Zéva'him 112b — le Talmud en français

רבי שמעון אומר: בעלי מומין קבועין פטור

7 ,

אבל

בעלי מומין עוברין

הואיל וראוים להקרבה לאחר זמן, המקריב אותם בחוץ

עובר בלא תעשה,

אבל מודה רבי שמעון שהוא פטור מכרת במזיד ומחטאת בשוגג.

ד.

תורים שלא הגיע זמנן

שעדיין קטנים הם ואינם ראויים עדיין להקרבה, שהתורים כשרים רק כשהם גדולים , או

בני יונה שעבר זמנן

שכבר גדולים הם ואינם ראויים כבר להקרבה, שבני יונה כשרים רק כשהם קטנים, ואם כבר הפרישם לקרבן

והקריבן בחוץ, פטור.

רבי שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן פטור,

אבל

תורים שלא הגיע זמנן

המקריב אותם בחוץ עובר

בלא תעשה

שהרי יהיו ראויים להקרבה לאחר זמן .

ה.

אותו ואת בנו

ששחט אחד מהן ואסור להקריב את השני בו ביום שנאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ועבר והקריבו בחוץ, או שהקריב בחוץ קרבן

מחוסר זמן

שלא הגיע זמנו ליקרב, כגון תוך שבעה ימים ללידתו או באופן שהבעלים היו מחוסרי זמן [באופן המפורש בסמוך], הרי זה

פטור

10 .

רבי שמעון אומר: הרי זה

עובר

בלא תעשה. שהיה רבי שמעון אומר: כל

קרבן

שהוא ראוי לבא

לפתח אהל מועד

לאחר זמן, הרי זה בלא תעשה

כשמקריבו בחוץ, אבל

אין בו

עונש

כרת, וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת אין בו לא תעשה!

מחוסר זמן

ששנינו לעיל שהמקריבו בחוץ פטור היינו

בין

שהוא מחוסר זמן

בגופו

של הקרבן שלא עברו שבעה ימים מלידתו ,

בין

שהוא מחוסר זמן

בבעליו,

שעדיין לא הגיע זמן הבעלים של הקרבן להקריב את קרבנם, ובאופנים דלהלן:

ואיזהו מחוסר זמן בבעליו? הזב והזבה

, שסופרים שבעה ימים נקיים לאחר שפסק זובם, וביום השמיני מביאים קרבנותיהם,

והיולדת

שמביאה קרבנה לאחר ארבעים יום ללידתה בזכר ושמונים יום בנקיבה,

והמצורע

שמביא קרבנותיו ביום השמיני לטהרתו,

שהקריבו חטאתם ואשמם

[במצורע] קודם שהגיע זמנם האמור ,

בחוץ, פטורין,

שקרבנות אלו אינם ראויים עדיין ליקרב לחובתם של הבעלים, והרי זה "מחוסר זמן בבעליו" שעדיין אינם ראויים לכפרה, וגם בתורת נדבה אינם ראויים, שהרי חטאת ואשם אינם באים בנדבה.

אבל אם הקריבו

עולותיהן ושלמיהן

בתוך הזמן

בחוץ,

אף על פי שאינם עולים לבעלים לחובתם, מכל מקום

חייבין,

הואיל וראויים הם ליקרב בפנים אף קודם הזמן בתורת נדבה, שהרי עולה ושלמים באים בנדבה .

ו.

המעלה

בחוץ

מבשר חטאת

חיצונה, או

מבשר אשם,

או

מבשר

שאר

קדשי קדשים

[דהיינו כבשי עצרת]. שהם נאכלים לכהנים ואינם קריבים על גבי המזבח, וכן המעלה

מבשר קדשים קלים

שנאכל לכל אדם,

ומותר

מנחת

העומר

לאחר קמיצה,

ושתי הלחם

שמביאים בחג השבועות,

ולחם הפנים, ושירי מנחות

הנשארים לאחר הקמיצה, פטור על העלאתן בחוץ, משום שאין חייבין על העלאת חוץ אלא בדבר הקרב על גבי המזבח.

ז. העושה בחוץ אחת מהעבודות דלקמן:

היוצק

שמן על המנחה,

והבולל

את סולת המנחה בשמן,

והפותת

את המנחה לפתיתים,

המולח

את הקרבן, שכן דין כל הקרבנות למולחן קודם שיקריבום על גבי המזבח,

המניף

את המנחה,

המגיש

את המנחה שדין המנחה שצריכה הגשה אל המזבח בקרן דרומית מערבית ,

המסדר את השלחן

שערך עליו לחם הפנים,

והמטיב את הנרות

17 , והקומץ

את המנחה ,

והמקבל דמים

מהקרבן בכלי, אם עשה אחד מאלו

בחוץ

לעזרה,

פטור,

כי בגמרא דרשינן מקרא שאין חייבין על העלאת חוץ אלא בעבודה שהיא גמר עבודה, שאין אחריה עוד עבודה. וכל אלו אינן גמר עבודה אלא יש אחריהן עבודה נוספת .

וכן

אין חייבין עליו,

על עבודות אלו שפטורין על עשייתן בחוץ כי אינן גמר עבודה,

לא משום זרות

, אם אם עשה זר בפנים אחת מהעבודות דלעיל ,

ולא משום טומאה

שעשה אותם הכהן כשהיה טמא,

ולא משום מחוסר בגדים

שנעשו על ידי כהן כשהיה חסר עליו אחד מבגדי הכהונה ,

ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים

שלא קידש הכהן ידיו ורגליו, אף שבכל אלו יש בהם חיוב מיתה בידי שמים, מכל מקום אם עשו זאת בעבודה שאינה גמר עבודה אף שנפסל אותו דבר שעבדו בו, אין חייבין עליו מיתה, כי עונשי עבודות אלו נאמרו כך כשעשה עבודה שהיא גמר עבודה.

איסור והיתר במות

א.

עד שלא הוקם המשכן

-

היו הבמות מותרות

לכל יחיד להקריב קרבנותיו בכל מקום שירצה, על במה שהיה מקים,

ועבודה

בהם היתה נעשית

בבכורות

. ב.

ומשהוקם המשכן

-

נאסרו הבמות

להקריב בהם אלא על המזבח שבמשכן,

ועבודה

שבמשכן היתה

בכהנים

24 .

קדשי קדשים

שהוקרבו במשכן היו

נאכלין לפנים מן הקלעים

שהיו סביב המשכן ,

וקדשים קלים

שבמשכן היו נאכלין

בכל מחנה ישראל

דהיינו בתוך המקום שהיו ישראל שרויין שם בדגליהם .

ג.

באו לגלגל

אחר שעברו את הירדן והקימו שם את המשכן -

הותרו הבמות

לכל יחיד להקריב בהם, נוסף על המזבח שבמשכן, שהיה נקרא "במה גדולה" או "במת ציבור" .

קדשי קדשים

שהוקרבו במשכן שבגלגל

נאכלין לפנים מן הקלעים

[אבל בבמת יחיד לא הקריבו קדשי קדשים הנאכלין, כי לא קרבו בבמת יחיד אלא נדרים ונדבות, ולכן לא הביאו בהם חטאת ואשם שאינם באים בנדר ונדבה. אלא רק עולה שאינה נאכלת].

וקדשים קלים

בין אותן שהוקרבו במזבח שבמשכן ובין אותן שהוקרבו בבמת יחיד, נאכלין

בכל מקום

, שהרי בטלה קדושת מחנה ישראל מאחר שלא חנו עוד סביבות המשכן כמו שהיה במדבר .

ד.

באו לשילה

אחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק ארץ ישראל, והקימו שם את המשכן -

נאסרו הבמות

להקריב בהם.

