Yoma 39b — le Talmud en français

ומעשה ב

גרגרן

אחד שנטל חלקו וחלק חבירו

[גרגרן אחר],

והיו קורין אותו בן

חמצן

גזלן,

עד יום מותו

.

אמר רבה בר שילא מאי קרא

מאיזה פסוק אנו למדים שחמצן הוא גזלן?

שנאמר [תהילים עא ד]

"אלהי, פלטני מיד רשע,

מכף

מעול

[עושה עול]

וחומץ

[וגזלן] " .

רבא אמר מהכא

מכאן למדו שחמצן הוא גזלן: שנאמר [ישעיה א יז]:

"למדו היטב, דרשו משפט, אשרו

[חזקו]

חמוץ

[נגזל] ".

ודרך אגב מביאה הגמרא דרשא שדרשו חז"ל במסכת סנהדרין [לה א] על סוף הפסוק: "אשרו חמוץ".

ודייקו חכמים

"אשרו חמוץ"

חזקו את הנגזל,

ואל תאשרו חומץ

[ואל תחזקו את הגזלן]. מכאן שנזקקין לתובע תחילה.

[כגון: ראובן הלוה לשמעון מעות. ותבע אותו בבית דין לשלם, ענה שמעון: משכון היה לי ביד ראובן והתקלקל או אבד, וראובן חייב בשמירתו למדו חכמים מהפסוק שבית הדין מטפלים תחילה בתביעת המלוה. ורק אחרי ששמעון ישלם, מטפלים בטענת שמעון בענין המשכון. רש"י סנהדרין לה א ועיין תוספות שם].

הגמרא מביאה ברייתא נוספת המתארת את גדולתו של שמעון הצדיק:

תנו רבנן

ב

אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם

שמעון הצדיק לכהנים ביום הכיפורים:

בשנה זו הוא

[כינוי כלפי עצמו]

מת.

אמרו לו: מנין אתה יודע?

אמר להם: בכל יום הכיפורים

[שעד שנה זו]

היה מזדמן לי זקן אחד לבוש

בגדים

לבנים ועטוף לבנים.

ו

נכנס עמי

לקדש הקדשים

ויצא עמי

.

ו

אילו

היום

[ביום הכיפורים הזה]

נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים. נכנס עמי

לקדש הקדשים

ולא יצא עמי.

[ומכאן למד שמעון הצדיק שימות באותה שנה].

אחר הרגל

[שמיני עצרת]

חלה שבעה ימים ומת.

ו

משעת מותו ואילך

נמנעו אחיו הכהנים מלברך

ברכת כהנים

בשם

המפורש. שלא היו ראויים לזה [רש"י]. .

למדנו לעיל שבארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק נעשו שלשה סימנים טובים לישראל: [א. הגורל לה' עלה בימין. ב. לשון של זהורית מלבין. ג. נר מערבי דלק יותר משאר הנרות].

ואחר שמת שמעון הצדיק פעמים שהיה נעשה סימן טוב לישראל ופעמים שלא.

בברייתא שלפנינו מבואר שהיו ארבעים שנה שמעולם לא נעשה סימן טוב לישראל בדברים הנ"ל:

תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל

לה'

עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק

יותר משאר נרות.

ו

באותן ארבעים שנה,

היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן

[כל בוקר] סימן לאויבים לבוא ולהכנס להיכל.

עד שגער בהן

[בגללם]

רבן יוחנן בן זכאי

בהיכל.

וכך

אמר לו

רבי יוחנן בן זכאי להיכל:

היכל היכל, מפני מה אתה

מבעית - מבהיל

עצמך?

אמנם

יודע אני בך שסופך

שאתה

עתיד ליחרב.

[ולפתוח את דלתותיך לפני החרבן. מהרש"א].

וכבר נתנבא עליך זכריה בן

[ברכיה, בן]

עדו

הנביא שתעשה כך, שנאמר [זכריה יא]:

"פתח לבנון

[בית המקדש]

דלתיך ו

[סימן הוא ש]

תאכל אש

[האויבים]

בארזיך"

. [אבל מדוע אתה מקדים כל כך לפתוח את דלתותיך 40 שנה?]

ומפרשינן:

אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו

של בית המקדש

"לבנון"?

מפני

שמלבין

[מכפר]

עונותיהן של ישראל.

אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו

של בית המקדש

"יער",

כמו שלמדנו מ

דכתיב

[מלכים - י]:

בית יער הלבנון"?

לומר לך: מה יער מלבלב

ומוציא פירות,

אף בית המקדש מלבלב

ומוציא פירות.

דאמר רבי הושעיא: בשעה שבנה שלמה

את

בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים

פירות נאים

של

זהב. [עצים שגידלו פירות העשויים מזהב],

והיו מוציאין פירות בזמניהן. וכיון שהרוח

היתה

מנשבת בהן, היו נושרין פיר ותיהן,

שנאמר

[תהילים עב]:

"ירעש כלבנון פריו"

מכאן שהיו הפירות שבלבנון [בית המקדש] נוקשים זה על זה ומרעישים בשעת נשירתם כיון שהיו עשויים מזהב .

ומהן

[מן הפירות הללו]

היתה פרנסה לכה ונה.

וכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יבשו

העצים.

שנאמר

[נחום א]:

"ופרח לבנון אומ לל".

ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה

[להחזירן, מהרש"א]

לנו, שנאמר

[ישעיה לה]:

"פרוח תפרח ותגל,

[ארץ ישראל]

אף גילת ורנן

[תגיל ותרנן]

כבוד הלבנון

[בית המקדש]

נתן לה".

[כבוד הלבנון הם פירות הזהב שבבית המקדש].

שנינו במשנה:

נתנן

[נתן את שני הגורלות]

על שני השעירים ואומר לה' חטאת.

הגמרא מביאה ברייתא שיש ללמוד ממנה שהכהן הגדול הזכיר את השם המפורש ככתיבתו.

תנו רבנן

:

עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם

המפורש [ככתיבתו]

בו ביום

:

שלשה בוידוי ראשון

שהתודה על פר החטאת שלו.

ושלשה בוידוי שני

שהתודה על פר החטאת שלו.

ושלשה ב

וידוי שהתודה על

שעיר המשתלח.

ואחד ב

שעה שנתן את ה

גורלות

על השעירים ואמר "לה' חטאת".

וכבר

היה מעשה כאשר

אמר

הכהן הגדול את

השם

המפורש, שנעשה נס

ונשמע קולו ביריחו

.

והגמרא מביאה עוד דברים שנהגו בבית המקדש, והיו ניכרים ממרחק רב.

אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו

מרחק

עשרה פרסאות

יש.

ו

שפשוף

ציר דלתות ההיכל

בשעה שפתחו את ההיכל או סגרוהו, היה

נשמע ב

מרחק

שמונה תחומי שבת

[8 מיל] .

עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת

שבבית המקדש.

נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם, מ

פני ש

ריח הקטורת

הגיע עד יריחו ונתבשמו ממנו.

כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט

בבשמים,

מ

פני

ריח הקטורת.

ואף על פי שדרכה של כלה להתבסם יותר משאר נשים [וריח הקטורת שביריחו לא הספיק לכלה] מכל מקום בירושלים היה הריח חזק והספיק אפילו לכלות .

אמר רבי יוסי בן דולגאי: עזים היו לאבא בהרי מכוור

והיו מתעטשות מריח הקטורת.

אמר רבי חייא בר אבין. אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה

שהיה שם המשכן בימי הנביאים

והרחתי ריח קטורת מבין כותליה

שנשאר שם ריח מחמת הקטורת שהקטירו כשהיה המשכן שם.

למדנו במשנה שהכהן הגדול העלה גורלות, והניחם על שני השעירים.

אמר רבי ינאי: עליית

ה

גורל מתוך

ה

קלפי מעכבת

את עבודת שני השעירים. [אפילו בדיעבד]. כלומר אי אפשר להקריב שעיר אחד לה' ולשלוח שעיר אחד לעזאזל מבלי שהעלה גורלות בידיו מן הקלפי. מפני שאי אפשר להחיל את קדושת שעיר החטאת. ואת קדושת השעיר המשתלח לעזאזל בדיבור [של קריאת שם] אלא הגורל הוא שקובע את שם השעיר.

[לפיכך צריך לראות איזה גורל עלה בימין, ויהיה השעיר שבימין נקבע בו. ואיזה עלה בשמאל, ויהיה השעיר שבשמאל נקבע בו] .

אבל

הנחה

של הגורל על השעיר

אינה מעכבת

את העבודה בדיעבד, אפילו אם לא הניחו את הגורל על השעיר. שהרי כבר הוקבע על השעיר שבימין, השם שבגורל שעלה בימין. וכן הוקבע על השעיר שבשמאל השם שבגורל שעלה בשמאל.

ורבי יוחנן אמר: אף עלייה

בגורל

אינה מעכבת

את עבודת השעירים בדיעבד, ואם קרא לשעיר אחד שם חטאת, ולשני שם עזאזל, עבודתם כשירה. אלא שחיסר את מצות ההגרלה .

בענין עבודות יום הכיפורים נאמר לשון "חוקה" ["והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה". ויקרא טז] ללמד שסדר עבודות יום הכיפורים מעכב [אפילו בדיעבד].

ונחלקו תנאים בברייתא [להלן ס, א] באיזה עבודות דיבר הכתוב.

דעת רבי נחמיה שהפסוק מדבר בכל העבודות הנעשות בבגדי לבן, בין בעבודות הנעשות בפנים - בקדש הקדשים, ובין בעבודות הנעשות בחוץ - בהיכל או בעזרה.

ואילו רבי יהודה סובר, שהפסוק מדבר בעבודות הנעשות בבגדי לבן בקדש הקדשים בלבד.

הגמרא דנה בדברי רבי ינאי ורבי יוחנן שנחלקו אם עליית גורל מתוך הקלפי מעכבת האם נחלקו לשיטת רבי יהודה או שיטת רבי נחמיה. ונאמרו בזה שתי לשונות [דעות]:

לשון ראשונה:

אליבא דרבי יהודה, דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ

לקדש הקדשים, עבודתם

לא מעכבא

[לא מעכבת],

כולי עלמא לא פליגי

לא נחלקו בעליית הגורל והכל מודים

דלא מעכבא

שהרי עליית הגורל לא נעשתה בקדש הקדשים .

כי פליגי

ונחלקו דוקא

אליבא דרבי נחמיה

הסובר שכל העבודות הנעשות בבגדי לבן מעכבות ואפילו עבודות שבחוץ:

מאן דאמר

מי שאמר עליית הגורל

מעכבא

[- רבי ינאי] טעמו פשוט,

כ

דברי

רבי נחמיה

שאמר שעבודות הנעשות בבגדי לבן בחוץ מעכבות .

ומאן דאמר

ומי שאמר עליית הגורל

לא מעכבא

[- רבי יוחנן], סובר, שאף על פי שרבי נחמיה אמר שעבודות הנעשות בחוץ בבגדי לבן מעכבות, מכל מקום,

הני מילי

הדברים אמורים דוקא ב

"עבודה"

[עבודה שהיא חלק מעבודת הקרבנות]. אבל

הגרלה לאו

בגדר

"עבודה" היא

ולכן אינה מעכבת . לשון שניה [בביאור מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן]:

איכא דאמרי

יש מבארים את מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן באופן אחר:

אליבא דרבי נחמיה, דאמר

עבודה הנעשית בחוץ בבגדי לבן

מעכבא, כולי עלמא לא פליגי

לא נחלקו. והכל מודים בעליית הגורל

דמעכבא

[שהרי היא נעשית בבגדי לבן].

כי פליגי

נחלקו דוקא

אליבא דרבי יהודה

הסובר שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת בדיעבד:

מאן דאמר

[מי שאמר] עליית הגורל

לא מעכבא

[- רבי יוחנן], טעמו פשוט,

כ

דברי

רבי יהודה

שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת.

ומאן דאמר

[מי שאמר] עליית הגורל

מעכבא

[- רבי ינאי], סובר, שאף על פי שרבי יהודה אמר שעבודות הנעשות בחוץ אינן מעכבות, מכל מקום

שאני הכא

שונה עליית הגורל משאר העבודות, משום

דתנא ביה קרא

ששנה בו הכתוב:

"אשר עלה" "אשר עלה" תרי זימני

פעמיים, ויש כלל בענין עבודות הקדשים שכל מקום ששנה עליו הכתוב פעמיים, מעכב [אפילו בדיעבד] .

מיתיבי

סתירה לדברי הלשון השניה מברייתא:

שנו בברייתא:

מצוה להגריל. ואם לא הגריל

[אלא אמר שעיר זה לה' ושעיר זה לעזאזל]

כשר

בדיעבד.

וקשה מן הברייתא על שיטת רבי ינאי שאמר עליית הגורל מעכבת.

בשלמא להך לישנא

אמנם מובן ללשון הראשונה

דאמרת, אליבא דרבי יהודה כולי עלמא

[רבי ינאי ורבי יוחנן

לא פליגי

הכל מודים [לשיטת רבי יהודה] בעליית הגורל

דלא מעכבא,

לפי זה יש לתרץ:

הא

ברייתא זו [האומרת שאם לא הגריל - כשר בדיעבד],

מני

מי התנא ששנאה?

רבי יהודה היא.

ואף רבי ינאי מודה שרבי יהודה סובר - עליית הגורל אינה מעכבת.