Yévamot 90b — le Talmud en français

אמר ליה

רב חסדא לרבה:

בעאי לאותובך

[הייתי רוצה להקשות עליך עוד]:

מ

ערל

שמל, ואמרו בית הלל: "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר", וצריך הזאת שלישי ושביעי. ולפיכך גר שנתגייר בערב הפסח, הרי הוא כטמא, ואינו מביא קרבן פסח, לפי שצריך עדיין הזאה, ואין הזאה זו אלא מדרבנן, ומכל מקום עקרו חכמים ממנו את מצות הקרבת קרבן פסח, שהוא חייב בו מן התורה.

ומ

הזאה

. טמא שצריך הזאה ממי חטאת, אין מזים עליו בשבת משום "שבות", והעמידו חכמים דבריהם אף כשנצרך להזאה כדי להיטהר לקרבן פסח. ונמצאו חכמים עוקרים דבר מן התורה.

ו

מ

איזמל

של מילה, שאם הוצרכו להביאו בשבת דרך חצרות גגות וקרפיפות [מחצר של זה לחצר של אחר, וכן מגג לגג, ומקרפף לקרפף, ומחצר לגג או לקרפף] שאסרו חכמים את הטלטול בהם, העמידו חכמים את דבריהם, ונעקרת מצות מילה מן התורה.

ומ

סדין

של פשתן

בציצית

, שמן התורה יכול להטיל בו ציצית של צמר, היות וכלאים בציצית התירה התורה, וחכמים גזרו שלא יטילנו גזירה משום כסות לילה שאינה חייבת בציצית, ושמא יטיל אף בה.

הרי שעקרו חכמים מצוה מן התורה.

ו

מ

כבשי עצרת

ששחטן בשבת שלא לשמן, דקיימא לן שהם כשרים בתורת שלמים, אלא שלא עלו לשם חובת כבשי עצרת. ואמרו חכמים: לא יזרוק את הדם, שלא ניתנה שבות של זריקת דם לידחות אלא אצל כבשי עצרת ולא אצל שלמים בעלמא. ונמצא שעקרו חכמים שלש מצות עשה: א. עשה דזריקת דם. ב. עשה דהקטרת אימורים. ג. עשה דאכילת בשר.

ו

מ

שופר ולולב

בשבת, שעקרו חכמים את המצוה משום "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", הרי שעקרו חכמים מצוה דאורייתא.

אולם

השתא, דשנית לן: "שב ואל תעשה" לא מיעקר הוא

-

כולהו

קושיות שרציתי להקשות,

נמי

יש לתרצן, לפי ש

"שב ואל תעשה" נינהו

, ואינם קושיות על שיטתך שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.

אך

תא שמע

ראיה נוספת:

כתיב בספר דברים [פרק יח], בענין הוראה של נביא אמת לשנות דבר מן התורה -

"אליו

אל נביא האמת -

תשמעון

".

מלמד הכתוב ש

אפילו אומר לך

הנביא:

עבור על אחת מכל מצוות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל

, שהורה להקריב קרבן בבמה בשעת איסור הבמות, ויש כאן איסור שחוטי חוץ וכרת על העלאה בחוץ -

הכל

-

לפי שעה

. רק אם הורה הנביא לשנות דבר מן התורה כהוראת שעה

שמע לו

.

ומשנינן:

שאני התם: דכתיב "אליו תשמעון

".

ואכתי מקשינן:

וליגמר מיניה

[נלמד מדין נביא האמת] שבכל מקום בית דין עוקרין דבר מן התורה, ואפילו בקום ועשה!?

ומשנינן:

מיגדר מילתא

[לעשות גדר ותקנה], וכמו אליהו בהר הכרמל, שהשיב את בני ישראל על ידי זה מעבודת כוכבים -

שאני

.

תא שמע

ראיה נוספת:

בעל ששלח גט לאשתו ורצה לבטלו קודם שהגיע ליד האשה, בראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם, ולא היה מודיע לאשה.

והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם, משום שפעמים אין האשה יודעת מביטול הגט, והולכת ונישאת לאדם אחר, ובניה ממנו ממזרים.

ואם בכל זאת

בטלו

הבעל בפני בית דין ושלא בפני האשה - לאחר תקנת רבן גמליאל - הרי גט זה

מבוטל, דברי רבי

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול

לאחר תקנת רבן גמליאל -

לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו

שלא בפני האשה, ש

אם כן מה כח בית דין

שהתקינו שלא לבטל אלא בפני האשה -

יפה

.

והא הכא, דמדאורייתא בטל גט

שנותן השליח לאשה, כי עד שהגיע גט ליד האשה יכול הבעל לבטלו. שנאמר: וכתב לה ספר כריתות "ונתן בידה", ועד שבא הגט לידה לאו גט הוא.

ומשום "מה כח בית דין

יפה" הכשירו חכמים את הגט, ו

קא שרינן אשת איש לעלמא!?

ומשנינן:

מאן דמקדש

אשה -

אדעתא דרבנן מקדש

[תולה הוא את קידושיו בדעת חכמים] שהרי אומר בשעת קדושין שמקדש אותה לאשה "כדת משה וישראל".

ואפקעינהו רבנן

על ידי גט זה, שאינו גט מן התורה -

לקדושין

, ועשו את המעות שנתן לה הבעל לשם קידושין כמתנה, שהרי הפקר בית דין הפקר.

אמר

תמה

ליה רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא

, שפיר יש לומר: עשו חכמים את מעותיו כמתנה למפרע.

אבל

קדיש בביאה

-

מאי

הפקעה

איכא למימר

, שהרי ביאתו שבעל לשם קידושין - מאי שויוה רבנן!?

אמר ליה

[גירסת רש"י] רב אשי לרבינא: כיון שבדעת חכמים תלה את קדושיו,

שויוה רבנן

על ידי גט זה

לבעילתו

של הבעל שהיתה לשם קדושין כ

בעילת זנות

למפרע.

תא שמע

ראיה נוספת:

אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין

מלקות,

ועונשין

עונש מיתה אפילו

שלא מן התורה

.

ולא

שיתכוונו

לעבור על דברי תורה

לבדות מלבם חיוב מיתה למי שאינו חייב,

אלא

מפני צורך השעה יכולים לעשות זאת, כדי

לעשות סייג לתורה

.

ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת

שאינו אלא איסור שבות דרבנן -

בימי יונים

, שהיו אז פרוצים בעבירות, מפני שראו לחצן של ישראל שהיונים גוזרים עליהם גזירות והיו מצוות בזויות בעיניהם.

והביאוהו לבית דין, וסקלוהו

כמחלל שבת גמור -

לא מפני שראוי לכך, אלא

מפני

שהשעה צריכה לכך

, שהרי היו פרוצים בעבירות.

ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו

[בעל את אשתו]

תחת התאנה

, שהוא מקום גלוי,

והביאוהו לבית דין, והלקוהו

-

לא מפני שראוי לכך, אלא

מפני

שהשעה צריכה לכך

, שהיו פרוצים בעריות.

ומשנינן:

מיגדר מילתא שאני

.

שנינו במשנה:

ולא זה וזה מטמאין לה

:

ומפרשינן:

מנלן?

כלומר: הבעל השני ודאי אינו מיטמא לה, שהרי אינה אשתו, אבל ראשון מאי טעמא אינו מיטמא לה כשאר נשים שבעליהם הכהנים מיטמאים להן?

דכתיב

"אמור אל הכהנים, לנפש לא יטמא בעמיו.

כי אם לשארו הקרוב אליו

".

ואמר מר: "שארו

" -

זו אשתו

.

וכתיב

עוד באותה פרשה

"לא יטמא בעל בעמיו להחלו

" -

מלמד הכתוב ש

יש בעל שמיטמא

לאשתו,

ויש בעל שאין מיטמא

לה.

הא כיצד: מיטמא הוא לאשתו כשירה

, דהא קרינן ביה "שארו",

ואינו מיטמא לאשתו פסולה

שהרי ב"בעמוד והוצא" קאי, וזו פסולה היא לו, כי אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה.

עוד שנינו במשנה שקונסים אותה -

ולא זה וזה זכאין במציאתה

:

ומפרשת הגמרא מהו הקנס בכך שאין הבעל הראשון זכאי במציאתה כשאר נשים:

כי

טעמא מאי אמור רבנן

[מאיזה טעם אמרו חכמים] ש

מציאת אשה לבעלה?

-

כי היכי דלא תיהוי ליה איבה

[כדי שלא ישנאה], מאחר שהוא נותן לה מזונות והיא לא תתן לה את מציאתה. אבל

הכא

שציוו אותו חכמים לגרשה -

תיהוי ליה איבה ואיבה

עליה, כדי שיגרשנה.

עוד שנינו במשנה: ולא זה וזה זכאין,

ובמעשה ידיה

:

ומפרשת הגמרא למה אין הבעל הראשון זכאי במעשה ידיה כשאר נשים:

כי

טעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה?

הרי הטעם הוא

משום דקאכלה מזוני

שהבעל נותן מזונות].

אבל

הכא, כיון דמזוני לית לה

לאשה, וכמו ששנינו: "ולא מזונות", אם כן

מעשה ידיה לאו דידיה

, אין מעשה ידיה של הבעל.

שנינו במשנה:

ולא מיפר נדריה

:

ומפרשת הגמרא את הטעם שהראשון אינו מיפר נדריה כשאר בעל שמיפר את נדרי אשתו, ומה קנס יש לה בכך: כי

טעמא מאי אמר רחמנא

[מאיזה טעם אמרה התורה] שה

בעל מיפר

נדרי עינוי נפש כגון שלא ארחץ ולא אתקשט, -

כדי שלא תתגנה

האשה על בעלה.

אבל

הכא

, שמחוייב הוא להוציאה -

תתגנה ותתגנה

.

שנינו במשנה:

היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה

: