: וכי יש לך דבר שאינו כשר

אם שחטו

לשמו

, כגון אשם זה שמחוסר זמן הוא ופסול להקרבה,

וכשר

על ידי ששחטו

שלא לשמו?

ואינו דומה למה ששנינו "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים" כי זה דוקא בקרבנות שכשרים להקריב לשמו, אבל לא מצינו שיהיה שלא לשמו עדיף מלשמו .