Version texte de ce daf : original et traduction
Yoma 49b — le Talmud en français
Yoma 49b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Yoma 49b
כיצד הוא עושה
חפינה שניה בקודש הקדשים -
שהרי אין חפינה זו דומה לראשונה, כי את הראשונה היה חופן מתוך מחתה מליאה שהיה שם הרבה יותר ממלוא חפניו, אבל כף שמביא לפני ולפנים לא היה בה אלא מלוא חפניו קטורת, והיה קשה מאד היאך מריק הכף לתוך חפניו, ונזהר שלא יפול מן הקטורת לארץ אפילו כחרדל, שאם כן נמצא מלא חפניו חסר:
מניח את מחתת הגחלים על הארץ, ו
אוחז את
ראש
הבזך
[הכף, "כף אחת" מתורגם "בזיכא חדא"] שכלפי חוץ -
בראשי
אצבעותיו
של שתי ידיו, כשידית הכף בידו השמאלית לצד גופו,
ויש אומרים: בשיניו
היה מחזיק את ראש הכף -
ומעלה בגודלו
[דוחף בשני גודליו] את הכף מעט מעט במתון שלא תתנדנד [מאירי ] לעבר גופו,
עד שמגעת
ראש ידית הכף
לבין אצילי ידיו
[המקום בו נכפפת הזרוע, ראה ריטב"א ורש"ש], כדי לעכבה ולתופשה בין שניהם, וסוף הכף במקום חיבור הכף עם הזרוע.
וחוזר
הכהן הגדול
ומחזירה
לקטורת דרך צידה [רש"י] של הכף
לתוך חפניו
, [וראה הערה ].
וצוברה
לקטורת במרוכז על הגחלים,
כדי
שיהא עשנה
של הקטורת
שוהא לבוא
בגלל ערימת הקטורת שעל הגחלים -
ויש אומרים
: אדרבה
מפזרה
לקטורת על הגחלים
כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא
. (\60)
וזו
הורקת הקטורת מהכף לתוך חפניו [רא"ל] -
היא עבודה קשה שבמקדש!
ומפרשינן תחילה לברייתא, וואחר כך פושטת הגמרא מהברייתא את הספק:
ותמהינן:
זו היא
עבודה קשה
ותו לא
איכא במקדש עבודות קשות?!
והא איכא מליקה
, שעבודה קשה היא?!
והא איכא
נמי
קמיצה
של מנחת מחבת מרחשת ומאפה תנור שעבודה קשה היא [כמו שנתבאר לעיל מז ב]?!
אלא כך תאמר:
זו היא
חפינה שבפנים -
עבודה קשה, מ
ן ה
עבודות
ה
קשות שבמקדש
.
והשתא מוכחינן:
שמע מינה: חופן וחוזר וחופן
כמפורש בברייתא זו -
ומסקינן: אכן
שמע מינה!
איבעיא להו: שחט
הכהן הגדול את פרו
ו
אחר כך
מת
הכהן הגדול,
מה הוא שיכנס
כהן גדול
אחר
שנתמנה במקומו,
בדמו
של הפר שכבר נשחט, כלומר: האם צריך לשחוט פר אחר או לא ?
מי אמרינן
: בזאת יבוא אהרן אל הקודש
"בפר
" -
ואפילו בדמו של פר?
או דילמא: בפר ולא בדמו של פר?
רבי חנינא אמר: "בפר" ולא בדמו של פר; וריש לקיש אמר: "בפר" ואפילו בדמו של פר
.
רבי אמי אמר: "בפר" ולא בדמו של פר; רבי יצחק
[
נפחא
]
אמר: בפר ואפילו בדמו של פר
.
איתיביה רבי אמי לרבי יצחק נפחא
הסובר, כי "פר" משמע אפילו פר מת ולפיכך נכנס אפילו בדמו:
הסוגיה לפנינו מתבארת על פי פשטות משמעות רש"י.
כתיב בפרשת קרבן פסח: דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות [למשפחה אחת] שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה [יהיו מועטים מהיות משה אחד שאין יכולין לאוכלו ויבוא לידי נותר] ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת [בחשבון] נפשות, איש לפי אכלו [הראוי לאכילה] תכוסו [לשון מינוי, ונדרש לשון שחיטה] על השה.
ושנינו במשנה בפסחים [פט א]:
נמנין
על הפסח מי שרוצה להצטרף [עד שישחט] -
ומושכין ידיהן ממנו
מי שרוצה לפרוש -
"עד שישחט
", אבל אחר שנשחט אין מושכין ידיהם ממנו דכבר לא מיקרי "שה"
\-
ורבי שמעון חולק וסבירא ליה, כי אף שאין נמנין עליו אלא עד שישחט, כיון דכתיב "במכסת נפשות תכוסו", ומשמע: במכסת נפשות והדר תכוסו [תשחטו], אבל מושכין ידיהם ממנו עד שיזרק הדם [משנה וגמרא שם].
ואם איתא
כדבריך ד"פר" משמע אפילו לאחר מיתה, אם כן אף "שה" משמע כן מושכין ידיהם ממנו
"עד שיזרוק" מיבעי ליה
לתנא לומר?!
ומשנינן:
שאני התם
בקרבן פסח, כיון
דכתיב: "ואם ימעט הבית
" [רש"י]. אם רצו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם, לא יעשו כן רק
"מהיות משה
" דהיינו
מחיותה דשה
כלומר: שהוייתו קיימת ולא משישחט.
מתיב מר זוטרא
לסוברים ש"פר" משמע אפילו לאחר מיתה:
כתיב בפרשת פדיון פטר חמור: וכל פטר חמור תפדה בשה; ושנינו במשנה בבכורות:
אין פודין
פטר חמור:
לא בעגל ולא בחיה
כיון דכתיב "תפדה בשה".
ולא ב
שה
שחוטה
כיון דלא מיקרי "שה".
ולא בטריפה
כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה [רש"י בכורות].
ולא בכלאים
[שה הבא מן העז והכבשה] ואף על גב שבין "שה כבשים" ובין "שה עזים" נקרא שה.
ולא בכוי
הבא מן התיש [עז] והצביה, ואע"ג שמצד האב מין כשר הוא.
אלא בשה
חי ושלם ובא ממין אחד בלבד.
קתני מיהת שאין פודין בשחוטה, הרי ש"שה" לא מיקרי אלא כשהוא חי, ואם כן הוא הדין "פר" לא נקרא אלא כשהוא חי, והאיך תאמר שהכהן נכנס בדמו של הפר המת?!
ומשנינן:
שאני התם
גבי פדיון פטר חמור,
ד
הרי י
ליף "שה שה" מפסח
-
כלומר: הרי כל הדינים שנאמרו באותה משנה מפסח ילפינן ליה [כמבואר בגמרא בכורות יב א], ובכלל זה אף מה שאין פודין בשחוט - מפסח הוא נלמד, ובפסח ודאי צריך להביא שה חי.
ותמהינן: לדבריך שאנו לומדים פדיון פטר חמור בגזירה שוה -
אי
[וכי נאמר גם]:
מה להלן
בפסח -
זכר תם ובן שנה, אף כאן
בפדיון פטר חמור -
זכר תם ובן שנה
בלבד יהא ראוי לפדיון?!
ומשנינן:
תלמוד לומר: "תפדה תפדה
" [וכל פטר חמור "תפדה" בשה ואם לא "תפדה" וערפתו]
ריבה
.
ותמהינן:
אי "תפדה תפדה" ריבה
, יש לך לרבות הכל ו
אפילו כולהו
שנשנו במשנה בבכורות שהבאנו [רא"ל וריטב"א]
נמי
יהיו כשרים לפדיון פטר חמור?!
ומשנינן:
אם כן
שאתה בא לרבות הכל - גזירה שוה ד
"שה
[
שה
", רא"ל וריטב"א]
מאי אהני ליה?!
אלא על כרחך:
הועיל הריבוי כדי לרבות שאין צריך שיהא זכר תמים ובן שנה, כיון דסוף סוף שה הוא -
והועיל המיעוט ד"שה שה" כדי למעט דבר שאינו שה גמור, כגון כלאים ושחוטה וחביריו [ריטב"א].