Yévamot 78b — le Talmud en français

ו

אי אפשר לומר כן, ד

הא אמר רב כהנא: לא שנו

"אינו מקפיד עליו אינו חוצץ",

אלא

כשהיתה החציצה על

רובו

של טובל בלבד.

אבל כולו

של טובל שהיתה עליו חציצה, הרי זה

חוצץ

אף שאינו מקפיד.

ואם כן, הולד שכולו מכוסה הוי חציצה אף שאינו מקפיד עליו, ועל כרחך טעמא הוא משום "עובר ירך אמו" וטבילת אמו עלתה לולד, ותיקשי לך דאמרת: עובר לאו ירך אמו?!

ומשנינן: לעולם הטעם הוא משום שאין אמו חוצצת בטבילת העובר, ו

שאני עובר דהיינו רביתיה

[כך היא דרך גידולו] ואין שם חציצה עליו כלל.

כי אתא רבין

[רש"ש]

אמר רבי יוחנן

:

באומות

-

הלך

בבניהם

אחר הזכר

.

נתגיירו

-

הלך אחר פגום שבשניהם

.

כלומר: כשאנו באים לקבוע על ולד הבא משתי אומות אם דינו כאומה שבא אביו ממנה, או כאומה שבאה אמו ממנו, יש חילוק בין אם נולד להם קודם שנתגיירו, שבזה אנו מיחסים את הולד לאומת אביו, לבין אם נולד הולד אחר שנתגיירו אביו ואמו, שבזה אנו מיחסים את הולד למי שהוא פגום יותר, וכדמפרש ואזיל.

באומות הלך אחר הזכר

:

כדתניא: מנין ל

גוי

אחד מן

שאר

האומות

שאינו משבע עממין,

שבא על ה

גויה ה

כנענית

, שהיא משבע אומות שנצטוינו עליהם "לא תחיה כל נשמה",

והוליד

ממנה

בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד

, כלומר: אינו חשוב כנעני, ומותר אתה להחיותו, הואיל והולך הוא אחר אביו.

איש הנושא אשה ממקום אחר, דרך הוא שהאיש גולה אחר אשתו למקום מגוריה, ואין האשה גולה אחר בעלה, לפי שדרכו של איש לגלות, ולא של אשה.

שנאמר

: ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם [ולא מן הגויים שבארצכם, עליהם נצטויתם: לא תחיה כל נשמה] מהם תקנו עבד ואמה.

"וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו

" [וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם], כלומר: מאלו שאבותם באו לגור בארצכם ממקום אחר ונעשו תושבים בה [רש"י].

יכול אפילו אחד מן הכנענים שבא על אחת מן

שאר

האומות, והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד

,

תלמוד לומר

: וממשפחתם אשר עמכם

אשר "הולידו" בארצכם

.

לא התירה תורה אלא

מן "הנולדים" בארצכם

במקום מגורי אמם,

ולא מן "הגרים" בארצכם

, שאין אמו מן הארץ הזאת אלא ילדה אותו במקום מגוריה ובא הבן לגור בארץ.

ומן הסתם לא אסרה תורה את הנולדים בארץ אחרץ אלא כשאביו הוא כנעני והלך אחר אשתו ושם ילדה.

תו מפרשינן הא דאמרינן:

נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם

:

במאי?

אילימא ב

גר

מצרי שנשא

גר

עמונית

, והולכים אחר הפגום המצרי לאסור את בניו, ומשום שאמרה תורה: "להם, הלך אחר פסולם".

אי אפשר לומר כן, שהרי:

מאי פגום "שבשניהם

" - דמשמע: שניהם פגומים הם אלא שהאחד פגום יותר -

אית בה?!

כי אם בעמונית אנו עוסקים, הרי האשה אינה פגומה כלל, כיון ש

עמוני

אמרה תורה

ולא עמונית

.

אלא ב

גר

עמוני שנשא

גיורת

מצרית

[שהוא והיא פגומים שהרי מצרית ראשונה אסורה, רש"י] הולכים אחר הפגום שבשניהם כיון שאמרה תורה "להם הלך אחר פסולם", ולפיכך:

אי זכר הוי

הולד,

שדייה בתר עמוני

שהוא פגום יותר מן המצרית שהרי אסור לעולם - להיאסר לעולם.

אי נקבה הויא

הולד,

שדייה

לולד

בתר

מצרית

ותהיה מצרית שניה לאוסרה, ואל תדוננה כעמונית, להתירה "משום עמוני ולא עמונית".

מתניתין:

ממזרין ונתינין

[הם הגבעונים שהיו מבני שבע אומות שבארץ ישראל, ונתגיירו בערמה בימי יהושע, ונתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים]

אסורין, ואיסורן איסור עולם

כלומר: זרעם וזרע זרעם עד עולם -

ואף שלא אמרה תורה אלא "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'", ואין בכלל זה אלא עד דור עשירי בלבד, מכל מקום, הרי הם אסורים לעולם. כי לומדים בגזירה שוה מעמוני ומואבי, שאף הממזר אסור איסור עולם כמותם, וכדמפרש בספרי ובגמרא.

אחד זכרים

אסורים

ואחד נקבות

.

גמרא:

אמר ריש לקיש

: אף שהממזר הזכר אכן אסור אף לאחר עשרה דורות, מכל מקום

ממזרת

נקיבה

לאחר עשרה דורות

, הרי היא

מותרת

, ודלא כמבואר במשנתנו, וכדמפרש ואזיל.

והטעם: הואיל וכל עיקר איסור הממזר לאחר עשרה דורות הוא משום ד

יליף "עשירי

" [גם דור "עשירי" לא יבוא]

"עשירי" מעמוני ומואבי

שנאמר בהם: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור "עשירי" לא יבוא להם בקהל ה' "עד עולם".

ללמדך: אף כאן בממזר, הרי הוא אסור לאחר עשרה דורות -

אם כן, על כרחך אתה אומר:

מה להלן

בעמון ומואב -

נקבות מותרות

מיד,

אף כאן

ממזר לאחר עשרה דורות שמהם הוא נלמד - הרי ה

נקבות מותרות

, כי אין לך ללמוד לממזר יותר מן העמוני, והרי אין נקבת עמון ומואב אסורים לאחר עשרה דורות.

שמא תאמר:

אי מה להלן

בעמון ומואב - הרי הנקבות מותרות

מיד

כשנתגיירו,

אף כאן

תהא הממזרת מותרת

מיד?!

אל תאמר כן, הואיל ו

כי אהני גזירה שוה

להתיר את הנקבות -

מ

דור

עשירי ואילך

בלבד שכל איסורו מעמון ומואב הוא נלמד; אבל עד דור עשירי שהתורה אסרתו בפירוש הרי שאף הנקבה אסורה, כי אמרה תורה: לא יבוא "ממזר" בקהל ה', ובכלל "ממזר" כל מי שיש בו "מום זר" [כדלעיל עו ב] בין זכרים ובין נקבות.

ותמהינן:

והאנן תנן

במשנתנו:

ממזרים ונתינים אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות

אסורות לעולם, הרי שלא חילקה המשנה בין זכרים לנקבות אף לאחר עשרה דורות?!

ומשנינן:

לא קשיא

ממשנתנו על ריש לקיש, כי דין זה תלוי במחלוקת תנאים, וריש לקיש כאותו תנא שנחלק בדבר על התנא של משנתנו.

נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע [בחולין קכ ב], בכל דבר הלמד מחבירו בגזירה שוה ובבנין אב האם אומרים "דון מינה ומינה" [למד ממנו, וממנו], שנלמד מהדבר המלמד אל הדבר הנלמד, שיהיה הנלמד כמו המלמד בכל דיניו, כמותו.

או שאנו אומרים "דון מינה, ואוקי באתרא" [למד ממנו רק את הדבר המסויים, אך העמידהו הלאה במקומו], כלומר: אחר שלמדת בפרט מסויים את דין האחד מחבירו, השאר את הדבר הנלמד כדינו.

הא

ריש לקיש, המתיר את נקבת הממזר לאחר עשרה דורות -

כמאן דאמר: דון מינה ומינה

-

כלומר: מאחר שלא למדת לאיסור ממזרות לאחר עשרה דורות אלא מעמון ומואב, הרי שעל כרחך אתה למד תוספת זו שלמדת כפי שהיא אצל עמון ומואב. ומאחר שלא אסרה תורה את הנקבות בעמון ומואב לאחר עשרה דורות, אף בממזר לא תהא הנקבה אסורה אלא עד עשרה דורות, אבל מכאן ואילך מותרת היא כנקבת עמון ומואב.

והא

משנתנו האוסרת את נקבת הממזר לאחר עשרה דורות -

כמאן דאמר: דון מינה ואוקי באתרא

-

כלומר: אף שאת עיקר פסול ממזר לאחר עשרה דורות מעמון אתה למד, אין אתה חייב ללומדו כפי שהוא, ולהתיר את הנקבה כיון שבעמון מותרת היא. אלא השאר את דין הממזר לאחר עשרה דורות במקומו, והואיל ובממזר לא חילקה תורה בין זכרים לנקבות, אף לאחר עשרה דורות לא תחלק בו בין זכר לנקבה.

שאלו את רבי אליעזר

:

ממזרת לאחר עשרה דרי

[עשרה דורות] -

מהו?

אמר להם: מי יתן לי דור שלישי

של ממזר

ואטהרנו

, כלומר: לו אך הייתי רואה בעיני דור שלישי של ממזר אכן הייתי מטהרנו, אלא שאין לממזר דור שלישי.

אלמא קסבר

רבי אליעזר:

ממזרא לא חיי

[ממזר אינו חי], כדי שלא ייטמעו כשרים בדורותיו [רש"י].

וכן אמר רב הונא: ממזרא לא חיי

.

ומקשינן עלה:

והא אנן תנן

במשנתנו:

ממזרים אסורין ואיסורן איסור עולם

, הרי שיש לממזר דורות?!

אמר רבי זירא: לדידי מפרשא לי מיניה דרב יהודה

[כך שמעתי לפרש מרב יהודה]:

ממזר

דידיע

[ידוע] - לכל בבירור -

חיי

[חי הוא וחיים דורותיו], כי אין לחוש שייטמעו כשרים בזרעו, כיון שאיסור ידוע לכל הוא.

ממזר

דלא ידיע

כלל ואפילו לממזר עצמו,

לא חיי

אפילו הוא, כדי שלא ישא כשירה.

ממזר

דידיע ולא ידיע

כלומר: ממזר שאין פסולו ברור ומחלט בעיני הבריות,

עד תלתא דרי

[עד שלשה דורות, כלומר: הוא ובנו] שדרך העולם להיות זהיר - הרי הממזר

חיי

, אבל

טפי

משלשה דורות

לא חיי

הממזר, כי מתוך שאין פסולו ברור משתכח הדבר לאחר זמן, וזה הוא שאמר רבי אליעזר: מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו.

ההוא

ממזר לא ידוע

דהוה בשבבותיה דרבי אמי

[שהיה גר בשכנותו של רבי אמי],

אכריז עליה

רבי אמי

דממזרא הוה

, הודיע רבי אמי את פסולו ברבים.

הוה

בכי

ההוא ממזר

ואזיל

.

אמר ליה

רבי אמי: וכי מה לך בוכה?! הרי

חיים נתתי לך

, כי ממזר שאינו ידוע אין לו תוחלת חיים.

אמר רב חנא בר אדא: נתינים דוד גזר עליהם

עבדות, ומכח זה נאסר להתחתן בהם כשאר עבדים [על פי תוספות בכתובות כט א בהבנת רש"י].

שנאמר: ויקרא המלך

[דוד]

לגבעונים, ויאמר אליהם: והגבעונים לא מבני ישראל המה

, כלומר: אינם ראויים לבוא בקהל.

מאי טעמא גזר עלייהו

דוד?

המשך השמועה מבאר את הפסוקים בשמואל שהוא הרקע לגזירת דוד, וכך כתוב שם:

א. ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, ויבקש דוד את פני ה' [שאל באורים ותומים, כדמפרש ואזיל]; ויאמר ה': [מפני שני דברים הגשמים נעצרו], אל שאול, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, [מפרש לה ואזיל].

ב. ויקרא המלך לגבעונים [לפייסם] ויאמר אליהם; והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה.

ג. ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם, ובמה אכפר, וברכו את נחלת ה'.

ד. ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו [תביעת] כסף וזהב עם שאול ועם ביתו [אלא נפשות אנחנו תובעים], ואין לנו איש להמית בישראל [אלא בבית שאול כי הוא אשר חטא לנו]; ויאמר [דוד לגבעונים]: מה אתם אומרים אעשה לכם.

ה. ויאמרו אל המלך: האיש אשר כילנו, ואשר דימה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל.

ו. יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום [תלייה על עץ] לה' בגבעת שאול בהר ה', ויאמר המלך: אני אתן [לכם מזרעו של שאול, להמיתם].

ז. ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול [שלא יומת] על [בגלל] שבועת ה'

אשר בינותם בין דוד ובין יהונתן בן שאול.

ח. ויקח המלך את את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את אדמוני ואת מפיבושת [בן שאול רבו של דוד, תוספות], ואת חמשת בני מיכל בת שאול, אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי.

ט. ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה', ויפלו שבעתים יחד, והם הומתו בימי קציר בראשונים, כתחילת קציר שעורים [בימות ניסן].

דכתיב: "ויהי רעב בימי דוד, שלש שנים שנה אחר שנה";

וביקש דוד לידע את הסיבה לבצורת שירדה על ארץ ישראל.

ב

שנה

ה

ראשונה

של הבצורת,

אמר להם

דוד לבני ישראל:

שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם

, ומשום כך אין מטר על פני הארץ;

ד

הרי

כתיב: ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמים ולא יהיה מטר?

בדקו

בני ישראל

ולא מצאו

ביניהם עובדי עבודה זרה.

בשנה ה

שניה

של הבצורת

אמר להם

דוד לבני ישראל:

שמא עוברי עבירה

[נואפים]

יש בכם; ד

הרי

כתיב: ויימנעו רביבים ומלקוש לא היה, ומצח

[כי מצח]

אשה זונה היה לך

וגו'?

בדקו

בני ישראל

ולא מצאו

עוברי עבירה ביניהם.

בשנה ה

שלישית אמר להם

דוד לבני ישראל:

שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין; ד

הרי

כתיב: נשיאים ורוח וגשם אין

[כי]

איש מתהלל במתת שקר

.

בדקו

בני ישראל

ולא מצאו

מאלה בינותם.

כיון שכן

אמר

דוד:

אין הדבר תלוי אלא בי

.

מיד

: ויהי רעב בארץ,

ויבקש דוד את פני ה'

!

ומפרשינן:

מאי היא

בקשה זו?

אמר ריש לקיש: ששאל

דוד

באורים ותומים

.

מאי משמע

לפרש "ויבקש דוד את פני ה'" על שאלה באורים ותומים?

אמר רבי אלעזר: אתיא

גזירה שוה

"פני פני

", ד

כתיב הכא

בדוד:

ויבקש דוד את "פני" ה', וכתיב התם

[כשנתמנה יהושע למלך]: ולפני אלעזר הכהן יעמוד [יהושע]

ושאל לו במשפט האורים לפני ה'

.

" [ויבקש דוד את פני ה']

ויאמר ה'

: א.

אל שאול

. ב.

ואל בית הדמים על אשר המית

[שאול את]

הגבעונים

[מפני שתי סיבות אלו נעצרו הגשמים]"

ומפרשת. הגמרא:

"אל שאול

" היינו:

שלא נספד כהלכה

, שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו ולא נספד לפי כבודו [רש"י בספר שמואל].

"ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים

"

\-

וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים!?

אלא, מתוך שהרג

שאול את

נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם

[הכהנים לגבעונים]

מים ומזון

-

מעלה עליו

[על שאול]

הכתוב, כאילו הרגן

לגבעונים.

ותמהינן: מצד אחד

קא תבע

הקב"ה על כבודו של שאול ואמר:

"אל שאול

" דהיינו

שלא נספד כהלכה ו

באותו מעמד

קא תבע

הקב"ה את סורחנו של שאול,

על אשר המית

שאול את

הגבעונים?!

ומשנינן:

אין

, אכן כן הוא דרכו של הקב"ה!

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: בקשו את ה'

כל ענוי הארץ

[כצ"ל],

אשר משפטו פעלו

[הלמ"ד בשורוק]?

באשר משפטו

-

שם פעלו

, במקום שדנים האדם, שם מזכירים פועל צדקותיו, וכן שאול שנידון על הגבעונים, הרי שבאותו מעמד הזכיר הקב"ה את פועל צדקותיו ותבע את כבודו שלא נספד כהלכה.

אחר ששמע דוד על שתי הסיבות שהביאו לבצורת,

אמר דוד

:

את התביעה על כבודו של

שאול

הרי כבר אין בידינו לתקן, הואיל וכבר

נפקו להו

תריסר ירחי שתא

, עברו כבר יותר משנים עשר חדשי שנה מאז שנפטר,

ולא דרכיה למספדיה

, ואין דרך לסופדו לאחר שחלפו שנים עשר חודש.