Yoma 53b — le Talmud en français

אמרו ליה לרב יוסף

שלא ראה את מעשי רבא כיון שסגי נהור היה :

הכי עביד רבא

[כך עשה רבא].

אמר ליה

בירכו רב יוסף לרבא:

יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא

[יהי רצון שירום ראשך על כל הכרך], כלומר: תהיה ראש ישיבת הכרך.

אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום

, כמו שאנו אומרים "עושה שלום".

אמר

הוסיף

רב מרדכי

:

כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו, התם איבעיא ליה למיקם

[במקומו צריך הוא לעמוד] במקום שהפסיעות כלות ולא לחזור לאלתר [רש"י], אלא ימתין עד קדושה [רבינו יונה, וראה טור ושולחן ערוך].

משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו

, שסופו הוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר מרבו, כיון שחזר אליו מיד [טור סימן קכג].

תניא נמי הכי

כמו שאמר רבי יהושע בן לוי:

המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום, ואם לא עשה כן

נראה כמי שלא נטל רשות ליפטר [רש"י] ו

ראוי לו שלא התפלל

, נוח היה לו אם לא התפלל.

ומשום

[

רב

ב"ח ]

שמעיה אמרו: שנותן

שלום לימין

הופך פניו לימינו של הקב"ה שהיא שמאל המתפלל [כדמפרש ואזיל], ואומר: "עושה שלום במרומיו",

ואחר כך

הופך פניו

לשמאל

של הקב"ה ואומר: "הוא יעשה שלום" [טור].

שנאמר

כי הימין עדיף:

מימינו

של הקב"ה

אש דת למו

ניתנו הלוחות לישראל.

ואומר: יפול מצדך

[משמאלך]

אלף ורבבה

[עשרת אלפים]

מימינך

, הרי שהימין סובלת רבבה מזיקין והשמאל אלף בלבד.

מאי ואומר

למה צריך עוד מקרא להוכיח שהימין עדיף?!

וכי תימא

, כי שמא תדחה ותאמר:

אורחא דמילתא היא למיתב בימין

[דרך הוא לתת בימין] הואיל והימין מוכנת תמיד להשתמש בה, ולפיכך ניתנו הלוחות בימין ולא משום חשיבותה -

לכך

תא שמע

עוד מקרא אחר:

יפול מצדך אלף ורבבה מימינך

.

רבא

[

רבה,

יעב"ץ]

חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא

[ראה את אביי שהוא נותן שלום בסוף התפילה - לימינו שלו בתחילה] -

אמר ליה

רבה:

מי סברת לימין דידך

, וכי סבור אתה, כי יש לתת שלום תחילה לימין שלך?! לא כן, אלא

לשמאל דידך

,

דהוי ימינו של הקב"ה

שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד [רש"י].

אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא

לאחר תפילתם,

דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת

, שהיו כורעים, ולא היו זוקפים עד שכילו לפסוע [רא"ל].

שנינו במשנה:

ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון

:

מאי מצלי

מה היה מתפלל הכהן הגדול בבית החיצון?

רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא תרווייהו משמיה דרב

-

אמרי

:

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו גשומה ושחונה

[חמה].

ותמהינן: וכי אטו שנה

שחונה מעליותא היא

[דבר טוב הוא]?!

אלא אימא: אם

היתה שנה זו

שחונה, תהא גשומה

שישוה השם מזג אותה שנה, וזו טובה גדולה כוללת האדם והבהמה, כי כשהאויר שוה במזגו יבריא גופות בני אדם החולים, ויתמיד בריאות הבריאים [רמב"ם בפירוש המשניות].

רב אחא בריה דרבא מסיים בה

בתפילתו של הכהן הגדול

משמיה דרב יהודה: לא יעדי עביד שולטן

[לא יסור עושה ממשלה]

מדבית יהודה

, כלומר: לא יסור שלטון משבט יהודה, שיתמיד מלכות היושר והאמונה [רמב"ם שם] -

ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה

, כלומר: שיתקן השם מעשה כל אחד ואחד, ויצליח מעשיו וסחורותיו, כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מאחר [רמב"ם שם] .

ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים

המתפללים שלא ירדו גשמים הטורדים אותם.

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא שדא מטרא עליה

[היה מהלך בדרך וירדו עליו גשמים] -

אמר: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?!

פסק מיטרא

[פסקו הגשמים].

כי אתא לביתיה

[כשהגיע לביתו]

אמר: רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער

מחוסר גשמים,

וחנינא

שאין לו זריעה בשדות להזדקק לגשמים -

בנחת?!

אתא מיטרא

[שבו וירדו גשמים].

אמר רב יוסף: מאי אהניא ליה צלותיה דכהן גדול

, מה הועילה תפלתו של הכהן הגדול שהיה מתפלל שלא יתקבלו תפילת עוברי דרכים,

לגבי רבי חנינא בן דוסא

שהיה מבטלה [רא"ל].

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד

שמעון הצדיק [ירושלמי]

שהאריך בתפלתו

ביום הכפורים,

ונמנו אחיו הכהנים

לדעה אחת [רא"ל] והחליטו

ליכנס אחריו; התחילו הם נכנסין והוא יוצא

לקראתם.

אמרו לו: מפני מה הארכת בתפלתך?!

אמר להם

: וכי

קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב?!

אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו

במשנתנו:

לא היה מאריך בתפלתו, כדי שלא להבעית את ישראל

.

מתניתין:

משניטל ארון

מבית קדשי הקדשים וגלה לבבל בחורבן בית ראשון ואחר שכן לא היה נותן מחתה בין הבדים [מאירי; וכדמפרש בגמרא, כי לדעת משנתנו, גלה הארון ולא נגנז] -

אלא

אבן היתה שם

בבית קדשי הקדשים שעליה היה הארון מונח עד שניטל [רש"י סנהדרין כו ב] ונתגלתה [תפארת ישראל]

מימות נביאים ראשונים

דוד ושמואל,

ושתייה היתה נקראת

[בגמרא מפרש למה נקראת כך] -

והיתה האבן

גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן

את מחתת הגחלים וצובר לתוכה את הקטורת. אחר שסיים הכהן הגדול מעשה הקטורת והתפלל בהיכל, יצא הכהן הגדול אל העזרה ו

נטל את

המזרק ובו

הדם

של הפר,

ממי שהיה ממרס

[מגיס]

בו

בעזרה עד שיסיים הכהן מעשה הקטורת כדי שלא יקרש, וכפי ששנינו במשנה לעיל מג ב.

נכנס

הכהן הגדול עם המזרק

ל

אותו

מקום שנכנס

להקטרת הקטורת, כלומר: לבית קדשי הקדשים,

ועמד במקום שעמד

בין הבדים [רש"י ].

והזה ממנו

מדם הפר כנגד הכפורת

אחת למעלה ושבע למטה

זו תחת זו [רש"י בכמה מקומות] -

ולא היה מתכוון להזות

על הכפורת עצמה

לא למעלה

בחודה של כפורת

ולא למטה, אלא כמצליף

, על הארץ היו נופלות בשורה זו תחת זו כל שמונה ההזאות [רש"י; והוסיף: כמצליף לא ידעתי לשונו].

וכך היה מונה

: כאשר עשה את ההזאה הראשונה למעלה היה מונה (\170):

אחת

-

וכשהזה את הראשונה מסידרת שבע ההזאות שלמטה, היה מונה:

אחת ואחת

, כלומר: אחת שהזיתי למעלה וזו שלמטה שאני מזה עתה -

וכשהזה את השניה למטה היה מונה:

אחת ושתים;

וכן הלאה:

אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע

.

יצא

מבית קדשי הקדשים להיכל -

והניחו

למזרק שבו יתרת דם הפר

על כן הזהב שבהיכל

שהוא מקום אחד מוכן ליתן בו את המזרק [מאירי].

יצא הכהן הגדול מן ההיכל לעזרה לפני שהיה עושה את ההזאות מן הפר על הפרוכת [מאירי], ושם

הביאו לו את השעיר

שעלה עליו הגורל לה'

שחטו; וקבל במזרק את דמו

-

נכנס למקום שנכנס

להקטרת הקטורת והזאה מדם הפר בקודש הקדשים

ועמד במקום שעמד

בין הבדים -

והזה ממנו

מדם השעיר כאשר הזה מדם הפר

אחת למעלה ושבע למטה

, [

ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף,

הגר"א];

וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים,

אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, הכל כענין דם הפר שוה בשוה [מאירי].

יצא והניחו

למזרק ובו דם השעיר

על כן הזהב השני שבהיכל

.

רבי יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד

, וכאשר בא ליתן את דם השעיר,

נטל

תחילה מן הכן את

דם הפר, והניח

עליו את

דם השעיר

.

ואילו לדעת חכמים, היה מניח תחילה את דם השעיר על הכן השני, ואחר כך נוטל דם הפר מן הכן הראשון [גמרא נו ב] -

והזה ממנו

מדם הפר

על הפרוכת

שכנגד הארון

מבחוץ

לקודש הקדשים,

אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכוון

להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף;

וכך היה מונה

: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.

נטל דם השעיר

מן הכן

והניח

עליו את

דם הפר, והזה ממנו

מדם השעיר

על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלה ושבע למטה;

ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף; וכך היה מונה: אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע.

כשסיים את כל ההזאות -

עירה

שפך

דם הפר לתוך

המזרק שבו

דם השעיר

, וחזר ו

נתן

[שפך]

את המלא

ובו כל הדם

ב

מזרק ה

ריקן

כדי לערבן יפה; שנאמר: ולקח מדם הפר ומדם השעיר [מדם שניהן יחדיו] ונתן על קרנות המזבח [הפנימי] סביב.

גמרא:

שנינו במשנה: משניטל ארון:

ודייקינן:

משנגנז

ארון

לא קתני, אלא משניטל

ארון, נמצא ש

תנן

במשנתנו

כמאן דאמר: ארון גלה לבבל

, ולא נגנז.

דתניא: רבי אליעזר אומר

:

ארון גלה לבבל, שנאמר

: בן עשרים וחמש שנים יהויקים במלכו וגו'. עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויאסרהו בנחושתיים וגו'. וימלוך יהויכין בנו תחתיו.

ולתשובת השנה

[לסוף אותה שנה שהגלה את יהויקים אביו]

שלח המלך נבודנאצר ויביאהו

[למלך יהויכין]

בבלה

, [יחד]

עם כלי חמדת בית ה

', הוא הארון.

רבי שמעון בן יוחאי

אף הוא

אומר

:

ארון גלה לבבל

ומכתוב אחר,

שנאמר

: ויבוא ישעיהו הנביא אל המלך חזקיהו ויאמר אליו מה אמרו האנשים האלה וגו'. ויאמר מה ראו בביתך ויאמר חזקיהו את כל אשר בביתי ראו לא היה "דבר" אשר לא ראו באוצרותי [הראה להם הספר תורה בארון]. ויאמר ישעיהו אל חזקיהו וגו'. הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל,

לא יותר "דבר" אמר ה

'

אלו; עשרת "הדברות" שבו

, כלומר: ה"דבר" אשר הראם [נתבאר על פי מהרש"א].

רבי יהודה

חולק ו

אומר

:

ארון במקומו

בבית קדשי הקדשים

נגנז, שנאמר: ויאריכו הבדים

[רש"י ודקדוקי סופרים]

ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר

[קודש הקדשים, תרגום]

ולא יראו החוצה

.

והואיל ואמר: עד היום הזה, הרי משמע כי אף היום שם הוא שבמקומו נגנז, [ובגמרא לקמן הכי מפרש].

ופליגא

מה דאיתא בברייתא כי דעת רבי שמעון בן יוחאי היא, שארון גלה לבבל א

דעולא

-

דאמר עולא

:

שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי

כשהלך לשם לבטל גזירות [רא"ל]:

וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ו

פעם

שניה

כלומר: משני מקראות:

ארון גלה לבבל

["אתה - רבי שמעון בן יוחאי - מאי אתה אומר"].

ומפרשינן תחלה והדר מסיימינן דברי רבי מתיא: הניחא פעם

ראשונה

מקרא ראשון שלמד רבי אליעזר ממנו כי ארון גלה לבבל, היינו

הא דאמרן: ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה

'.

אבל פעם

שניה

מקרא שני -

מאי היא

: