Yévamot 88a — le Talmud en français

וכיון שלפי רבנן אפילו שני עדים אין מביאים אותו לידי קרבן אם הוא מכחישם ואומר "לא אכלתי", תיקשי לך:

רישא

[כשבא עד אחד ולא הכחישו בעל הדבר] -

מאי טעמא קא מחייבי רבנן

אותו בקרבן.

שהרי מכך שנחלקו רבי מאיר וחכמים רק בסיפא, משמע שברישא לא נחלקו, ואף רבנן מודים ברישא?!

אילימא

, אם נאמר כאשר אמרת,

משום דמהימן

עד אחד, ולא משום שתיקתו -

אי אפשר לומר כך. כי -

והא תרי

שני עדים המעידים

בעלמא

, שלא בחיוב קרבן, הרי

אע"ג ד

בעל הדבר

קא מכחיש להו

-

אינהו

, העדים,

מהימני

.

ו

בכל זאת, כאן, לגבי חיוב קרבן

קא פטרי רבנן

אם הוא מכחישם, היות וניתן לפרש את הכחשתו, שכוונתו לומר "מזיד הייתי", ולכן הוא פטור מקרבן.

ואם כן, איך אפשר שיהא נאמן העד - אף כשאינו מכחישו - אם לא משום שתיקתו של בעל הדבר, והרי שמא מזיד היה?!

אלא לאו

, בהכרח,

משום

כך נאמן העד ברישא לחייבו קרבן, משום

דאישתיק

בעל הדבר,

ושתיקה כהודאה דמיא!

וכיון שהוכיחה הגמרא שנאמנות העד על חיוב קרבן באכילת חלב נובעת משתיקה כהודאה של החייב, נדחה המקור הזה לנאמנות עד אחד באיסורים.

אלא

, זה שהאמינו חכמים לעד אחד בעדות אשה, שמת בעלה, לא מן המקרא הוא נלמד, אלא נאמנותו -

סברא

בעלמא

היא!

מידי דהוה

, כמו שפשוט לנו שהוא נאמן להעיד

אחתיכה

שהיא

ספק של חלב ספק של שומן, ואתא

, שאם בא

עד אחד ואמר "ברי לי דשומן הוא", דמהימן

העד, ומותר לאוכלו על פיו. וכשם שנאמן הוא להתיר איסור חלב, כך נאמן הוא להתיר איסור אשת איש.

ודוחה הגמרא את ההשוואה בין נאמנות עד אחד על חתיכה מסופקת אם היא חלב או שומן לנאמנות עדות עד אחד על מיתת הבעל.

מי דמי

, איך ניתן לדמות את נאמנות העדות במיתת הבעל לנאמנות העדות על חתיכת שומן שאינה חלב!?

והרי שני חילוקים משמעותיים יש בין עדות להתרת דבר מסופק לאכילה, לבין עדות להתרת אשת איש להנשא לשוק -

החילוק הראשון:

התם

בחתיכה ספק של חלב ספק של שומן - הרי

לא איתחזק איסורא

[אין הדבר שהוא מעיד עליו בחזקת איסור], ולכן עד אחד נאמן להעיד בו.

אבל

הכא

, לגבי עד אחד שאומר מת בעליך, הרי

איתחזק איסורא דאשת איש

[בחזקת איסור אשת איש היא עומדת]. ומנין שיהא עד אחד נאמן להוציאה מחזקתה!?

החילוק השני:

ו

עוד, הא קיימא לן ש

"אין דבר שבערוה פחות משנים

", ואיך ייאמן עד אחד לומר שמת בעלה להתירה להנשא?!

ולכן,

הא

עדות עד אחד בעדות אשה -

לא דמיא אלא לחתיכה

שהוחזקה בעינינו

ד

היא

ודאי חלב, ואתא

[ובא]

עד אחד, ואמר: ברי לי

שחתיכה זו חתיכה

דשומן הוה!

-

דלא מהימן

העד להוציאה מחזקת איסור ולהתירה באכילה.

ומתרצת הגמרא, ודוחה את ההשוואה של עדות אשה לחתיכת חלב שהוחזקה באיסור:

מי דמי

עדות על חתיכה שהוחזקה לחלב, להוציאה מחזקת איסור ולומר שהיא של שומן, לעדות אשה, שמת בעלה!? והרי -

התם

, בחתיכת חלב שהוחזקה באיסור חלב,

אפילו אתו בי מאה

-

לא מהימני!

כי גם אם יבואו מאה עדים, ויאמרו על דבר שהוא ודאי חלב, ששומן הוא, הם לא יהיו נאמנים.

אבל

הכא

, בעדות אשה,

כיון דכי אתו בי תרי מהימני

[הואיל ואם יבואו שני עדים ויאמרו שמת בעלה הם יהיו נאמנים להתירה ולהוציאה מחזקת איסורה], לכן יש לנו לומר שעדות עד א

חד

-

נמי ליהמניה

.

מידי

וכמו

דהוה אטבל

, שהעיד עד אחד עליו שעישרוהו, והתבואה מתוקנת עתה, ומותרת באכילה, למרות שלפני כן היא היתה בחזקת איסור טבל.

וכמו

הקדש, ו

כמו

קונמות

[האוסר על עצמו דבר מסוים, על ידי שאמר "דבר זה יהא קונם עלי", ו"קונם" הוא כינוי לקרבן, וכוונתו לומר דבר זה יהיה אסור עלי כמו שקרבן אסור עלי] -

שהעיד עד אחד עליהם שנשאל המקדיש או הנודר עליהם, והותרו, הרי הוא נאמן, אף על גב שאיתחזק איסורא.

אך מקשה הגמרא:

האי טבל

שאמרת, שעד אחד נאמן עליו לומר שעישרוהו -

היכי דמי?

אי

טבל

דידיה

[אם טבל שלו הוא], אין להוכיח מכאן שעד אחד נאמן באיסורין אפילו כשאיתחזק איסורא.

כי שאני הכא,

משום דבידו לתקנו

, שהרי שלו הוא, ויכול הוא להפריש ממנו מעשר, ולכן הוא נאמן לומר שהוא מעושר, ואין לך לדמותו לעדות אשה.

אלא

, שמא תאמר, כי מטבל

דאחר

, השייך לאדם אחר, אתה בא ללמוד שנאמן עד אחד עליו לומר שהוא מעושר -

עדיין יש להקשות:

מאי קסבר

התרצן, שלמד את דין עדות אשה שמת בעלה, מטבל, מהקדש ומקונמות?

אי קא סבר

שה

תורם משלו על של חבירו אינו צריך דעת בעלים

, אם כן אין להוכיח מכך שעד אחד נאמן על טבל של אדם אחר לומר שעישרוהו אפילו במקום שאיתחזק איסורא, לפי שנאמנותו היא

משום דבידו לתקנו

.

ואי קסבר

שהתורם משלו על של חבירו

צריך דעת בעלים

ואין בידו של אחר לתקנו,

ואמר

עד אחד

"אנא ידענא ביה דמתקן

" -

היא גופא

-

מנלן

שהעד נאמן, כיון שאיתחזק איסורא?!

וגם הראיה מ

הקדש

-

נמי

תיקשי:

אי

מדובר בהקדש של

קדושת דמים

, הניתנת לפדיון, אין לך להוכיח שעד אחד נאמן באיתחזק איסורא, כי שאני הכא [בין אם הוא הקדישו ובין שהקדיש אחר] כי זה שהוא נאמן - הוא

משום דבידו לפדותו

.

ו

אי

מדובר בהקדש של

קדושת הגוף

[קדשי מזבח, קרבנות] שאי אפשר לפדותם, עדיין יש להקשות:

אי

מדובר בהקדש

דידיה

, שהעד הוא זה שהקדיש את הקרבן, אין לך להוכיח מכאן שעד אחד נאמן באיתחזק איסורא כי שאני הכא

משום דבידו לאיתשולי עליה

[בידו של המקדיש להשאל על הקדשו, ולעוקרו למפרע].

אלא

, שמא תאמר שמדובר בהקדש

דאחר

[שהוקדש על ידי אדם אחר],

ואמר

העד האחד:

ידענא ביה דאיתשיל מריה עליה

[יודע אני שנשאל בעל הקרבן על הקדשו], גם זה קשה, כי -

היא גופה

-

מנלן

שעד אחד נאמן להעיד כך, מאחר שאיתחזק איסורא?!

והראיה מ

קונמות

-

נמי

יש להקשות עליה:

אי קסבר

ש

"יש מעילה בקונמות", וקדושת דמים נחתא להו

[קדושת דמים יורדת על הדבר שאסרו בקונם], וכמו קדשי בדק הבית הם נחשבים כיון שאמר "קונם דבר זה עלי" -

אם כן, אין להוכיח מכאן שעד אחד נאמן גם באיתחזיק איסורא, כי שאני הכא

משום דבידו לפדותו

, את הקונם מהקדש.

ואי קסבר

ש

"אין מעילה בקונמות

" משום ש"קונם" לשון נדר הוא ולא לשון הקדש,

ו

רק

איסור בעלמא הוא דרכיב להו אכתפיה

[ואין הדבר קדוש בקדושת בדק הבית, אלא איסור נדר בעלמא הוא] -

עדיין יקשה:

אי דידיה

שהעד הוא הנודר - הרי אין להוכיח מכאן שעד אחד נאמן, כי שאני הכא,

משום דבידו לאיתשולי עליה

[בידו להישאל על הנדר].

אלא

שמא תאמר שמעיד על קונם

דאחר, ואמר: אנא ידענא דאיתשיל מריה עלה

[יודע אני שנשאל הנודר על נדרו], תיקשי:

היא גופה

שעד אחד נאמן להעיד כך -

מנלן?

אלא,

אמר רבי זירא

:

זה שהאמינו חכמים לעד אחד בעדות אשה, אינו משום שזו היא עדות בדבר איסור, שעד אחד נאמן בה. שהרי כאן איתחזק איסורא, והוי דבר שבערוה.

אלא, לכך האמינו חכמים לעד אחד:

מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה

-

הקלת עליה בתחלה!

היות וכאשר יתברר שבעלה עדיין חי, הטילו עליה חכמים חומרות רבות, וכפי ששנינו במשנתנו -

לכן יכלו חכמים לתקן להאמין על מיתת הבעל אפילו לעד אחד. כי מתוך שהיא חוששת שמא יבוא הבעל ותתקלקל כל כך, היא לא תתחתן עד שתדקדק היטב אם אכן מת הבעל.

ומקשה עתה הגמרא על יסוד התקנה של נאמנות עד אחד במיתת הבעל:

לא ליחמיר, ולא ליקיל!

למה הטילו חכמים עליה את כל החומרות, ומתוך כך אפשר להאמין לעד אחד - לא יחמירו עליה, ולא יאמינו לעד אחד, ומה בכך?!

ומשנינן:

משום עיגונא

-

אקילו בה רבנן

לסמוך אפילו על עד אחד. וסמכו חכמים על קולא זו מצד החומר שהחמירו עליה בסופה.

שנינו במשנה: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך,

תצא מזה ומזה

:

אמר רב: לא שנו

במשנתנו שתצא האשה מבעלה השני,

אלא

כ

שניסת בעד אחד

.

אבל

אם

ניסת על פי שני עדים

, הרי אפילו אם בא בעלה הראשון -

לא תצא

מבעלה השני.

מחכו עליה

דרב

במערבא

[שחקו בארץ ישראל על דברי רב]: הרי

אתא גברא וקאי

[בא הבעל ועומד לפנינו חי וקיים],

ו

אילו

את אמרת לא תצא

מבעלה השני?!

ומסבירה הגמרא את דברי רב:

לא צריכא

, מדובר כאן,

דלא ידעינן ליה

לבעל [איננו מכירים אותו שהוא אכן בעלה], ולפיכך לא תצא.

ותמהינן:

אי דלא ידעינן ליה

אפילו

בעד אחד

האומר שמת בעלה,

אמאי תצא

כשהגיע אדם שאין אנו מכירים שהוא בעלה?!

ומשנינן:

לא צריכא

, בכגון

דאתו בי תרי, ואמרי: אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא

[כשבא הבעל, והביא עמו שני עדים שהעידו כי היו אתו משעה שיצא למדינת הים ועד עתה],

ואתון הוא דלא ידעיתו ליה

[אתם אינכם מכירים אותו שהוא בעלה].

דכתיב "ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו

".

ואמר

על כך

רב חסדא: מלמד שיצא

יוסף מארץ כנען

בלא חתימת זקן, ובא

, פגש את אחיו במצרים כשהיה

בחתימת זקן

, ולכן לא הכירוהו.

והואיל ושני עדים מעידים בפנינו שאכן הוא בעלה הרי הם נאמנים להכחיש את עדותו של עד אחד.

אבל להכחיש עדותם של שנים - היות ואין הבית דין מכירים את הבעל - אין הם נאמנים להוציאה מהבעל השני שכבר נישאת לו.

ותמהה הגמרא: הרי אף על פי שאין אתה יכול להאמין את העדים האחרונים לגמרי, היות ויש שני עדים המכחישים אותם ואומרים שאכן מת בעלה, אבל

סוף סוף

-

תרי ותרי נינהו!?

כלומר: אי אתה יכול לבטל את עדותם של אחרונים לגמרי מפני עדותן של ראשונים, והרי הם נאמנים על כל פנים לעשות את הענין ספק.