Yévamot 86a — le Talmud en français

תרומה

ניתנת

לכהן, ומעשר ראשון

ניתן

ללוי, דברי רבי מאיר

רבי אלעזר בן עזריה

מתירו לכהן

.

ומשמע מדברי רבי מאיר, בכך שהוסיף בדבריו את דין נתינת התרומה לכהן, על אף שהיא אמורה במפורש בתורה ואין בדבר חולק, שכוונתו להשוות את דין המעשר לדין התרומה, ולומר:

כמו בתרומה, אכילתה היא כנתינתה - כשם שהיא ניתנת אך ורק לכהנים כך היא נאכלת אך ורק על ידי הכהנים.

כך במעשר ראשון - אכילתו היא כנתינתו. מה נתינתו ללוי בלבד, אף אכילתו על ידי לוי בלבד, ואסור המעשר באכילה לזרים. והוינן בה: מלשון המשנה, רבי אלעזר בן עזריה

"מתירו

" למעשר ראשון לכהן, משמע שרק הוא זה שמתיר מעשר ראשון באכילה לכהן.

ו

מכלל

זה אתה שומע,

דאיכא מאן דאסר

אכילת מעשר ראשון לכהן.

ותיקשי, וכי יש מי שאוסרו באכילה לכהן!?

והרי לא יתכן שיהיה מעשר ראשון אסור באכילה לכהנים, שהרי הכהנים אינם זרים, כי גם הם נקראים "לויים", כפי שיתבאר לקמן!?

ומשנינן:

אלא אימא

, אמור כך בדברי רבי אלעזר בן עזריה:

נותנו

למעשר ראשון

אף לכהן

.

שלא דיבר כלל על היתר אכילתו, אלא בא לחלוק על רבי מאיר בדין נתינתו, שאמר רבי מאיר נותנו רק ללוי, ואילו לדעתו של רבי אלעזר בן עזריה - נותנו אף לכהן.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבי מאיר:

מאי טעמא דרבי מאיר

, שאסר מעשר ראשון באכילה לזרים?

אמר רב אחא בריה דרבה, משמיה דגמרא

[לא מעצמו אמר כן, אלא כך קיבל מרבו, ורבו מרבו, עד רבי מאיר]:

משום שנאמר

"כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'

תרומה

נתתי ללויים לנחלה".

הקיש הכתוב מעשר לתרומה, כדי ללמדך:

מה תרומה אסורה

באכילה

לזרים

-

אף מעשר ראשון אסור

באכילה

לזרים

.

ושמא תאמר, מאחר ואסר הכתוב את מעשר ראשון באכילה לזרים, כמו את התרומה, יש לנו להשוות את אכילתם גם לענין עונש לאוכל במזיד, ולענין תשלומים לאוכל בשגגה. ונאמר -

אי מה תרומה, חייבין עליו

הזרים האוכלים אותה

מיתה

בידי שמים, כשאכלוה במזיד,

ו

מוסיפים על תשלום דמיה

חומש

כשאכלוה בשוגג.

אף מעשר

נאמר, ש

חייבין עליו

זרים האוכלים אותו במזיד

מיתה

, ומוסיפים על תשלום דמיו

חומש

כשאכלוהו בשוגג.

אי אפשר לומר כך, כי יש לנו מיעוט מהכתוב, שאין להשוותם בכך, כי -

אמר קרא

לגבי עונשו של זר שאכל את התרומה במזיד:

"ומתו בו כי יחללוהו

, אני ד' מקדשם. וכל זר לא יאכל קודש".

וכמו כן אמר קרא לגבי חיוב התשלומים של זר שאכל את התרומה בשוגג:

"ואיש כי יאכל קודש בשגגה -

ויסף חמישיתו עליו

".

ונאמר בכל אחד מהפסוקים מיעוט:

לגבי חיוב מיתה על אכילת תרומה, נאמר המיעוט "ומתו

בו

".

"בו" - רק באכילת תרומה על ידי זר נאמר עונש מיתה.

ולא

נאמר עונש מיתה

ב

אכילת

מעשר

ראשון על ידי זר.

וכמו כן, לגבי תשלומים על אכילה בשוגג, נאמר המיעוט "ויסף חמישיתו

עליו

".

"עליו" - רק על אכילת התרומה יוסיף הזר, כשיאכלנה בשוגג, חומש.

ולא

יוסיף הזר חומש

על

אכילת

מעשר

ראשון בשוגג.

ועתה מבארת הגמרא את דעת חכמים, החולקים על רבי מאיר, ומתירים מעשר ראשון באכילה לזרים, כיצד הם יבארו את ההיקש של מעשר לתרומה:

ורבנן

, המתירים את המעשר באכילה לזרים, יתרצו שההיקש של מעשר לתרומה, בא ללמד לימוד אחר, ולומר, שלפני הפרשת המעשר יש חיוב מיתה על אכילת הפירות, כמו שיש חיוב מיתה על אכילת הפירות לפני הפרשת התרומה:

מה תרומה

-

טובלת

את הפירות.

שכל עוד לא הופרשה מהם תרומה, הרי הם באיסור "טבל", וחייב האוכלם מיתה בידי שמים -

אף מעשר ראשון נמי

-

טובל!

שאסורים הפירות בחיוב מיתה, כל עוד לא הפרישו מהם מעשר ראשון.

וכדתניא

, כמו שמצינו בברייתא, שגם פירות ה"טבולים" [מלשון "טבל"] למעשר, יש בהם איסור לאו, כמו בפירות הטבולים לתרומה.

רבי יוסי אומר

:

יכול לא יהא חייב

עונש

אלא על

אכילת

טבל שלא הורם ממנו

תרומות ומעשרות

כל עיקר

.

מנין לטבל ש

הורם ממנו תרומה גדולה, ולא הורם ממנו מעשר ראשון

.

ואפילו אם הורם מהטבל

מעשר ראשון, ולא

הורם ממנו

מעשר שני

.

ואפילו

אם לא הורם ממנו עדיין

מעשר עני

בלבד.

מנין

שהוא חייב עונש אם אכלו?

תלמוד לומר: "לא תוכל לאכול בשעריך

מעשר דגנך, תירושך ויצהרך - כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו" [דברים יב - יז יח].

ופשוטו של מקרא, מדבר הכתוב במעשר שני, שאסור לך לאוכלו בכל שעריך, אלא אתה חייב להעלותו לירושלים, ולאוכלו שם.

אך,

ולהלן, הוא אומר

:

יש לנו פסוק נוסף להלן [בספר דברים כו יב], המלמד שהפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך" מדבר גם בענין האיסור לאכול טבל.

שנאמר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית [שצריך לעשר בה מעשר ראשון ומעשר עני] -

ונתתה [את המעשר הראשון] ללוי.

[ואילו את מעשר העני תתן] לגר ליתום ולאלמנה -

ואכלו בשעריך, ושבעו!

".

ולמדנו בגזירה שוה של "שעריך שעריך"

מה

, כמו ש

"שעריך" האמור להלן

, מדבר בו הכתוב בענין

מעשר עני

-

אף "שעריך" האמור כאן

, בפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" - מדבר בו הכתוב בענין

מעשר עני

.

ואמר רחמנא: "לא תוכל

לאכול בשעריך" את מעשר העני!

וכיון שלא יתכן שבא הכתוב לומר שאסור לאכול פירות מעשר עני בכל שעריך, בהכרח, שהכתוב בא לאסור אכילת פירות שטבולים למעשר עני.

וכך אמר הכתוב: לא תוכל לאכול מהפירות לפני שתוציא מהם את כל מעשרותיהם. ואפילו מעשר עני, שהוא חולין גמור, אם לא הפרשת אותו, הרי הוא טובל את הפירות, ולא תוכל לאכלם עד שתפריש מהם מה שנצטוית ליתן בשעריך.

דהיינו, עד שתפריש את כל תרומותיו וכל מעשרותיו.

הרי למדנו מדברי רבי יוסי, שהאוכל פירות הטבולים למעשר ראשון עובר הוא בלאו "לא תוכל לאכול בשעריך".

ו

אולם,

אי

נלמד

מהתם

, מ"לא תוכל לאכול", בלבד,

הוה אמינא

: לא בא הכתוב אלא

ל

יתן

לאו

לאוכל טבל שלא הורמו מעשרותיו הימנו.

אבל

עונש

מיתה

בידי שמים -

לא

שמענו מהפסוק הזה שיהא חייב.

ולכן,

קא משמע לן

הכתוב לעיל ["כי את מעשר בני ישראל אשר יקדישו לה' תרומה"], שהקיש בו מעשר לתרומה -

שחייבים עונש מיתה על אכילת טבל הטבול למעשר ראשון כמו שחייבים מיתה על אכילת טבל הטבול לתרומה.