ולא היה שם

למשכן שבשילה

תקרה

מנסרים

אלא

היה עשוי

בית אבנים מלמטן, והיריעות

של המשכן שהיה במדבר היו פרוסות

מלמעלן

29 , והיא היתה "מנוחה",

האמורה בתורה "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה" ללמד שמותרים אתם להקריב בבמות עד ביאתכם אל המנוחה ומאז תאסרו, ועל שילה היא נאמרה, שנחו אז מכיבוש וחילוק הארץ ולפיכך נאסרו הבמות בזמן משכן שילה.

קדשי קדשים

שהוקרבו בשילה

נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני

שנתחייבו בו זה עתה לאחר כיבוש וחילוק הארץ נאכלין

בכל הרואה

בכל מקום שרואין משם את שילה .

ה.

באו לנוב

אחר חורבן שילה וקבעו שם את המשכן, ומשחרבה נוב באו ל

גבעון

וקבעוהו שם ובשניהם

הותרו הבמות.

קדשי קדשים

שהוקרבו שם במשכן

נאכלין לפנים מן הקלעים.

קדשים קלים

ומעשר שני נאכלין

בכל ערי ישראל

שהרי בכל מקום שהוא, יכול היה לעשות במה ולהקריב עליה קדשים קלים .

ו.

באו לירושלים

ובנו המקדש -

נאסרו הבמות ולא היה להן עוד

לבמות

היתר. והיא היתה "נחלה"

האמורה בתורה "כי לא באתם עד עתה ... ואל הנחלה", ללמד כי משתבואו אל הנחלה יאסרו הבמות. ועל ירושלים היא נאמרה, שקדושת המקדש שבה עומדת לעולם, כנחלה שהיא לעולם.

קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים

בתוך חומת העזרה שהיתה במקום הקלעים שבמשכן.

קדשים קלים ומעשר שני

נאכלין

לפנים מן החומה

של ירושלים .

כל הקדשים

הקרבנות

שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ, הרי אלו

עוברין

בעשה

של והביאום לה' דהיינו בפנים

ולא תעשה

של "השמר לך פן תעלה וגו'"

וחייבין עליהן כרת

משום איסור שחוטי חוץ.

הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ

, כגון שהקדיש בהמה לקרבן בימי גלגל או בימי גבעון והמתין עד שילה או ירושלים והקריבה מחוץ לשילה או מחוץ לעזרה שבירושלים,

הרי אלו

עוברין

בעשה ולא תעשה ואין חייבין עליהן כרת.

הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות

, כגון שהקדיש בזמן שהיה המשכן קיים והמתין מלהקריב עד שנחרב והקריבה אז בבמה

הרי אלו בעשה

. כי משעה שהקדישן נצטוה בעשה של "והביאום לה'", וכיון שהמתין עד שלא יכול לקיימו ביטל העשה.

ואין בהם לא תעשה

ולא כרת, כיון שהלאו והכרת על שעת הקרבה נאמרו והרי עתה הותרה ההקרבה בבמה.

ואלו

הן ה

קדשים

קרבנות ש

קרבין במשכן

דוקא ולא בבמה, אף בשעת היתר הבמות:

קדשים ש

סתמן

הוקדשו למשכן

, ואלו הם:

קרבנות ציבור

שמן הסתם הוקדשו על מנת שיוקרבו במשכן ולכך

קרבין במשכן

דוקא.

וקרבנות היחיד

מותר להקריבם

בבמה

, שסתמן הוקדשו על מנת ליקרב בבמה, וכל זה כשהוקדשו בסתם, אבל

קרבנות היחיד שהוקדשו

בפירוש על מנת

ל

הקריבן ב

משכן,

הרי אלו

יקרבו במשכן

ולא בבמה, שאסור לו לשנות מכפי שנדר, שנאמר "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת" ,

ואם הקריבן בבמה

הרי הוא

פטור

מעונש כרת ולאו של שחוטי חוץ, שהרי הבמות מותרות עתה.

ומה בין במת יחיד

בשעת היתר הבמות

לבמת ציבור

בשעת ההיתר, והוא המזבח שהיה במשכן שבגלגל ובנוב וגבעון - באלו דינים שונים הם זה מזה?