Yoma 65a — le Talmud en français

הכל מודים

[רבי ורבנן מודים]

שאם נתכפר ב

חטאת האחרונה

שאינה אבודה

[שלא נאבדה מעולם], הרי ה

אבודה מתה.

אלא ל

דברי

רב

, ש"השני" המוזכר במשנתנו [שירעה עד שיסתאב] היינו השני שבזוג השני, שלא נאבד ולא נדחה מעולם, אם כן כיוצא בזה בחטאת יחיד היינו כשהקריב את האבודה, והשניה [שלא נאבדה מעולם] קיימת.

ומשמע מהמשנה שחטאת יחיד כגון זו תמות.

וקשה: הרי אפילו רבי שסובר [בחטאת שאבדה והפריש אחרת, ונמצאה הראשונה והקריבה], שהשניה מתה, בכל זאת כאן במשנתנו [בשעיר יום הכיפורים שמת חברו] גם אם היה דין השעיר כדין חטאת יחיד, היה רבי מודה שהשני שבזוג שני לא היה מת .

וטעם הדבר:

מפני שהכל מודים בדין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת, שלא נאמרה הלכה למשה מסיני שהיא תמות, אלא אם היה בה דיחוי [שלא היתה אפשרות להקריבה] כגון שנאבדה, ולכן אמרו חכמים שאם נתכפר באבודה, חברתה שאינה אבודה אינה מתה.

ומדוע רבי סובר שחברתה שאינה אבודה תמות? [הרי היא לא נאבדה מעולם!], מפני שהיות והפרישו אותה במקום החטאת האבודה, הרי זה כאילו היא עצמה נאבדה.

אבל בשעיר שמת חברו [שלדעת רב אין חל בו דין דיחוי], הרי מיד בשעה שהגריל על הזוג השני, נמצא שהשעיר הראשון ראוי להקרבה, [שהרי כבר יש לו בן זוג]. ו

הוה ליה

[והרי זה]

כמפריש שתי חטאות

על אותו החטא,

לאחריות

שאם תאבד האחת יקריב את חברתה:

ואמר רבי אושעיא: הפריש שתי חטאות

לאחריות

מתכפר באחת מהם, והשניה תרעה

אפילו לדעת רבי. ואינה הולכת למיתה. מפני שמעולם לא היתה היא עצמה אבודה, וגם לא הופרשה במקום חטאת אבודה.

וכיוצא בזה שעיר שמת חברו, הרי בשעת ההגרלה שני השעירים ראויים להקרבה. ולכן אפילו אם היה דין השעיר כדין חטאת יחיד, הכל מודים שלא היה דינו למיתה!

ומתרצינן:

כיון דאמר רבא

לעיל ש

רב סבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון,

אם כן

מעיקרא כמפריש לאיבוד דמי

. בשעה שהפריש את השני [שבזוג שני] היה ברור שהוא לא יוכל להקריבו לחטאת, והרי הוא כאבוד.

ומאחר שמשעת ההפרשה הוא כאבוד, לכן אם היה דינו כדין חטאת יחיד, אזי היה נאמר בו דין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת, שתמות.

והגמרא ממשיכה לדון בדברי משנתנו על פי מחלוקת רב ורבי יוחנן:

תנן

שנינו במשנה: והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה [אבל לא ימות, מפני] שאין חטאת צבור מתה.

רבי יהודה אומר תמות.

משמע מדברי משנתנו, שאותו "השני" שאמרו חכמים שירעה עד שיסתאב, אמר עליו רבי יהודה שהוא ימות.

בשלמא

דברי המשנה מובנים

ל

דעת

רבי יוחנן, דאמר

ש"השני" שהזכירו חכמים, היינו

שני שבזוג ראשון,

שהוא

ירעה.

ו

לרבי

יהודה

הרי הוא

ימות.

לפי זה מובן, ש

מתכפר בשני שבזוג שני.

אלא לרב, דאמר

שהשני שהזכירו חכמים, היינו

שני שבזוג שני,

שהוא

ירעה,

ו

לרבי יהודה

הרי הוא

ימות,

אם כן יש להקשות קושיא:

הרי רבי יהודה ודאי סובר שבעלי חיים נדחין, ואם כן ודאי אי אפשר להתכפר בשעיר השני שבזוג הראשון, ומאחר שרבי יהודה אומר [ברישא] שהשעיר השני שבזוג ראשון [שעליו דברו חכמים] ימות, אם כן

לרבי יהודה במאי מיכפר

באיזה שעיר היו מתכפרים? הרי מדברי רבי יהודה משמע ששניהם ימותו!

ודחינן את הקושיא:

מי סברת

, וכי אתה [המקשן] משוכנע ש

רבי יהודה

שאמר "תמות", התייחס לדברי חכמים, ו

אשני שבזוג שני קאי

[ודיבר על השני שבזוג השני]?!

הרי יש לומר ש

רבי יהודה

שאמר "תמות",

אשני שבזוג ראשון קאי

[דיבר על השני שבזוג הראשון]. ואף על פי שחכמים דיברו על השני שבזוג השני, כך אמר להם רבי יהודה:

א. במה שאמרתם שאין חטאת צבור מתה, אני חולק וסובר שחטאת צבור תמות.

ב. ועוד אמר רבי יהודה: לא במה שאתם אמרתם שירעה אני סובר שימות; שאתם אמרתם שהשני שבזוג שני ירעה. ואני סובר שהשני שבזוג הראשון ימות [מפני שבעלי חיים נדחין], ויקריב את השני שבזוג השני.

הגמרא מביאה שיש אמוראים שהקשו את הקושיא הראשונה דלעיל בסגנון אחר:

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם [של שעיר של השם] ימות המשתלח,

ולעיל הקשנו מכאן על דעת רב שבעלי חיים אינם נדחין: שהרי רבי יהודה אמר שימות המשתלח ואף על פי שהוא חי!

ותירצנו, שרב מודה שדעת רבי יהודה שבעלי חיים נדחין, ורק לשיטת חכמים [לדעת רב] בעלי חיים אינם נדחין.

ושוב הקשנו מהמשנה להיפך, שאדרבה מוכח מהמשנה כרב, ושלא כדברי רבי יוחנן. [וכפי שיבואר מיד בסמוך].

ואיכא דקא מותיב הכי

: ויש מי שהקשה מלכתחילה את הקושיא על רבי יוחנן, וכך הוא הקשה:

שנינו במשנה:

ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם

[של השעיר של השם]

ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם.

וקשה: מה בא רבי יהודה להוסיף כאן? הרי רבי יהודה כבר אמר קודם שהשעיר השני ימות, מפני שחטאת ציבור מתה!

אמנם

בשלמא

יש ליישב

ל

דברי

רב,

שרבי יהודה חולק על חכמים בשני דברים: א. ב

רישא פליגי

[נחלקו]

בחטאת ציבור

: חכמים אמרו שאין חטאת ציבור מתה, ורבי יהודה חולק ואומר שתמות.

ב.

ו

ב

סיפא פליגי

[נחלקו]

ב

דין

בעלי חיים

: חכמים אמרו שהשני שבזוג הראשון קרב, [והשני שבזוג השני ירעה], מפני שבעלי חיים אינן נדחין. ורבי יהודה חולק, ואומר שבעלי חיים נדחין, ואי אפשר להקריב את השני שבזוג הראשון. [אלא שני שבזוג ראשון ימות, ושני שבזוג שני יקרב].

אלא

[אבל]

לרבי יוחנן

שגם לדעת חכמים, השני שבזוג הראשון נדחה. [מפני שבעלי חיים נדחין]. אם כן עדיין קשה:

מאי "ועוד

אמר רבי יהודה"? מה בא רבי יהודה להוסיף בזה?

ומסקינן: אכן, קושיא זו

קשיא

.

שנינו במשנה:

ועוד אמר רבי יהודה

: אם

נשפך הדם

[של השעיר של השם],

ימות המשתלח.

ואם

מת המשתלח ישפך הדם.

הגמרא ביארה לעיל שדעת רבי יהודה שבעלי חיים נדחים, והואיל והשעיר השני שבזוג הראשון אינו ראוי להקרבה בזמן שמת חבירו, לכן חל בו דין דיחוי, וימות.

וכאן הגמרא דנה בעצם הדבר: מדוע השעיר השני שבזוג הראשון אינו ראוי להקרבה בזמן שמת חברו?

בשלמא

אמנם מובן שאם

נשפך הדם

של השעיר של שם, חל דין דיחוי ו

ימות המשתלח,

משום

דאכתי לא אתעביד מצותיה

. שהרי עדיין לא קיימו בדם את מצות ההזאות, וחייבים לשחוט שעיר אחר, ולהביא את דמו. ואי אפשר להביא שעיר של השם בפני עצמו בלא הגרלה, אלא חייבים להביא שני שעירים ולהגריל עליהם.

נמצא שהשעיר הראשון נדחה [ודעת רבי יהודה שהואיל ונדחה לשעה ידחה לעולם, מפני שבעלי חיים נדחין], ולכן ימות.

אלא

, אם

מת המשתלח, אמאי

[למה]

ישפך הדם?

הרי אין צריך להביא שעיר אחר תחתיו, ד

הא אתעביד ליה מצותיה

. שהרי כבר הסתיימה המצוה ההכרחית לשעיר המשתלח, שהיא מצות ההגרלה! שהרי מצות שילוחו לעזאזל אינה מעכבת, מפני שדוקא עבודות שנעשות על ידי הכהן הגדול בבגדי לבן מעכבות, ואילו השילוח נעשה על ידי איש עתי [שאינו כהן גדול].

ומצות הוידוי גם היא אינה מעכבת לדעת רבי יהודה, כפי שמובא בברייתא [לעיל מ ב].

ומאחר שמצות ההגרלה הסתיימה, ואין צריך להביא שעיר אחר לעזאזל. אם כן ברור שאין צריך להביא שנים ולהגריל עליהם, ומדוע אמר רבי יהודה שחל דין דיחוי בשעיר של השם, וישפך הדם?

ומשנינן:

אמרי דבי רבי ינאי: אמר קרא

[ויקרא טז י]: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל

יעמד חי לפני ה' לכפר"

.

עד מתי יהא

השעיר המשתלח

זקוק להיות

עומד

חי?

עד שעת מתן דמים של חברו

[השעיר של שם], שנאמר "לכפר עליו". וכפרה היא מתן דמים [שעל ידי מתן הדם מתכפרים הבעלים]. ומכאן שאם השעיר המשתלח מת לפני מתן דמו של חברו, אין כפרת הדם כלום, וצריך להביא שעיר אחר לעזאזל. ואי אפשר להביאו בלי הגרלה, הלכך צריך להביא שנים חדשים, והדם ישפך לדברי הכל. מפני שהכל מודים שקדשים שחוטים נדחין.

למדנו במשנתנו שאם מת אחד השעירים, אזי השני ירעה עד שיסתאב, ולדעת רבי יהודה ימות.

הסוגיא שלפנינו דנה בשעיר יום הכיפורים שאבד, שדינו ירעה עד שיסתאב. ומבארת מדוע אי אפשר להקריבו בשנה הבאה.

וסוגיא זו פותחת בדין קרבנות ציבור שהיו באים כל שנה ושנה מהשקלים שהביאו ישראל באותה שנה כדלהלן:

מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחציתה שקל בכל שנה ושנה. ומהשקלים היו מביאים את קרבנות הציבור.

את השקלים נתנו ללשכה שהיתה בעזרה, והיו שם שקלים רבים יותר מכדי הצורך לקרבנות חובת הציבור.

ושלש פעמים בשנה היו תורמים [מפרישים] מעות מן הלשכה לצורך קרבנות הציבור, לשם כל מי שתרם מחצית השקל, וכך כל התורמים נחשבים שותפים בקרבנות הבאים מתרומת הלשכה.

והיו תורמים גם עבור מי ששלח מחצית השקל ביד שליח, ואבד שקלו, ולא נודע לבעלים בשעת הפרשת תרומת הלשכה שאבד. כדי שגם הוא יהיה שותף בקרבנות הציבור.

תנן התם

, שנינו במסכת שקלים [ב, א]:

בני העיר ששלחו את שקליהן

ביד שליח להביאם לבית המקדש,

ונגנבו או שאבדו

:

אם

כבר

נתרמה

ה

תרומה

[הופרשה תרומת הלשכה] - הרי הבעלים אינם חייבים לשקול שוב מחצית השקל, שהרי התרומה הופרשה גם עבור מי ששלח שקלו ואבד ולא נודע לו, נמצא שההקדש הוא זה שמפסיד מכך שהשקלים אבדו, ולא הבעלים.

הילכך,

נשבעין

השלוחים

לגזברין

שבועת השומרים שלא פשעו בשמירה, ונפטרים מלשלם להקדש.

ואם לאו

, שעדיין לא נתרמה תרומת הלשכה, מאחר שנודע לבני העיר [לפני שנתרמה הלשכה] שאבדו שקליהן, הרי הם חייבים להביא שקלים אחרים, נמצא שבני העיר הם המפסידים מכך שהשקלים אבדו.

הלכך,

נשבעין

השלוחין

לבני העיר

שבועת השומרים שלא פשעו בשמירה, ונפטרים מלשלם.

ובני העיר שוקלין

שקלים

אחרים תח תיהן.

נמצאו

השקלים האבודים

או שהחזירום הגנבים

, הרי

אלו ואלו

בין השקלים הראשונים, ובין השקלים האחרונים,

שקלים

של הקדש

הם, ואין

השקלים שנמצאו

עולין להן

לבעלים עבור חיוב מחצית השקל של השנה הבאה. אלא צריכים לשקול שוב

לשנה הבאה.

רבי יהודה אומר: עולין להן

לבעלים עבור החיוב ש

לשנה הבאה.

והוינן:

מאי טעמא

[מהו טעמו]

דרבי יהודה?

אמר רבא: קסבר רבי יהודה חובות

שהופרשו לצורך

של שנה זו, קריבות לשנה הבאה.

איתיביה אביי

אביי הקשה לרבא מברייתא:

שנו בברייתא:

פר

[החטאת של הכהן הגדול]

ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי

חטאת הציבור שחטאו ב

עבודה זרה

בהוראת בית דין

שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן,

הרי

כולן ימותו

-

דברי רבי יהודה

[הסובר שחטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחרת מתה].

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם

לעולות

נדבה

של הציבור. ולא ימותו, מפני

שאין חטאת צבור מתה.

ולמדנו בברייתא, שרבי יהודה אמר שפר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, ימותו, ואין אומרים שיקרבו לשנה הבאה! וקשה על דברי רבא, [שאמר, שדעת רבי יהודה שחובות שהופרשו בשנה זו קריבות לשנה הבאה]!

אמר ליה

רבא תירוץ לאביי: