Yoma 31b — le Talmud en français

ומקשינן:

והא איכא

והרי יש

אמה

בעובי ה

תקרה

שמעל חלל השער שהיה 20 אמה,

ו

יש גם

אמה

נוספת בעובי ה

מעזיבה

[טיט וחול מגובלים יחד] כדי שלא יחלחלו המים שבמקוה אל חלל השער.

ואם כן, בהכרח שעין עיטם היה גבוה 25 אמות! ולמה אמר אביי שהיה גובהו 23 אמות בלבד?

ומתרצינן:

שערים דבית המקדש, כיון דשישא נינהו

, כיון שהיו עשויים מאבני שיש שהם חזקים,

במשהו עבדי להו

בעובי כל שהוא עשאום.

וגם המעזיבה שמעליהם היתה בעובי משהו בלבד. מפני שתקרת שיש אטומה כמעט לגמרי, ואין צורך באמה עובי למעזיבה.

ומקשינן:

והא

והרי

איכא האיך משהו!

יש את אותו משהו שבעובי השיש והמעזיבה, ואם כן גובה המקוה הוא יותר מ-23 אמות! ולמה אמר אביי שעין עיטם היה גבוה 23 אמות בלבד?

ומתרצינן:

כיון דלא הואי אמתא

, כיון שאותו משהו לא היה בעובי אמה -

לא חשיב לה

אביי. לא החשיב אותו ולא מנאו.

שנינו במשנה: [בשעה שירד הכהן הגדול לטבול]

פרסו סדין של בוץ

בינו לבין העם.

והוינן בה:

מאי שנא

במה שונה סדין

של בוץ

שבחרו להשתמש בו, ולא השתמשו בסדינים העשויים מבד אחר?

ומשנינן:

כדאמר רב כהנא

להלן בהסבר המשנה הבאה, שעשו את הסדין דוקא מבוץ,

כדי שיכיר

[שהסדין יהיה לו להיכר]

שעבודת היום בבגדי בוץ

.

שביום הכיפורים העבודות הנעשות בפנים נעשות בבגדי בוץ, ואילו בשאר ימות השנה הכהן הגדול היה עובד בשמונה בגדים, ויש מהם בגדי זהב, כגון הציץ והחושן, והאפוד, ופעמוני המעיל.

הכא נמי

גם כאן במשנתנו, הטעם שבחרו להשתמש בסדין בוץ, הוא כדי

שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ

.

מתניתין:

שנינו בסוף המשנה הקודמת שכאשר הגיע זמן שחיטת התמיד, פרסו סדין של בוץ בין הכהן הגדול ובין העם, כדי שירד לטבול.

והמשנה כאן ממשיכה לתאר את סדר העבודה:

א.

פשט

הכהן הגדול את בגדי החול שעליו, ו

ירד

למקוה,

וטבל

.

עלה

מן המקוה,

ונסתפג

, התעטף במגבת כדי לספוג את המים שעליו.

הביאו לו בגדי זהב

, שמונת הבגדים שכהן גדול עובד בהם כל השנה, ויש מהם העשויים זהב [הציץ, חושן, אפוד, ופעמוני המעיל],

ולבש

אותם כדי להקריב את קרבן התמיד, שהיה קרב בבגדי זהב.

ודרשו חז"ל מן הכתוב בסדר עבודת יום הכיפורים, שבכל פעם שהיה הכהן הגדול מחליף את בגדיו ביום הכיפורים, היה צריך קידוש [רחיצת ידים ורגלים מן הכיור] על הפשיטה, וקידוש על הלבישה.

ו

על כן, אחרי שהכהן הגדול לבש את בגדי הזהב

קידש ידיו ורגליו

מן הכיור.

ב.

הביאו לו את

קרבן

התמיד.

קרצו

שחטו, ולא היה שוחט אלא את רוב שני הסימנים [קנה וושט] שבצואר הבהמה, מפני שהיה צריך למהר ולקבל את הדם, שהרי כל עבודות יום הכיפורים אינן נעשות אלא על ידי כהן גדול.

ומירק

גמר כהן

אחר

את ה

שחיטה, על ידו

בשבילו. ,

קבל

הכהן הגדול

את הדם

של קרבן התמיד מצואר הבהמה לתוך כלי,

וזרקו

על המזבח.

ולפני שהמשיך הכהן הגדול בעבודת התמיד [הקטרת איבריו], הוא עבר לעסוק בהקטרת הקטורת והטבת הנרות:

ג.

נכנס

להיכל על מנת לעשות את העבודות דלהלן:

להקטיר קטורת של שחר,

שהיו מקטירים על מזבח הזהב בכל יום [שמות ל ז].

ולהיטיב

להכין

את הנרות

שבמנורה שיהיו טובים להדלקה.

ד.

ו

המשיך בעבודה,

להקריב את הראש ואת האברים

של עולת התמיד.

ו

את מנחת

החביתין

שהיה מקריב כהן גדול בכל יום [עשירית האיפה סולת, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. ויקרא ו יג].

ואת היין

, שהיו מנסכים עם התמיד בכל יום [רביעית ההין לכבש האחד. במדבר כז ז].

ה. ועתה המשנה חוזרת ומבארת שאין כל העבודות שבעולת התמיד נעשות כולן בזו אחר זו [גם בשאר ימות השנה]:

קטורת של שחר היתה קריבה בין

זריקת

דם

התמיד,

ל

הקטרת ה

אברים

שלו.

וקטורת

של בין הערבים

[שהקטירו על מזבח הזהב בכל יום בין הערבים. שמות ל ח] היתה קריבה

בין

הקטרת ה

אברים

של התמיד של בין הערביים

ל

בין הקטרת ה

נסכים

הבאים עם התמיד.

ו. כאן המשנה סיימה לבאר את סדר הקרבת תמיד של שחר. וחוזרת שוב לדיני טבילת הכהן הגדול:

אם היה כהן גדול זקן או איסטניס

מפונק ביותר, ואינו סובל את קרירות המים בטבילתו [מאירי],

מחמין לו

מים

חמין

בערב יום הכיפורים,

ומטילין

אותם

לתוך

המקוה

הצונן

ביום הכיפורים עצמו,

כדי שתפיג

שתסור

צינתן

של המים.

גמרא:

במשנה הבאה [לקמן לד ב] נחלקו רבי מאיר וחכמים בקידוש הידים ורגלים שעשה הכהן הגדול סמוך לטבילה השניה, כשהחליף את בגדי הזהב בבגדי לבן, כיצד עשה:

דעת חכמים:

תמיד היה הקידוש בשעה שהיה הכהן הגדול לבוש בגדי קודש.

וכך עשה: קידש לפני פשיטת בגדי הזהב, ואחר כך הפשיטם, וטבל ולבש את בגדי הלבן, וקידש את ידיו שנית בשעה שהיה לבוש בבגדי הלבן.

נמצא, שלדעת חכמים קידוש אחד הוא משום פשיטת בגדים, וקידוש שני משום לבישת הבגדים החדשים.

דעת רבי מאיר:

תחילה, פשט את בגדי הזהב, ורק אחר כך - קידש ידיו ורגליו, וטבל. ואחרי שלבש את בגדי הלבן, קידש את ידיו ואת רגליו שנית.

מפני שלדעת רבי מאיר שני הקידושים היו משום לבישת הבגדים החדשים - קידוש אחד לפני לבישתם, וקידוש שני אחרי לבישתם.

המימרא דלהלן

אמרוה רבנן

תלמידי רב פפא

קמיה דרב פפא

:

הא

, משנתנו, שלא שנינו בה בטבילה הראשונה אלא קידוש אחד [אחרי לבישת בגדי הזהב], מובנת היטב לדעת חכמים.

שלדבריהם - קידוש אחד היה משום הפשיטה. וקידוש שני משום הלבישה. ובטבילה ראשונה, הרי פשט בגדי חול [שלבש בלילה] שאינם טעונים קידוש, ולכן לא היה מקדש ידיו ורגליו אלא פעם אחת בלבד, בלבישת בגדי הזהב.

והיא

דלא כרבי מאיר

.

דאי

משנתנו כ

רבי מאיר

היא, יש להקשות קושיא:

כיון דאמר

רבי מאיר שאת

תרי קידושי

, את שני הקידושים -

אלבישה עביד להו

, סמוך ללבישה עושה אותם, קידוש אחד לפני הלבישה וקידוש אחד אחריה.

אם כן,

הכא נמי

, גם כאן בטבילה הראשונה

ליעביד תרי קידושי אלבישה!

יעשה שני קידושים על לבישת בגדי הזהב! ולמה שנינו במשנה שבטבילה ראשונה עושב קידוש אחד בלבד? ומוכח שמשנתנו היא כרבנן [ושלא כרבי מאיר].

אמר להו רב פפא

לתלמידיו, יש ליישב את דברי משנתנו גם לדעת רבי מאיר:

בין לרבנן

ו

בין לרבי מאיר

-

חד

, קידוש אחד נעשה

אפשיטה דבגדי קודש, ו

רק

חד

קידוש אחד, נעשה

אלבישה

של בגדי הקודש החדשים.

ולכן, כאן במשנתנו בטבילה הראשונה, שהפשיטה היתה מבגדי חול [שלבש בלילה], לדברי הכל לא הוצרך לקדש אלא קידוש אחד.

אלא, שאם כן קשה: מדוע נחלק רבי מאיר על חכמים ואמר שהקידוש הראשון היה אחרי הפשיטה?

ענה על זה רב פפא:

והכא

בענין טבילה שניה,

בהא קא מיפלגי

:

נאמר [ויקרא טז פסוקים כג כד], בענין עבודת יום הכיפורים:

א.

"ופשט

את בגדי הבד אשר לבש".

ב.

"ורחץ

את בשרו במים במקום קדוש".

ג.

"ולבש

את בגדיו".

ורחיצה האמורה כאן פירשו חכמים שקידוש ידים ורגלים היא.

וכיון שרחיצה ["ורחץ"] מוזכרת בתורה בין פשיטה ללבישה, דרשו חכמים את הרחיצה על הפשיטה שלפניה, ועל הלבישה שאחריה, והרי שני קידושים בהחלפת הבגדים.

ומודים חכמים ורבי מאיר שהקידוש השני שהיה מקדש על לבישת הבגדים נעשה אחרי הלבישה. ודרשו זאת לקמן מן הכתוב.

ועוד מודים חכמים ורבי מאיר, שהיות ופשיטה ולבישה נכתבו בתורה סמוכים זה לזה, ולומדים קידוש לשניהם מאותה מילה - "ורחץ", לכן מקישים את הקידוש שבפשיטה לקידוש שבלבישה כדלהלן.

אלא שנחלקו במה הקישן הכתוב זו לזו:

רבי מאיר סבר: מקיש

הכתוב

פשיטה ללבישה

ללמדך דבר זה:

מה לבישה

קודם

לובש, ואחר כך מקדש

.

אף פשיטה

קודם

פושט, ואחר כך מקדש.

ורבנן סברי: מקיש

הכתוב

פשיטה ללבישה

ללמדך דבר זה:

מה לבישה

-

כשהוא לבוש

בבגדי קודש

מקדש

.

אף פשיטה

-

כשהוא לבוש מקדש

, לפני שפושט.

נמצא שלדברי רב פפא הכל מודים שקידוש הראשון הוא משום פשיטת בגדי הקודש, ולכן סמוך לטבילה ראשונה קידש רק פעם אחת על הלבישה. אבל על הפשיטה לא היה מקדש שהרי הפשיטה היתה בבגדי חול.

אמרו ליה רבנן

התלמידים

לרב פפא

יש לתמוה על דבריך:

ומי מצית אמרת הכי?

וכי אתה יכול לומר שרבי מאיר לא מצריך סמוך לטבילה הראשונה אלא קידוש אחד?!

והתניא

והרי שנינו בברייתא בענין טבילה ראשונה:

חכמים אומרים:

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט, וירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו.

נמצא, שלדעת חכמים היה קידוש אחד בלבד סמוך לטבילה הראשונה.

רבי מאיר אומר

: שני קידושים היה הכהן הגדול עושה:

פשט וקידש ידיו ורגליו

פעם ראשונה.

וירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו

פעם שניה.

ומפורש בברייתא שלדעת רבי מאיר היו שני קידושים סמוך לטבילה הראשונה. ומכאן הקשו תלמידי רב פפא, על דבריו שרבי מאיר מודה בטבילה הראשונה שהיה בה קידוש אחד בלבד.

אמר להו

ענה להם רב פפא:

אני אמרתי שמדברי המשנה להלן בענין הטבילה השניה אין ללמוד שרבי מאיר חולק על משנתנו.

אבל,

אי תניא

בפירוש בברייתא, שרבי מאיר חולק, וסובר שסמוך לטבילה הראשונה היו שני קידושין, הרי

תניא

.

כלומר, כיון שיש ברייתא בפירוש שרבי מאיר חולק על משנתנו, אין לחלוק על דברי הברייתא.

ועכשיו שלמדנו שחכמים ורבי מאיר נחלקו בטבילה ראשונה, אם היו בה שני קידושים או קידוש אחד, דנה הגמרא, לפי זה, בדברי המשנה הקודמת [דף ל א] ששנינו בה: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום.