Zéva'him 110a — le Talmud en français

ובאופן זה,

מר,

רבי אלעזר,

סבר קביעות מנא מילתא היא.

כי הואיל ונתן שני חצאי פרס בכלי הקטורת, של היכל, קבעיה מנא, ולפיכך אם נחסר אפילו כל שהוא מיפסל. הילכך, גם בחוץ לא מחייב עד שיקריב את כולן.

ומר

תנא קמא,

סבר,

קביעותא דמנא

לאו מילתא היא,

ואפילו אם נחסר, חייב על הקטרה בחוץ.

ומוסיף רבא לפרש שיש נפקא מינה לנסכים לפי ביאורו בדעת תנא קמא, [כשמקריבים עולת בהמה או שלמים יש להביא עמם נסכים סולת ויין. שיעור הנסכים לכבש רביעית ההין שהוא ג' לוגין יין. לאיל שלישית ההין שהוא ד' לוגין. לפר או לעגל חצי ההין שהוא ו' לוגין].

אמר רבא: השתא דאמרינן למאן דאמר

[לתנא קמא]

קביעותא דמנא ולא כלום הוא,

אם

קבע

בכלי

ששה

לוגין

ל

נסכי

פר, ומשך מהן ארבעה, והקריבן בחוץ, חייב, שהרי ראוין

בפנים

לאיל.

ורק משום כך הוא חייב. והוא הדין אם

קבע

בכלי

ארבעה

לוגין

לאיל, ומשך מהן שלושה, והקריבן בחוץ, חייב, שהרי ראוין

בפנים

לכבש.

אבל אם

חסרו כל שהוא

משלשת לוגין,

והקריבן בחוץ, פטור,

שהרי אינם ראויים בפנים לכלום .

רב אשי אמר

: החילוק בין המשנה לברייתא הוא כפי שביאר אביי, שנחלקו בהקטרה של לפני ולפנים בחוץ, ומחלוקתם אם לומדים פנים מחוץ. ועל מה שהקשה רבא "השתא חוץ מחוץ לא ילפי רבנן, וכו'",

ניסוך מהקטרה לא ילפי רבנן,

משום שאינם דומים זה לזה, ו

אף על גב ד

שניהם

חוץ מחוץ.

אבל

הקטרה

של פנים

מהקטרה

של היכל

ילפי, אף על גב ד

הוה

פנים מחוץ.

כי שתי ההקטרות שוות בכך שיש להן שם הקטרה .

שנינו במשנה:

וכולן שהקריבן

בפנים ושייר מהן כזית והקריבו בחוץ חייב.

איבעיא להו: חסרון דחוץ,

אם הוציאן שלימים לחוץ וחסרו בחוץ,

שמיה חסרון,

ואם העלה את המשוייר בחוץ, פטור.

או לא שמיה חסרון

וחייב, לרבנן, כאילו כולו קיים?

וצדדי הססק הם:

מי אמרינן, כיון דנפק,

הרי

איפסל להו

בפסול "יוצא חוץ למקומו", ואף על פי כן חייב על העלאה. ואם כן,

מה לי פסול יוצא, ומה לי פסול

משום

חסרון.

או דילמא,

דוקא "

יוצא", דאיתיה בעיניה,

ולא נחסר כלום מהקרבן,

אין,

אכן חייב, אבל חסר,

דליתיה בעיניה

בשלימותו, שהרי נחסר,

לא

115 .

אמר אביי: תא שמע

ממשנתנו:

רבי אלעזר פוטר עד שיקריב את כולן!

ומוכח שכל חסרון פוטר.

אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: מדרבי אלעזר פשיט מר!?

והרי רבי אלעזר פוטר אפילו אם הקרבן כולו קיים אם הקריב רק כזית ממנו, וכל הנידון הוא לפי רבנן, שחייבו על כזית כאשר כולו קיים, ומודו בשחסר בפנים שפטור עליו, והספק באופן שחסר בחוץ?!

אמר ליה

אביי: איני לומד מדברי רבי אלעזר עצמו, אלא

בפירוש שמיע לי מיניה דמר

[רבה - רבו של אביי]:

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר

ומחייבים על כזית

אלא

באופן

דאיתיה בעיניה. אבל בחסרון, מודו ליה

שפטור

.

מאי

לאו,

חידושו של רבה הוא, שמודים באופן

דחסר בחוץ.

ומוכח שגם לרבנן פטור בחסרון בחוץ!

ודחינן:

לא,

דברי רבה הם באופן

דחסר בפנים

ואין ראיה לנידוננו בחסרון בחוץ.

תא שמע

מסיפא:

וכולן שחסרו כל שהוא והקריבן בחוץ, פטור.

מאי

לאו,

מדובר כאן באופן

דחסר בחוץ

ופטור משום חסרון.

ודחינן:

לא. דחסר בפנים!

ונשאר נידון זה בספק!

שנינו במשנה:

המקריב קדשים

ואימוריהן בחוץ, חייב.

ומקשינן:

אמאי

חייב,

והאיכא חציצה!?

שהבשר כיון שהוא אינו ראוי להקטרה, חוצץ בין האימורין למערכה, ובכהאי גוונא אפילו בפנים לאו העלאה היא. דרחמנא אמר "וערכו בני אהרן הכהנים על העצים אשר על האש, אשר על המזבח", ומשמע שצריך הקרבן להיות על האש ממש. וקא סלקא דעתך השתא, דמתניתין רבי יוסי היא, דאמר אינו חייב בחוץ עד שיעלה לראש המזבח ממש, כבהקטרת פנים .

ומשנינן:

אמר שמואל

: הכא במאי עסקינן,

כשהפכן

, שהניח החלבים למטה על האש!

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא שלא הפכן,

אפילו הכי לא הוי חציצה,

והא מני, רבי שמעון היא, דאמר

לעיל במתניתין [קח א]:

אפילו העלו על הסלע או על האבן, חייב,

ולא בעינן דוקא על גבי מזבח, ועל כל פנים אין בזה משום חציצה.

רב אמר

הכא ליכא חציצה, כי

מין במינו אינו חוצץ,

והבשר והאימורין מין אחד הם.

מתניתין:

מנחה שלא נקמצה,

והקריבה בחוץ, פטור.

לפי שאינה ראויה לפנים.

אבל אם

קמצה

כהלכתה,

ו

אחר כך

חזר קומצה לתוכה

, ונתערב בשיריים,

והקריבה

כך

בחוץ, חייב.

משום שכיוצא בה בפנים כשירה. כמו ששנינו במנחות [כג א] נתערב קומצה [של המנחה] בשייריה, לא יקטיר, ואם הקטיר עלתה לבעלים. וכיון שבפנים נחשבת הקטרה בדיעבד, חייב עליה בחוץ.

גמרא:

שנינו במשנה: מנחה שנתערב קומצה בתוכה, חייב על הקרבתה בחוץ.

ותמהה הגמרא:

וניבטלו שיירים,

מדוע לא יבטלו שיירי המנחה שנשארו לאחר הקמיצה, שהם רוב המנחה,

לקומץ

שהוחזר לתוך שיירי המנחה, שהקומץ הוא המיעוט, ויחשב הדבר כאילו הקומץ אינו קיים, ויהא פטור על הקטרתו בחוץ?!

ומתרצינן:

אמר רבי זירא: נאמרה הקטרה בקומץ,

"וקמץ והקטיר",

ונאמרה הקטרה בשיריים

"לא תקטירו ממנו אשה לה'" [ודרשינן, כל שממנו לאשים, דהיינו שיריים שמהם נקמץ הקומץ לאש, הרי הוא ב"בל תקטירו"].

מה הקטרה האמורה בקומץ,

אם הקטירו שני קמצים כאחד

אין קומץ

אחד

מבטל

את

חבירו,

ואפילו אם הוא רבה עליו, וכדדרשינן מקרא במסכת מנחות [כב א] שכל העולין למזבח אין מבטלין זה את זה, לכן,

אף הקטרה האמורה בשיריים

ביחד עם הקומץ,

אין שיריים מבטלין את הקומץ.

מתניתין:

הקומץ והלבונה

של מנחת נדבה, ששניהם מתירין את השיריים באכילה על ידי הקטרתן,

שהקריב את אחד מהן בחוץ, חייב.

רבי אלעזר פוטר, עד שיקריב

אף

את השני,

כי החיוב הוא רק על הקטרת כל המתיר בחוץ ולא כשהקטיר רק מקצתו .

אבל, אם הקריב

אחד בפנים

בתחילה

ואחד בחוץ

לאחר מכן,

חייב.

לפי שבזה נגמרה ההקטרה, ובו הכל תלוי.

וכן

שני בזיכי לבונה,

שמקטירין בשבת להתיר את לחם הפנים לאכילת כהנים ,

שהקריב את אחד מהם

מהבזיכין

בחוץ, חייב. ורבי אלעזר פוטר

גם כאן

עד שיקריב

גם

את השני.

אבל אם הקטיר

אחד

מהבזיכין

בפנים

כהלכתו,

ואחד

מהם

בחוץ,

הרי זה

חייב

וכדלעיל, שהרי בו נגמרה ההקרבה בחוץ.

גמרא:

בעי רבי יצחק נפחא: קומץ

שהוקטר לבדו בלי לבונה,

מהו שיתיר כנגדו בשיריים

, דהיינו, את מחצית השיריים שכנגד הקומץ, לאוכלן, ואילו מחצית השיריים שכנגד לבונה לא יותר לאכול, ומדובר באופן שבירר חלק מהשיריים כנגד הקומץ וחלק כנגד לבונה?

וצדדי הספק הם:

האם הקטרת הקומץ בלי הלבונה

מישרא שרי

את החלק שכנגד הקומץ, ולגמרי הותר על ידו.

או

שהקטרת קומץ לבדו רק

אקלושי מיקלש

את איסור אכילת השיריים, כי הקומץ והלבונה מתירים את כל השיריים לאכילה רק כשהקטיר את שניהם. אבל אם הקטיר רק אחד מהם לא הותר אפילו חלק מהשיריים לגמרי, אלא רק הוקלש האיסור שעליהם.

והוינן בה:

אליבא דמאן

הסתפק רבי יצחק?

אי אליבא דרבי מאיר, דאמר

[לעיל בדף טז א]

מפגלין בחצי מתיר

[אם פיגל בקומץ לחוד או בלבונה לחוד, שחשב בשעת הקטרת אחד מהם לאכול כזית מן השיריים בחוץ, פיגל], אם כן, כשהקטיר קומץ בלי לבונה, ודאי

מישרא שרי,

שהרי הקטיר חצי מתיר. ואילו לא היה מתיר את שכנגדו, לא היתה מחשבה מועילה בו .

אי אליבא דרבנן, דאמרי

[שם]

אין מפגלין בחצי מתיר,

הרי יתכן שהקטרת קומץ בפני עצמו

לא מישרא שרי ולא אקלושי מיקלש.

ולמה היה ברור לרבי יצחק נפחא שקומץ לבדו, או מקליש או מתיר?

ומבארינן:

אלא,

ספיקו של רבי יצחק נפחא הוא

אליבא דרבי אלעזר

במשנתנו, שאינו מחייב בהקטיר אחד מהם בחוץ עד שיקטיר את השני.

ומקשינן: והרי טעמו של

רבי אלעזר

שאין חייבין על העלאה בחוץ עד שיקטיר את כל המתירים, כי

כרבנן סבירא ליה, דאמר אין מפגלין בחצי מתיר.

ואם כן, פשיטא שקומץ לבדו אפילו אינו מקליש את האיסור.

ומתרצינן:

אלא,

ספיקו הוא

אליבא דרבנן דהכא,

שחייבו במשנתנו על הקטרת קומץ או לבונה בחוץ, והספק הוא:

הכא מאי? מישרא שרי

שהרי מוכח שנחשבת הקטרה.

או אקלושי מקליש,

וגם הקטרה שמועילה רק להקליש איסור נחשבת הקטרה לחייב עליה משום הקטרת חוץ.

ומסקינן:

תיקו!