Yévamot 85b — le Talmud en français

וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה

קנסו אותו

, את הבעל, שיתן

כתובה

.

כלומר, לא קנסו את האשה שלא יתן כתובה, אלא יתן לה כתובה כמו שנותנים לכל אשה.

כי אף על פי שקנסו את האשה האסורה משום "שנייה", שתפסיד את הכתובה, דוקא שם קנסו, משום שאם לא תהיה לה כתובה, היא תניח את הבעל, ותצא ממנו.

אבל כאן, גם אם תהיה לה כתובה, היא תניחנו, ותצא, כי היות והוא נפסל על ידה, תהיה קטטה ביניהם.

והוא הדין כשהיא נפסלת על ידו.

ומפני מה אמרו: "שניות

לעריות", שאיסורן הוא

מדברי סופרים

-

אין להן כתובה?

מפני שהוא כשר והיא כשרה

, ונמצא שלא תניחנו ותצא, אם יהיה לה כתובה.

וכל מקום שהוא כשר והיא כשרה

-

קנסו אותה

[את האשה] שתפסיד

כתובה

, שמחמת כן תניחנו, ותצא.

רבי אומר

טעם אחר:

כי

הללו

אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט - אסורות מ

דברי תורה. ודברי

תורה אין צריכים חיזוק

באמצעות קנס.

ו

אילו

הללו

"שניות" - איסורן הוא מ

דברי סופרים. ודברי סופרים צריכין חיזוק

...

דבר

[טעם]

אחר

לבאר את החילוק בין שניות לבין אלמנה וגרושה:

כהן גדול הנושא אלמנה, או כהן הדיוט הנושא גרושה -

זהו

[זה הוא], הבעל הוא זה ש

מרגילה

לנישואין אלו.

שהיא ודאי אינה משדלתו שישאנה, היות ויש פסול על ידי הנישואין. אלא הוא זה משדל אותה להינשא לו [וכפי שיבואר], ולכן לא קנסו אותה.

ו

אילו באיסור שניות -

זו היא

, האשה היא זו ש

מרגילתו

שישא אותה, ולכן קנסוה.

כי היות ולא היא נפסלת, ולא זרעה נפסל, בנישואי שניות, ואין היא מפסידה כלום על ידי הנישואין, יש להניח שהיא זו שמשדלת אותו שישאנה, כי יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא. ולכן קנסו אותה. אבל במקום שהיא או וולדה נפסלים, אין היא משדלת אותו, ויש לתלות בו את השידול לנשואין בעבירה.

ומסתפקת עתה הגמרא, מי הוא התנא שאמר בברייתא

"דבר אחר

" -

מאן קתני לה?

מי הוא התנא שאמר את הטעם הזה של "דבר אחר"? האם רבי שמעון בן אלעזר אמרו, או רבי?

ומביאה הגמרא מחלוקת בדבר -

איכא דאמר

:

רבי שמעון בן אלעזר

הוא זה ש

קתני לה

.

ו"מה טעם" קאמר

[באומרו "דבר אחר"], וכך אמר -

מה טעם אמרו

באלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שאף על פי שגם

הוא פסול ו

גם

היא פסולה

, בכל זאת

קנסו אותו

דוקא, שיתן

כתובה

, ולא קנסו אותה שתפסיד כתובתה? -

מפני שהוא מרגילה

ולא היא.

כי אם הוא נפסל - היא נמנעת מלשדל אותו לשאתה, כיון שאין רצונו בכך.

ואם היא נפסלת - אין היא מעונינת בנישואין אלו, הגורמים לה פסול.

וכיון שאין היא מרגילתו, אין קונסים אותה, אלא דינה כשאר נשים.

ומה טעם

אמרו: שניות, כיון ש

הוא כשר והיא כשרה

לפיכך

קנסו אותה כתובה?

-

מפני שהיא מרגילתו

.

אך

איכא דאמר

:

רבי

הוא זה ש

קתני לה

לטעם הנוסף.

ואמר זאת רבי, היות שביאר את טעם החילוק בין איסור דאורייתא שלא קנסו בו ובין איסור דרבנן שקנסו בו, בכך שדברי תורה אין צריכים חיזוק, ואילו דברי סופרים צריכים חילוק.

ו

מעתה, דין

חלוצה

, שיש לה כתובה, הוא ד

קא קשיא ליה

לרבי -

והא

איסור

חלוצה

לכהן הוא רק איסור

דרבנן!

ולדברי רבי, איסור דרבנן צריך חיזוק כמו "שניות", לקנוס אותה,

ו

למה

אית לה

לחלוצה

כתובה!?

ולכן,

הדר

חזר ו

אמר

רבי טעם אחר לחילוק:

כיון ד

בחלוצה לכהן,

פסיל לה

הכהן

מתרומה

, מ

דרבנן

, שתיקנו חכמים שחלוצה הנישאת לכהן תיפסל מלאכול בתרומה, לכן שוה דינה של החלוצה הפסולה לתרומה מדרבנן לדין הפסולות מן התורה, ולא לדין הפסולות משום "שניות" מדרבנן. כי גם בחליצה יש לחלק בינה ובין שניות מחמת הטעם -

"זהו מרגילה, וזו היא מרגילתו

"

שהרי החילוק בין איסורי תורה שלא קנסו בו לאיסורי דרבנן שקנסו בו, הוא משום שבמקום פסול היא לא מרגילתו, ולכן לא קנסוה. ורק באיסור דאורייתא יש פסול ולא באיסור דרבנן.

אבל חלוצה לכהן, הרי היא נפסלת בתרומה מדרבנן. וכיון שהיא נפסלת, היא אינה מרגילתו, ולפיכך יש לה כתובה אפילו כשהפסול שלה הוא רק מדרבנן.

ועתה מבארת הגמרא

מאי איכא

, איזו נפקא מינה להלכה יש

בין

טעמו של

רבי

לטעמו של

רבי שמעון בן אלעזר?

ומביאה הגמרא כמה אפשרויות שבהן יש הבדל בין שני הטעמים:

הנפקא מינה הראשונה:

אמר רב חסדא: ממזרת ונתינה לישראל

-

איכא בינייהו

:

מאן דאמר

, רבי שאמר את הטעם באלמנה וגרושה שלא קנסוה מפני שהוא איסור

דאורייתא

, ודברי תורה אין צריכים חיזוק

הרי

הא

ממזרת ונתינה לישראל -

נמי

אסורה לו מ

דאורייתא

, כי דברי תורה אין צריכים חיזוק, ולכן יש לה כתובה.

מאן דאמר

, רבי שמעון בן אלעזר, שאמר את הטעם שלא קנסוה להפסיד כתובתה באלמנה וגרושה לכהן

מפני שהוא מרגילה

ולא היא, כי היא אינה מעונינת בנישואין שכאלו כיון שהיא נפסלת או שזרעה נפסל -

היינו דוקא באלמנה וגרושה, שנישואין אלו גורמים לה פסול לתרומה, ולזרעה להיות חללים.

אבל

הא

, ממזרת ונתינה, שאין היא נפסלת על ידי הנישואין שלה לישראל יותר מהפסול שכבר יש בה -

היא מרגלא ליה

, ולכן יש לקונסה שתפסיד כתובתה. אך מקשה הגמרא:

ולרבי אליעזר

[שחולק על רבי טרפון - עיין בהערה 5],

דאמר

רבי אליעזר, אף ממזר שנשא שפחה

הרי זה עבד וממזר

-

הא לא מרגלא ליה ולא מידי!?

הרי אין היא מרגילה אותו כלל, היות שזרעו פסול על ידה.

ולשיטתו - מהי הנפקא מינה בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר?

ולכן, מביאה הגמרא נפקא מינה שניה:

אלא, אמר רב יוסף: מחזיר גרושתו

משנישאת לאחר, וגרשה הבעל האחר, שהיא אסורה עליו, וכמו שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה להיות לו לאשה, אחרי אשר הוטמאה" -

איכא בינייהו!

מאן דאמר

, רבי שמעון בן אלעזר שאמר לא קנסו אלמנה וגרושה משום שהאיסור הוא מ

דאורייתא

, הרי

הא

מחזיר גרושתו -

נמי

איסור

דאורייתא

הוא, ולא קנסוה, לפי שאיסור דאורייתא אינו צריך חיזוק.

ומאן דאמר

, רבי, שאמר

מפני שהוא מרגילה

, הרי

הא

מחזיר גרושתו משנישאת -

היא

זאת ש

מרגלא ליה

, שהרי לא שייך כאן לומר שהוא נפסל, כי לא מדובר כאן בכהן שנפסל לעבודה מפני נשיאת נשים בעבירה, אלא בכל אדם.

ואף היא אינה נפסלת לתרומה על ידי ביאתו, וכמבואר לעיל סט א.

ואף זרעה אינו נפסל, שהרי אין זה מפסולי כהונה.

וגם פסול ממזר אין כאן - כי אין ממזר מחייבי לאוין.

ושואלת הגמרא:

ולרבי עקיבא, דאמר יש ממזר

אפילו

מחייבי לאוין

, הרי כיון שזרעה נפסל,

הא לא מרגלא ליה ולא

עושה

מידי

[שום דבר] כדי לשדלו לשאתה לאשה!

ולפי שיטתו של רבי עקיבא - מאי נפקא מינה בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר!?

אלא

, מביאה הגמרא נפקא מינה שלישית:

אמר רב פפא

: פנויה

בעולה

שנישאת

לכהן גדול

, שאין בה אלא עשה "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה", בתולה ולא בעולה - הוא ד

איכא בינייהו

:

מאן דאמר

שאין קונסים משום שהוא

דאורייתא

-

הא

, בעולה לכהן גדול -

נמי

איסור

דאורייתא

הוא, ואין לנו לקונסה.

ו

אילו

מאן דאמר

שהחילוק הוא

מפני שהוא מרגילה

-

הא

-

היא מרגלא ליה

, שהרי אין היא נפסלת על ידו.

כי אין חללה מחייבי עשה דכהונה.

וכן זרעה אינו נפסל בחללות מטעם זה.

ואף ממזר אינו, שלא אמר רבי עקיבא אלא "יש ממזר מחייבי לאוין", אבל לא מחייבי עשה.

וממשיכה הגמרא להקשות:

ולרבי אליעזר בן יעקב, דאמר: יש חלל

אפילו

מחייבי עשה

, ונפסלת היא וזרעה, תיקשי,

הא לא מרגלא ליה ולא מידי!

ולשיטתו, איזה נפקא מינה יש בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר?!

א. אשה שקינא לה בעלה שלא תסתתר עם איש מסויים, ונסתרה עמו לאחר שקינא לה, הרי היא נקראת "ספק סוטה", והיא אסורה לבעלה לעולם, עד שתשתה "מי סוטה", ויעשה בה כל הסדר האמור בפרשת סוטה כדי לבודקה אם היא טהורה או טמאה.

וכן היא אסורה עד שישקוה, לבועל, לכהונה, ולתרומה, שנאמר שלש פעמים בפרשת סוטה "ונטמאה", ופירשו חכמים: אחד לבעל, ואחד לבועל, ואחד לתרומה.

ב. אך אם בא עליה בעלה, ועבר על האיסור לבוא על אשתו הסוטה, שוב אינה שותה מהמים, לפי שלא תועיל לה שתייתם לבודקה. שנאמר "ונקה האיש מעוון", מלמד הכתוב כי רק כאשר הבעל מנוקה מעוון, אז המים בודקים את אשתו. אבל אם אין הבעל מנוקה מעוון - אין המים בודקין את אשתו.

ג. הנבעלת לבעלה קודם שתיה, אינה נעשית זונה, כיון שאין איסורה אלא איסור עשה של "ונטמאה", אלא לדעתו של רבי מתיא בן חרש.

ד. אם מת הבעל של הסוטה לפני שהספיק להשקותה, אין היא שותה. ונחלקו בית שמאי ובית הלל אם במצב כזה מגיע לה כתובה, וקיימא לן כבית הלל, שהפסידה כתובתה.

אלא

, מביאה הגמרא נפקא מינה רביעית:

אמר רב אשי: מחזיר ספק סוטתו

-

איכא בינייהו

, אם יש לה כתובה מבעלה.

כגון שקינא לה, ונסתרה לאחר קינויו, שנאסרת עליו. וריחקה תחילה, ועדיין לא גירשה, ושוב החזירה.

מאן דאמר

שהחילוק הוא משום שהא

דאורייתא

והא דרבנן -

הא

, כאן,

נמי

איסור

דאורייתא

הוא. שהרי משעה שנסתרה, נאסרה עליו מן התורה, ולכן יש לה כתובה.

ומאן דאמר

שהחילוק הוא

מפני שהוא מרגילה

-

הא

, כאן

היא

זאת ש

מרגלה ליה

, כי אין היא נפסלת בביאה זו.

ומקשינן:

ולרבי מתיא בן חרש, דאמר, אפילו

במקרה ש

הלך בעלה להשקותה, ובא עליה בדרך

-

עשאה זונה

, ונמצא שעל ידי חזרתה אליו היא נפסלת לכהונה מדין זונה, ואם כן

הא לא מרגלא ליה, ולא מידי!

הרי היא אינה עושה כלום כדי להרגילו, לפי שאינה רוצה להיפסל.

ואף שכבר נפסלה לכהונה ולתרומה מדין "ונטמאה" עד שתשתה, מכל מקום, היתה יכולה לשתות ולהיטהר. ואילו עתה, כשבא עליה בדרך ועשאה זונה, היא נפסלה לכהונה מדין זונה לעולם.

ואם כן לשיטתו של רבי מתיא בן חרש, מאי בינייהו?

אלא

, מביאה הגמרא נפקא מינה חמישית:

אמר מר בר רב אשי: סוטה ודאי

[אשת איש שזינתה] -

איכא בינייהו

, אם יש לה כתובה מבעלה.

כי מאן דאמר דאורייתא - הא נמי דאורייתא.

שהרי אסורה לבעלה מהאמור בפרשת סוטה "והיא לא נתפשה", והיינו, שלא נאנסה בעל כרחה, ומלמד הכתוב שאם לא נאנסה, היא אסורה.

וכן היא אסורה לפי רבנן [החולקים על רבי יוסי בן כיפר, לעיל יא ב] מהפסוק "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה, אחרי אשר הוטמאה", שהם דורשים אותו לאיסור לאו לאשה שזינתה תחת בעלה.

ומאן דאמר מפני שהוא מרגילה, כאן, היא מרגילה אותו. כי משעה שזינתה, היא כבר נפסלה לכהונה מדין זונה, ואין ביאה זו מוסיפה בה כל פסול.

מתניתין:

כבר התבאר בפרקים הקודמים, כי -

א. בת ישראל הניסת לכהן, או שיש לה זרע קיים מן הכהן [בין על ידי נשואין ובין על ידי זנות, ומת הכהן, והשאיר אחריו את זרעו ממנה] - הרי זו אוכלת בתרומה.

ומדין תורה, משעה שנתארסה לכהן הרי היא אוכלת בתרומה.

אלא שגזרו חכמים, שלא תאכל האשה בתרומה עד שתינשא, משום החשש, שמא תשקה לאחיה ולאחותה הנמצאים אמה בבית אביה הישראל, מכוס יין של תרומה שלה, או משום חשש שמא יימצא בה מום, ויימצאו קידושיה קידושי טעות.

ב. בת כהן אוכלת בתרומה כל עוד היא בבית אביה. אבל אם נתארסה לישראל היא אינה אוכלת עוד בתרומה.

וכן אם יש לה זרע קיים מן הישראל [בין שנישאת לישראל והותיר בן, ובין על ידי זנות] - הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומת בית אביה.

ג. בת כהן שמת בעלה הישראל, ומת גם הזרע שיש לה מן הישראל - הרי היא שבה לבית אביה לאכול בתרומה.

ד. העובר, דינו כמו ילוד רק כדי לפסול בת כהן המעוברת מישראל.

אך אין דינו כילוד כדי להאכיל את בת ישראל המעוברת מכהן.

ה. בת ישראל שהיא "שומרת יבם" ליבם כהן - אין הכהן היבם מאכילה בתרומה.

אבל בת כהן שהיא "שומרת ליבם" ליבם ישראל - הרי הוא פוסל אותה מתרומת בית אביה.

א.

בת ישראל

ה

מאורסת לכהן

, או בת ישראל ה

מעוברת מכהן

, או שהיא

שומרת יבם לכהן

.

אין בכוחו של הכהן להאכילה בתרומה, כל זמן שלא נשאה הכהן.

וכן אין בנה העובר הכהן מאכילה בתרומה, כל זמן שלא נולד.

וכן בת כהן לישראל

-

המאורסת לו, או שמעוברת היא ממנו, או שהיא לו שומרת יבם.

הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומת בית אביה.

ולכן, אף אחת מהנשים הללו -

לא תאכל בתרומה

.

ב.

בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי

-

הרי זו לא תאכל במעשר ראשון - משום שאין בכח האירוסין של לוי, או בכח העובר הלוי, או בכח היבם הלוי - להאכיל את בת הישראל במעשר.

וכן

הוא ב

בת לוי לישראל

.

בת לוי המאורסת לישראל, או שמעוברת ממנו, או שהיא לו שומרת יבם -

גם היא

לא תאכל במעשר

ראשון, מפני שהם פוסלים אותה ממעשר בית אביה.

ג.

בת לוי מאורסת לכהן, מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן

-

לא תאכל לא בתרומה, ולא במעשר, משום שהכהן פוסלה מן המעשר, ואין בכחו להאכילה בתרומה.

וכן

הוא הדין ב

בת כהן ללוי

.

בת כהן המאורסת ללוי, או מעוברת ממנו, או שהיא לו שומרת יבם -

הרי זו

לא תאכל, לא בתרומה, ולא במעשר

ראשון.

משום שהלוי פוסלה מן התרומה, ואין בכחו להאכילה במעשר.

גמרא:

שנינו במשנה: בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי. וכן בת לוי לישראל - לא תאכל במעשר:

ותמהינן: מה בכך שאין האירוסין של הלוי או העובר הלוי או היבם הלוי מאכילים אותה במעשר?

ו

מדוע לא

תהא

אשה זו כאשה

"זרה

", שאינה קשורה בשום ענין ללוי, ובכל זאת תאכל במעשר!

כי האם אשה

"זרה

" -

מי לא אכלה במעשר

ראשון?

הרי מעשר ראשון מותר הוא באכילה לזרים!

אמר רב נחמן אמר שמואל

:

הא מני

, משנתנו לפי מי היא? - בשיטת

רבי מאיר היא

.

דאמר, מעשר ראשון אסור

באכילה

לזרים

אך בת לוי שלא התארסה לזר, ואין לה עובר מן הזר, ואינה שומרת יבם שלו, וכן בת ישראל הנשואה ללוי או שיש לה זרע מן הלוי -

הרי זו אוכלת במעשר, כדרך שנשים אלו אוכלות בתרומה.

ולכן שנינו: בת ישראל המאורסת ללוי, או המעוברת מלוי, או שומרת יבם ללוי, שהיא זרה לגמרי, וכן בת לוי לישראל, שקשורה כבר לזר - לא תאכל במעשר.

אבל אם בת ישראל נישאת ללוי או שיש לה זרע ממנו, וכן בת לוי שלא נקשרה כלל לישראל - הרי זו אוכלת במעשר.

דתניא

, כמו שמצינו בברייתא, שרבי מאיר סובר שמעשר ראשון אסור באכילה לזרים: