Yoma 32b — le Talmud en français

ומתרצינן:

תנא דבי רבי ישמעאל

: יש ללמוד דבר זה ב

קל וחומר

:

מה בגדי זהב

, שאין קדושתם גדולה כל כך,

ש

הרי

אין כהן

גדול

נכנס בהן לפני ולפנים

[לקדש הקדשים], אף על פי כן

טעון טבילה

בשעה שלובשם.

בגדי לבן

, שקדושתם גדולה יותר -

שנכנס בהן לפני ולפנים,

וכי

אינו דין שטעון טבילה

בשעה שלובשם?!

ודחינן:

איכא למיפרך

, יש לדחות את הקל וחומר:

אדרבה, יתכן שרק בלבישת בגדי זהב צריך לטבול. כי

מה לבגדי זהב

שקדושתם חמורה יותר מבגדי לבן,

שכן כפרתן מרובה

, שמקריבים בהם את כל הקרבנות הבאים לכפר על כל העבירות שבתורה. מה שאין כן בגדי לבן, שהעבודות הנעשות בהן אינן מכפרות אלא על עבירת "טומאת מקדש וקדשיו" [שבועות ז ב].

וחוזרת הקושיא דלעיל: לרבי יהודה, מנין שבשעה שהכהן הגדול משנה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה?

אלא

צריך לומר תירוץ אחר:

נפקא ליה

, דבר זה למד רבי יהודה

מד

רשתו של

רבי

: שנאמר: "כתונת בד קדש ילבש ... ורחץ במים את בשרו ולבשם". למדנו מכאן שצריך טבילה גם בלבישת בגדי לבן.

הגמרא ממשיכה ומביאה עוד קטע מדברי הברייתא:

אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום?

תלמוד לומר: "כתונת בד קודש ילבש

ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם".

הא למדת, שכל המשנה מעבודה

שבמקום אחד

לעבודה

שבמקום אחר

שטעון טבילה.

ומקשינן: אמנם

אשכחן

מצאנו שהכתוב חייב טבילה בשעה שמשנה

מבגדי זהב לבגדי לבן

[שבזה הכתוב מדבר]. אבל כשמשנה

מבגדי לבן לבגדי זהב

-

מנין

שצריך לטבול?

ומתרצינן:

תנא דבי רבי ישמעאל

: יש ללמוד דבר זה ב

קל וחומר: מה בגדי לבן

שאין קדושתן חמורה כל כך,

ש

הרי

אין כפרתן מרובה

, שאין הקרבנות שכהן גדול מקריב בהן מכפרים על הרבה עברות אלא רק על טומאת מקדש וקדשיו, אף על פי כן

טעונין טבילה

בשעה שלובשם.

בגדי זהב

, שקדושתם חמורה,

ש

הרי

כפרתן מרובה

, שמקריבים בהם את כל הקרבנות הבאים לכפר על רוב העבירות שבתורה,

אינו דין שטעונין טבילה

בשעה שלובשם?!

ודחינן:

איכא למיפרך

יש לדחות את הקל וחומר:

אדרבה, יתכן שדוקא בגדי לבן טעונים טבילה. כי

מה לבגדי לבן

, קדושתם חמורה,

שכן

כהן גדול

נכנס בהן לפני ולפנים

[לקדש הקדשים], מה שאין כן בגדי זהב!

ואם כן חוזרת הקושיא שהקשינו על דברי רבי: מנין שבשעה שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה?

ומתרצינן: רבי עצמו ענה על הקושיא הזו בברייתא. ו

היינו דקתני

ומטעם זה שנה בברייתא -

"ואומר: בגדי קודש הם ורחץ את בשרו במים ולבשם"

הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה". וכך פירושו:

נתן הכתוב טעם לטבילה זו משום ש"בגדי קודש הם". ללמדך, כי בשעה שהכהן הגדול לובש בגדי קודש, צריך לטבול, ובגדי זהב גם הם "בגדי קודש".

הגמרא ממשיכה ומביאה עוד קטע מדברי הברייתא:

וחמש עבודות הן

: [א]

תמיד של שחר

-

בבגדי זהב.

[ב]

עבודת היום

-

בבגדי לבן.

[ג]

אילו ואיל העם

-

בבגדי זהב

. [ד] הוצאת

כף ומחתה

-

בבגדי לבן

. [ה]

תמיד של בין הערבים

-

בבגדי זהב.

וממשיכה הברייתא:

ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין?

תלמוד לומר

: "ופשט את בגדי הבד, ורחץ בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו". נאמר "ורחץ" בין הפשיטה לבין הלבישה, ודרשו חכמים את "ורחץ" גם על הפשיטה שמוזכרת לפניו, וגם על הלבישה המוזכרת אחריו -

"ופשט ורחץ", "ורחץ ולבש"

, הרי שני קידושים לכל החלפת בגדים.

ומקשינן על סוף הקטע שהבאנו: איך אפשר ללמוד מהפסוק "ופשט ... ורחץ ... ולבש" קידוש ידים ורגלים? הרי

האי

פסוק זה

בטבילה כתיב!

שהרי נאמר: ורחץ "את בשרו" במים. ומשמע רחיצת כל בשרו, ולא ידיו ורגליו בלבד!

ומתרצינן: דברי הברייתא כאן הם דברי רבי. ולדבריו אין צריך את הפסוק לגופו ללמד שבשעה שלובש בגדי זהב טובל, שהרי רבי למד זאת מהפסוק "בגדי קדש הם".

ולכן,

אם אינו ענין

אם אין בו צורך

ל

למוד ממנו

טבילה,

ד

נפקא ליה

, שרבי למד טבילה

מ"בגדי קודש הם"

, בעל כרחך

תנהו ענין

תפרש שיש בפסוק צורך ללמוד ממנו

לקידוש

ידים ורגלים. ["ורחץ" - היינו קידוש ידים ורגלים].

ומקשינן:

וליכתביה רחמנא

, אם כן היה ראוי לכתוב בתורה

בלשון קידוש!

[כלומר: "ורחץ ידיו ורגליו", ולא "ורחץ את בשרו"], ולמה נאמר בלשון טבילה?

ומתרצינן:

הא קמשמע לן

, דבר זה בא הכתוב להשמיענו:

דטבילה כקידוש

. כיון שקידוש נאמר בתורה בלשון טבילה, אנו לומדים שטבילה דומה לקידוש:

מה קידוש,

נעשה

במקום קדוש

[בעזרה], שהרי נאמר כאן "ורחץ את בשרו במים, [קידוש] במקום קדוש".

אף טבילה

נעשית

במקום קדוש

[בעזרה].

ועכשיו הגמרא חוזרת לדון בשיטת רבי יהודה:

ומקשינן:

ו

לדעת

רבי יהודה

שסובר שהפסוק: "ופשט את בגדי הבד ... ורחץ ... ולבש" מדבר בטבילה ולא בקידוש, יש להקשות:

קידוש

ידים ורגלים -

מנא ליה

מנין לו? [מהיכן למד דבר זה?]

ומתרצינן:

נפקא ליה

דבר זה למד רבי יהודה

מ

דרשתו

דרבי אלעזר ברבי שמעון.

שלומד דבר זה [בברייתא דלעיל] בקל וחומר:

מה עבודת כל השנה שאינה טעונה טבילה, טעונה קידוש, עבודת יום הכיפורים שטעונה טבילה, וכי אינו דין שטעונה קידוש?! ועכשיו הגמרא חוזרת לדון בדברי רבי:

אמר רב חסדא: הא דרבי

מה שאמר רבי שדורשים "ופשט ורחץ" "ורחץ ולבש" - מכאן שצריך שני קידושין.

מפקא מדרבי מאיר

. כלומר, דברי רבי מנוגדים לדברי רבי מאיר,

ומפקא

נמי

מדרבנן,

ומנוגדים גם לדברי רבנן, כדלהלן.

שהרי רבי דרש שני קידושין מ"ופשט ורחץ" "ורחץ ולבש", משמע שהיתה רחיצה אחת אחרי הפשיטה, ורחיצה שניה לפני הלבישה. ושני הקידושים נעשים בשעה שהכהן הגדול ערום.

ומפרשינן:

מפקא מדרבנן

דברי רבי מנוגדים לדעת רבנן:

דאילו רבנן אמרי

[במשנה דלקמן לד ב]

כשהוא לבוש מקדש

[בקידוש ראשון - לפני הפשיטה. ובקידוש שני - אחרי הלבישה].

ו

אילו

איהו

, רבי

אמר, כשהוא פושט מקדש!

ומפקא מדרבי מאיר

. דברי רבי מנוגדים לדברי רבי מאיר:

דאילו,

אמנם

רבי מאיר

מודה בקידוש הראשון שהיה בשעה שהוא ערום, אבל מכל מקום הרי רבי מאיר

אמר, הך קידוש בתרא

הקידוש האחרון -

כשהוא לבוש מקדש. ו

אילו

איהו

, רבי

אמר, כשהוא פושט מקדש!

אמר רב אחא בר יעקב

שלא כדברי רב חסדא:

הכל

[רבי, רבנן, ורבי מאיר]

מודין בקידוש שני, ש

תחילה

לובש, ואחר כך מקדש.

מאי טעמא

, מה הטעם שהכל מודים בזה?

דאמר קרא

שאמר הכתוב [שמות ל] במצות קידוש ידים ורגלים:

"בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו

או בגשתם אל המזבח

לשרת".

ומשמע שמצות קידוש היא בשעת הגישה אל המזבח לשרת. כלומר, ב

מי שאינו מחוסר

שירות אחרי שקידש ידיו ורגליו

אלא

רק

גישה

אל המזבח בלבד. והיינו אחרי שלבש את הבגדים שעובד בהם, אז יקדש ידיו ורגליו.

יצא זה

שעדיין לא לבש את בגדיו

שמחוסר לבישה וגישה,

[שאם קידש לפני שלבש לא יצא ידי המצוה].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לא

יתכן לומר ש

רב חסדא

[שאמר בדעת רבי ששני הקידושים היו בשעה שהכהן הגדול היה ערום]

אית ליה

יסבור כדבריו

דרב אחא

[שאמר שהקידוש האחרון היה בשעה שהוא לבוש].

כלומר, לא יתכן שלדעת רב חסדא היו שלושה קידושין על כל טבילה: שנים בשעה שהוא ערום, ואחד אחרי הלבישה.

ו

כמו כן

לא

יתכן לומר ש

רב אחא

[שאמר בדעת רבי שהקידוש האחרון היה בשעה שהוא לבוש],

אית ליה

יסבור כדבריו

דרב חסדא

[שאמר שהיו שני קידושין בשעה שהכהן הגדול ערום].

דאם כן

, שאם נאמר שרב חסדא ורב אחא מודים זה לזה, ועל כל טבילה היו שלושה קידושים, אם כן יוצא ש

לרבי הוו ליה חמיסר קידושין

היו בסך הכל חמשה עשר קידושים [חמש טבילות. ולכל טבילה שלושה קידושים. הרי בסך הכל 15 קידושים]. והרי רבי אמר שהיו עשרה קידושים בלבד!

אלא בעל כרחך שרב חסדא ורב אחא חולקים זה על זה.

שנינו במשנה:

הביאו לו את התמיד, קרצו.

והוינן בה:

מאי

מה פירוש המלה

"קרצו"?

אמר עולא

: "קרצו"

לישנא דקטלא הוא

. לשון הריגה הוא.

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי קרא

, מאיזה מקרא למדו ש"קרץ" הוא מלשון הריגה?

שנאמר [ירמיה מו כ]:

"עגלה יפהפיה מצרים, קרץ מצפון בא בא"

מאי משמע?

מה היא משמעות דברי הפסוק [שנלמד ממנו שקרץ הוא הרג]?

כדמתרגם רב יוסף: מלכא

יאי

מלכות נאה

הוה מצרים

, היתה מצרים. אך

עממין קטולין

אומות של רוצחים [קרץ],

מציפונא ייתון עלה

מצפון יבואו עליה לבוזזה.

הגמרא חוזרת לדון בעיקר הדין שלמדנו במשנה: "קרצו ומירק [השלים] אחר שחיטה על ידו [עבורו] ". ומשמע שהכהן הגדול לא סיים את השחיטה בעצמו.

והוינן בה:

"קרצו

" שחטו -

בכמה

מן הסימנים [קנה וושט] שבצואר הבהמה היה שוחט?

אמר עולא: ברוב שנים

רוב של שני הסימנים [קנה וושט] שבצואר הבהמה. שזה השיעור ההכרחי לשחיטה, ולא היה שוחט יותר.

וכן אמר רבי יוחנן: ברוב שנים.

ו

יש להוכיח ש

אף ריש לקיש סבר ברוב שנים

:

דאמר ריש לקיש

: שנינו במסכת חולין [כז ב]: "השוחט [סימן] אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, ורובו של [סימן] אחד כמוהו. [שחט] רוב [סימן] אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, שחיטתו כשרה".

והקשה ריש לקיש:

וכי מאחר ששנינו

בתחילת המשנה:

רובו של אחד כמוהו

-

למה שנינו

שוב בסוף המשנה: שחט

רוב

סימן

אחד בעוף ורוב שנים בבהמה

שחיטתו כשרה? והרי מתחילת המשנה יש ללמוד זאת!

ותירץ על זה ריש לקיש: תחילת המשנה מדברת בחולין וסוף המשנה בקדשים. ולמה הוצרך התנא להשמיענו ששחיטת רוב סימנים כשרה בקדשים?

לפי ששנינו

במשנתנו ביומא:

הביאו לו

לכהן הגדול

את התמיד, קרצו,

ומירק אחר שחיטה על ידו, וקיבל

כהן גדול

את הדם וזרקו.

יכול

אם

לא מירק

אחר הקרבן

יהא פסול.

ולכן הוצרך אחר להשלים את השחיטה.

ועוד לפני שסיימנו להביא את דברי ריש לקיש במלואם, תמהה הגמרא:

וכי,

יכול לא מירק יהא פסול!?

איך יתכן שהייתי טועה וסובר שאם לא השלים אחר את השחיטה על ידו פסול?

הרי

אם

נאמר

כן,

נמצא שעד סיום שחיטת כל שני הסימנים עדיין השחיטה היא בגדר "עבודה". וכיון שכך,

הויא ליה

[היתה] ה

עבודה

של שחיטת התמיד

ב

אדם

אחר

שאינו כהן גדול,

ותניא

והרי שנו בברייתא:

כל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו

, בכהן הגדול!

ומבארינן את דברי ריש לקיש:

הכי קאמר

, כך נתכוין ריש לקיש לומר:

לפי ששנינו "קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו",

יכול

אם לא מירק

יהא פסול מדרבנן,

שהרי צריך לקבל את דם הקדשים במזרק ולזרקו על המזבח, לכן חייבו חכמים לשחוט את כל הסימנים בקדשים, ואם לא שחט את כל הסימנים פסול מדרבנן.

[וכיון שמדאורייתא הקרבן כשר, לכן ביום הכיפורים יכול אדם אחר לגמור את השחיטה, מפני שחכמים לא העמידו את דבריהם בזה, שהרי כאן אם הכהן הגדול עצמו יגמור את השחיטה, הרי ישפך דם רב לארץ לפני שהכהן הגדול יספיק לקבל את הדם במזרק ].