Yévamot 85a — le Talmud en français

והרי

איסור

טומאה

של כהן למת,

דלאו שאין שוה בכל

הוא, ולפי תירוץ הגמרא, היה לנו לומר, שאי אפשר לאסור נשים כהנות בטומאה למת משום "איש או אשה" -

ו

בכל זאת, רק מ

טעמא

שהתמעטו בנות אהרן במפורש מאיסור זה,

דכתב רחמנא

"אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו", ומלמד הכתוב

"בני אהרן", ולא "בנות אהרן

" - רק משום כך התמעטו ממנו בנות אהרן.

הא לאו הכי

, אילולי התמעטו בנות אהרן במפורש -

הוה אמינא

ש

נשים

כהנות

חייבות

שלא להטמא לקרוביהן.

ו

מאי טעמא

היה צריך הכתוב למעטן? -

לאו

, הלא הוא

משום

הלימוד

דרב יהודה

אמר רב

, שלדעתו יש ללמוד מהפסוק "איש או אשה", שהשוותה התורה את דיני האיש והאשה.

ומכאן אתה למד, שאפילו לאו שאינו שוה בכל, כמו האיסור של הכהנים להיטמא למתים, הרי הוא נכלל בלימוד "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם"!

ומשנינן:

לא

. אין זה כאשר אמרת, שלולי המיעוט מ"בני אהרן" היינו אוסרים אפילו את הכהנת להיטמא למת משום דכתיב "איש או אשה". היות ולאו שאינו שוה בכל הוא, ולאו שכזה אינו נכלל ב"איש או אשה".

אלא, לכך הוצרך הכתוב למעט אותה מאיסור טומאה למת, מהמיעוט "בני אהרן" -

משום

ד

הוה

גמרינן

, היינו לומדים לאסור טומאה למת אף לכהנות, על אף שהוא לאו שאינו שוה בכל,

מ"לא יקחו

". שמשמע ממנו, שהשוותה התורה את האשה לאיש בלאו של כהונה, על אף שהוא לאו אינו שוה בכל.

והיינו אומרים, שאסרה התורה אף את האשה הכהנת בלאו של טומאה, למרות שהוא לאו שאינו שוה בכל. ולכן הוצרך הכתוב למעט את הכהנת מאיסור טומאה למת.

איכא דאמרי

: לעולם בסברא אין לנו לחלק בין לאו שאינו שוה בכל ללאו השוה בכל. ובכל זאת איסור

קיחה

בפסולי כהונה ["לא יקחו"] שנוהג גם בנשים,

איצטריכא ליה

להשמיענו, כי לא נוכל ללמוד זאת מ"איש או אשה" -

כי

סלקא דעתך אמינא

, הייתי מעלה על הדעת,

ליגמר

, שיש ללמוד קיחה של פסולי כהונה

מ

איסור

טומאה

של כהן.

והייתי אומר, כשם שבטומאה למת, הנשים הכהנות אינן מוזהרות בה, כי איסור הטומאה למת הוא לאו שאינו שוה בכל, ולכן לא הזהירה בו התורה את הנשים -

הוא הדין שנשים שהן פסולות לכהונה, לא תהיינה מוזהרות שלא להנשא לכהן כשר, היות והאיסור הזה הוא לאו שאינו שוה בכל -

לכן

קמשמע לן

"לא יקחו", שהנשים הפסולות לכהונה, מוזהרות גם הן, שלא להנשא לכהנים כשרים.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, איקלעו ל

עיר

שכצנבו, לאתריה דרב אידי בר אבין

[באו לעיר שכצנבו, מקומו של רב אידי בר אבין].

בעו מינייהו

, שאלו בני המקום את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע: האם

הוזהרו

הנשים ה

כשרות

שלא

להנשא לפסולין, או לא

הוזהרו הנשים על כך?

אמר להו רב פפא: תניתוה

, שנינו את פתרון בעייתכם במשנה מפורשת במסכת קדושין, בתחלת פרק עשרה יוחסין - שלא הוזהרו!

שכך שנינו במשנה שם:

עשרה

סוגי

"יוחסין" עלו מבבל

, כשעלו בני הגולה מבבל עם עזרא הסופר, בסוף גלות בבל.

כהנים, לויים וישראלים, חללים, גרים וחרורים

[עבדים משוחררים],

וממזרים, נתינים

[גבעונים שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים, ונתבאר דינם לעיל עט א],

שתוקי ואסופי

[ספק ממזרים הם, ומתבארים שם במשנה].

וכך הוא דינם לענין חיתון זה בזה:

א.

כהנים, לויים, ישראלים

-

מותרין לבוא זה בזה

.

ב.

לויים, ישראלים, חללים, גרים, חרורים

-

מותרין לבוא זה בזה

.

אבל כהנים, אסורים בחללות או בגיורות או בשפחות משוחררות.

ג.

גירי, חרורי

[עבדים משוחררים, שהם בכלל קהל גרים, ואינם קרויים קהל ה'],

ממזרי, נתיני, שתוקי ואסופי

-

מותרים לבוא זה בזה

.

ודייק רב פפא:

ואילו כהנת לחלל

, שהיא מותרת להנשא לו -

לא קתני

במשנה הזאת. ומוכח, שאפילו הכהנות, אסורות להנשא לחללים.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע

לרב פפא: ממשנה זו אין לך להוכיח, כי:

אין התנא מונה את כל סוגי היוחסין המותרים זה בזה, אלא רק

כל היכא דהני נסבי מהני והני נסבי מהני

[שהזכרים מהסוג האחד נושאים נקבות מהסוג השני, וזכרים מהסוג השני נושאים נקבות מהסוג הראשון], כגון לויים וישראלים, שהלויים נושאים ישראליות, והישראלים נושאים לוויות - רק אותם

קתני

במשנה שהם מותרים זה בזה!

אבל

כהן, כיון דאילו בעי למינסב חללה

[לו היה רוצה לשאת חללה]

אסירא ליה

, ורק הכהנת מותרת לינשא לחלל -

לא קתני

לו במשנה זו.

ולכן, אין להביא ראיה ממשנה זו שכהנת אסורה להנשא לחלל.

לאחר מכן,

אתו

, באו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע,

לקמיה

לפני

דרב אידי בר אבין

.

אמר להו

רב אידי בר אבין:

דרדקי!

[כינוי לתינוקות של בית רבן]

הכי אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים!

שנינו במשנה:

שניות מדברי סופרים

אין לה כתובה:

בעו מיניה בני

המקום הנקרא

"בירי" מרב ששת

:

היתה היבמה אסורה באיסור

"שניה" לבעל, ו

אולם

לא

היתה אסורה באיסור

שניה ליבם

, וייבמה היבם, ומת - האם

יש לה כתובה מיבם, או לא?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר:

כיון דאמר מר

[במשנה לעיל לח א],

כתובתה

של היבמה, כאשר מת היבם או גירשה אחר שייבמה, אינה נגבית מנכסי היבם, לפי שאשה הקנו לו מן השמים, ואין הוא חייב בכתובתה, אלא חיוב הכתובה הוא רק

על נכסי בעלה הראשון

, אחיו המת של היבם -

ואשה זו, שהיתה אסורה לבעלה הראשון משום שניה, אין לה לגבות כתובה מנכסי בעלה הראשון, ואם כן

לית לה

, אין לה כתובה כלל.

או דילמא: כיון ד

כל יבמה,

אילו לית לה

, אם אין לה אפשרות לגבות כתובתה

מ

נכסי בעלה ה

ראשון

[כאשר לא נשארו נכסים מהאח המת],

תקינו לה רבנן

שתגבה את כתובתה

משני

[מנכסי היבם, לאחר שייבמה, ומת או גירשה], כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה - אם כן, גם לזאת,

אית לה

כתובה מהיבם, שהרי אף היא אין לה כתובה מבעלה הראשון.

אמר להו רב ששת

לבני בירי:

תניתוה

, שנינו בברייתא מפורשת את הפתרון לשאלתכם:

דתניא:

כתובתה

של כל יבמה, היא

על נכסי בעלה הראשון

.

ואם היתה

אסורה היבמה באיסור

"שניה" לבעל

הרי

אפילו מ

ה

יבם

, שהיא מותרת לו,

אין לה

כתובה.

ואכן, נפשטה הבעייה מהברייתא. אלא, שלשון הברייתא "אפילו מיבם אין לה", עדיין צריך ביאור - שהרי

מכלל

זה שאתה אומר שלאשה זאת, האסורה על בעלה באיסור "שניה", לא מגיע כתובה אפילו מהיבם, למרות שהיא מותרת לו, כיון שהיתה אסורה על בעלה - אתה למד,

דאיכא

, שיש אשה אחרת,

דאית לה

, שיש לה כתובה

מיבם!

והיינו, אשה שהיתה מותרת גם לבעלה וגם ליבם.

ותיקשי, שהרי ברישא של הברייתא נאמר שכתובתה היא רק על נכסי בעלה הראשון, ולא מגיע לה כתובה מן היבם!?

ומשנינן:

חסורי מיחסרא

בלשון הברייתא,

והכי קתני

בה:

כתובתה

של כל יבמה, היא

על נכסי בעלה הראשון

.

ו

אולם,

אי לית לה

, אם אין לה אפשרות של גביית הכתובה

מ

נכסי בעלה ה

ראשון

-

תקינו לה

חכמים שתהיה לה כתובה

מ

בעלה ה

שני

, היבם.

אך,

ואם היתה

אסורה משום

"שניה" לבעל

אזי

אפילו מיבם אין לה

כתובה.

שנינו במשנה: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין וממזר - יש להן כתובה:

בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן

:

אלמנה

שהיתה נשואה

לכהן גדול

, וכמו כן

גרושה וחלוצה

שהיתה נשואה

לכהן הדיוט

-

האם

יש להן מזונות

מהבעל,

או אין להן מזונות

מהבעל?

ודנה הגמרא מה היתה בעייתו של רבי אלעזר:

היכי דמי?

באיזה ענין הסתפק בו רבי אלעזר אם יש להן מזונות או לאו?

אילימא דיתבה תותיה

[אם הסתפק בשעה שהיא יושבת תחתיו], ותובעת מבית דין שיפסקו לה בית דין מזונות מכאן ולהבא - אין מקום לספק שכזה!

שהרי השהייה של אשה זו תחת בעלה, היא באיסור. וכל זמן שהיא שוהה תחתיו -

ב

ציווי של

"עמוד והוצא

את האשה מתחתיך"

קאי

, עומד בעלה!

וכיון שהוא מצווה להוציאה שלא תשהה תחתיו, כיצד יתכן ש

מזונות אית לה

[מגיע לה ממנו]!?

ומשנינן:

לא צריכא

, כך היתה בעייתו של רבי אלעזר:

מדובר כאן, בכגון

שהלך הוא

[הבעל לבדו]

למדינת הים

, ובאותה עת היא אינה שוהה תחתיו, ואינו עובר אז איסור, והוא לא עומד במצב שבו הוא מצווה "עמוד והוצא".

ולותה

האשה מאדם אחר כסף כדי לקנות מזונותיה,

ואכלה

.

וכשחזר בעלה, היא תובעת ממנו כסף, כדי לפרוע את הלואתה עבור דמי המזונות שאכלה, בעת שהותו במדינת הים.

והספק הוא:

מאי?

האם צריך בעלה לתת לה כסף כדי שתוכל לפרוע את ההלואה שנטלה עבור מזונותיה, בשעה שלא שהתה תחתיו באיסור?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: האם נאמר: היות ו

מזוני

שחייב הבעל לאשה, מ

תנאי כתובה נינהו

.

ו

מדאית לה כתובה

[הואיל ויש לאשה הזאת, למרות איסורה לבעלה, כתובה] -

אית לה

, יש לה ממנו גם

מזוני

[בשעה שהוא אינו עובר איסור בהשהייתה תחתיו].

או דילמא

: רק

כתובה

, כיון

ד

תכליתה הוא

למשקל ומיפק

[הכתובה שהיא נוטלת הרי תכליתה היא כדי לצאת מן הבעל], לכן

אית לה

[יש לה], כדי שתצא מתחתיו.

אבל

מזוני

, אם נחייבו לתת לה, יש לחוש

דלמא תיעכב גביה

[שמא תתעכב אצלו הלאה] אם יתן לה מזונות, והרי הוא מצווה ב"עמוד והוצא", ולכן מסתבר ש

לית

[אין]

לה

מזונות ממנו.

אמר ליה

, ענה רבי יוחנן לרבי אלעזר על שאלתו:

לית לה

מזוני!

ותמהה הגמרא:

והתניא: יש לה

מזונות!?

ומשנינן:

כי תניא ההיא

, שיש לה מזונות -

לאחר מיתה

תניא. שיושבת בביתו וניזונית מנכסיו עד שתנשא לאדם אחר, כיון שלאחר אין מניעה שתתעכב בביתו ותאכל מנכסיו.

אית דאמר

[יש מי שאומר]: כך

אמר ליה

, ענה לו רבי יוחנן לרבי אלעזר:

תניא: יש לה

מזונות.

ותמהינן:

הא ב"עמוד והוצא

",

קאי

, ואיך אפשר שיתחייב לתת לה מזונות!? ותמהה הגמרא על דחיית דברי רבי יוחנן:

ואלא, התניא

בברייתא במפורש כרבי יוחנן ש

יש לה

מזונות!?

ומשנינן:

כי תניא ההיא

שיש לה מזונות -

לאחר מיתה

של הבעל.

תנו רבנן

: היתה האשה

אלמנה

הנשואה

לכהן גדול

, או

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט

-

קנסו את בעלה, כיון שהוא זה שמשדלה להנשא לו, וכפי שיבואר. ולכן אין לו את הזכויות שיש לבעל בנכסי אשתו. ולכן -

יש לה כתובה

ממנו, כשיגרשנה או ימות, וכמו ששנינו במשנתנו. ולא קנסו אותה שתפסיד כתובתה, כדרך שקנסו באשה האסורה לבעלה באיסור "שניות" מדברי סופרים.

ויש לה החזר

פירות

מנכסי מלוג שאכל בעלה.

לפי שזיכו חכמים את הבעל לאכול את פירות נכסיה של אשתו תמורת החיוב שחייבוהו לפדותה אם נשבית.

ואשה זאת, שאינו חייב לפדותה אם נשבית, כיון שאינו יכול לקיימה לאשה כשיפדנה, שהרי לא קרינן בה "ואותבינך לי לאינתו" [אשיבך אלי, להיות אשתי], אין לו זכות אכילת פירות. ואם אכל, הוא חייב להחזיר את כל הפירות שאכל.

ויש לה

מזונות

לאחר מיתת הבעל, וכפי שביארה הגמרא לעיל.

ויש לה החזר

בלאות

. חייב להחזיר לה הן הבלאות הקיימות עצמן, והן שחייב לשלם לה את ההפרש בין בגדים שלמים לבין הבלאות.

לפי שהיה אסור לו להשתמש בהם, היות ונשואיו היו בעבירה.

והיא פסולה

מלאכול בתרומה, שהרי נתחללה בביאת כהן בפסולי כהונה.

וולדה

אף הוא

פסול

[חלל].

וכופין אותו להוציא

אותה, שהרי אסורה היא עליו.

אך אם היתה האשה אסורה על בעלה משום

שניות

, שהן

מדברי סופרים

, אז קנסו אותה, ולכן -

אין לה

לא

כתובה, לא פירות, לא מזונות, ולא בלאות

.

והיא כשירה וולדה כשר

.

ו

אולם -

כופין אותו להוציא

אותה, שהרי אסורה היא עליו.

אמר רבי שמעון בן אלעזר: מפני מה אמרו

ש

אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה

, וקנסו אותו לשלם לה כתובתה על אף שאין לו בה זכויות נישואין, ולא קנסוה שלא תקבל כתובתה, כשם שקנסו אותה בשניות מדברי סופרים?

מפני ש

על ידי נישואין אלו

הוא

נעשה

פסול

לעבודה, וכפי ששנינו בבכורות: כהן הנושא נשים בעבירה - הרי הוא פסול לעבודה עד שידור ממנה הנאה.