לישנא אחרינא

:

לא הובאה הברייתא של דברי רבי יוסי כדי לסייע, אלא בתורת קושיא הובאה הברייתא.

והכי אמרינן: למה לנו לדרוש מהיקש של מעשר לתרומה שפירות הטבולים למעשר ראשון חייבים עליהם?

והרי

מעשר ראשון דטביל

-

מדרבי יוסי

, שלמד כן מ"לא תוכל לאכול בשעריך" -

נפקא!

ומשנינן:

אי מההיא

מ"לא תוכל לאכול בשעריך" -

הוה אמינא ללאו

בעלמא הוא בא.

אבל מיתה

בידי שמים -

לא

יהא חייב על פירות הטבולים למעשר.

קא משמע לן

ההיקש של מעשר לתרומה, שאף מיתה בידי שמים הוא חייב עליהם.

ועתה שבה הגמרא לגבי הביאור שביארה לעיל במשנתנו, שהיא כרבי מאיר, הסובר מעשר ראשון אסור באכילה לזרים, ומקשה:

במאי אוקימתא

, לפי מי העמדת למשנתנו -

כרבי מאיר

.

אך

אימא סיפא

, כלומר, עדיין תיקשי סיפא של משנתנו, ששנינו בה:

בת לוי מאורסת לכהן, ו

כן

בת כהן

המאורסת

ללוי

-

לא תאכל לא בתרומה

, כי אין אירוסי בת ישראל לכהן מאכילים אותה בתרומה. אך מאידך, פוסלים האירוסין את בת כהן שנתארסה ללוי.

ו

כן

לא

תאכל

במעשר

.

ומשמע שטעם הדבר שאין בת הלוי אוכלת במעשר כשנתארסה לכהן, מפני שהכהן פוסל באירוסיו את בת הלוי מלאכול במעשר.

ובת הכהן לא תאכל במעשר כשנתארסה ללוי, מפני שאין בכח הלוי להאכילה במעשר על ידי אירוסין.

ותיקשי:

הכא

, בסיפא -

מאי "זרות" איכא

בכהן גבי מעשר? וכי כהן אסור במעשר עד שיפסול מאכילתו את בת לוי שהתארסה לו!?

ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא מההנחה שמשנתנו רבי מאיר היא, האוסר מעשר ראשון באכילה לזרים.

ומביאה הגמרא ביאור אחר בדברי המשנה:

אמר רב ששת

, כך הוא ביאור המשנה, הן במה ששנינו ברישא שלא תאכל במעשר בת לוי המאורסת לישראל, ובת ישראל המאורסת ללוי. והן מה ששנינו בסיפא, שלא תאכל במעשר בת לוי המאורסת לכהן ובת כהן המאורסת ללוי -

מאי "אינה אוכלת", דקתני

בכל משנתנו לגבי מעשר? -

אינה נותנת רשות

לשלוחה

לתרום

תרומת מעשר מן מעשר ראשון שקיבל ארוסה.

כי בהיותה ארוסה, היא אינה זכאית עדיין במעשר ראשון של בעלה. ולכן אם תרם עבורה השליח, הרי זה כתורם שלא מדעת הבעלים, שאין תרומתו תרומה.

ומה ששנינו "לא תאכל במעשר", הכי קאמר: אין לה רשות לאכול אם עדיין לא הופרש ממנו תרומת מעשר - לפי שאין בידה לתקנו.

ותמהינן: לפי הסבר זה, מעתה, מה ששנינו במשנה שהארוסה אינה נותנת רשות לתרום,

מכלל

זה אתה למד

דנשואה

כן

נותנת

לשליח

רשות

לתרום תרומת מעשר ממעשר של בעלה.

ותיקשי, כיצד היא יכולה לתת לשלוחה רשות לתרום את תרומת המעשר מן המעשר? והרי הפירות של המעשר אינם שלה!

ומשנינן:

אין

, אכן יכולה היא לתת רשות לשלוחה לתרום!

והתניא

[בניחותא], שאכן כך למדנו בברייתא:

כתיב:

"ואכלתם אותו

[את מעשר ראשון]

בכל מקום

.

אתם

[הלוויים]

וביתכם

[נשותיכם]"

הרי. שהשוה הכתוב את נשות הלווים ללוויים -

לימד על נשואה בת ישראל, שנותנת רשות לתרום

תרומת מעשר ממעשר של בעלה.

אתה אומר

שבא הכתוב לומר שהנשואה נותנת

רשות לתרום

-

או אינו

, והרי יתכן שלא בא הכתוב

אלא

ללמדנו שהנשואה ללוי יש לה רשות

לאכול

מעשר.

אמרת

: אין הכתוב צריך ללמדנו דבר זה.

שהרי קל וחומר הוא: אם

תרומה

, שהיא

חמורה

בדינה,

אוכלת

אשת הכהן -

מעשר, הקל

-

לא כל שכן

שתאכל אשת הלוי!

אלא

, בהכרח,

לימד

הכתוב

על נשואה בת ישראל, שנותנת רשות

לשלוחה

לתרום

מפירות בעלה.

מר בריה דרבנא אמר

: לעולם רישא ששנינו בה שבת לוי לישראל ובת ישראל ללוי לא תאכל במעשר, רבי מאיר היא, הסובר שמעשר ראשון אסור לזרים.

ומה שקשה לך סיפא, ששנינו בה שבת לוי לכהן ובת כהן ללוי לא תאכל במעשר -

כונת הסיפא היא

לומר, שאין חולקין לה

לאשה

מעשר בבית הגרנות

בשביל בעלה בלא שיהא בעלה עמה. והוא הדין לנשואה [ולקמן מפרש למה נקט מאורסת].

שנינו בברייתא לקמן צט ב: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, וביניהם אשת כהן [רש"י לקמן].

ונחלקו שם בגמרא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, בטעם הדבר:

אחד אמר משום גרושה. שמא יגרשנה בעלה, והיא זרה, ולא ידעו האנשים שגירשה, ויחלקו לה תרומה גם לאחר גירושיה.

ואחד אמר משום יחוד. כדי שלא יתיחדו עמה האנשים בבית הגרנות בשעת חלוקת התרומה.

ומקשה הגמרא:

הניחא למאן דאמר

, לזה שמפרש את מה שאמרו בברייתא לקמן שאין חולקין תרומה לאשה בבית הגרנות, שהוא

משום ייחוד

, הרי ניחא שאף מעשר אין חולקין לה.

אלא למאן דאמר

שאין חולקין תרומה לאשת כהן בבית הגרנות

משום גרושה

-

האיך קתני בסיפא: בת לוי מאורסת לכהן לא תאכל במעשר, והיינו שלא יחלקו לה מעשר בבית הגרנות!?

והרי בה לא שייך גזירה זו, כי האם

גרושה בת לוי, מי לא אכלה במעשר?!

ומשיבה הגמרא בתמיהה על הקושיא:

וליטעמיך

, כלומר: עד שאתה מקשה על הביאור הזה במשנתנו, תיקשי לך על המפרש טעם הברייתא שאין מחלקין לאשה תרומה בבית הגרנות, משום גרושה:

והרי בברייתא סתמא קתני, שלכל אשה אין חולקין תרומה בבית הגרנות, ובכלל זה אף בת כהן שנישאת לכהן, ותיקשי לך:

גרושה בת כהן

-

מי לא אכלה בתרומה!?

והרי משנתגרשה, היא שבה לבית אביה, כשאין לה זרע!?

אלא

, בהכרח, שאף לבת כהן אשת כהן אין חולקין תרומה בבית הגרנות,

גזירה משום גרושה בת ישראל

.

ולכן, אף לבת לוי המאורסת לכהן אין חולקין מעשר, שמא יחלקו מעשר לבת לוי המאורסת לישראל אף לאחר גירושיה, והיא הרי אסורה באכילת מעשר, שהמעשר אסור לזרים לדעת רבי מאיר, שמשנתנו כמותו. ועדיין מקשה הגמרא:

אי הכי, מאי איריא

, מדוע נקט התנא במשנתנו

"מאורסת

" שאינה חולקת בבית הגרנות?

והרי

אפילו

היתה

נשואה

-

נמי

לא יחלקו לה תרומה בבית הגרנות, שהרי אף בה יש לאסור משום גרושה או משום יחוד?!

ומשנינן:

איידי דתנא רישא "מאורסת

", היות ובכל עניני המשנה [הן ברישא והן בסיפא] הדנים בענין איסור אכילה, בין לתרומה ובין למעשר, הדבר תלוי במאורסת -

לכן

תנא נמי

שנה התנא גם ב

סיפא

, בת לוי לכהן ובת כהן ללוי לענין חלוקת מעשר, ולא לגבי אכילה -

"מאורסת

", ואף שהיא אינה תלויה באירוסין.

תנו רבנן: תרומה

נותנה

לכהן

.

ומעשר ראשון

נותנו

ללוי

,

דברי רבי עקיבא

.