Version texte de ce daf : original et traduction
Yévamot 68b — le Talmud en français
Yévamot 68b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Yévamot 68b
ומקשה הגמרא על התירוץ ש"ומכל זר לא יאכל קודש" יש ללמוד את איסור הלאו לבת כהן הנישאת לישראל:
הרי
ההוא
קרא - וכל זר לא יאכל קודש -
מיבעי ליה לגופיה
, לזר ממש, שלא יאכל בתרומה, ומנין לך ללמוד ממקרא זה לבת כהן שאינה זרה?!
ומשנינן:
תרי "וכל זר" כתיבי
.
א. "וכל זר לא יאכל קודש". ומפסוק זה אי אפשר ללמוד לבת ישראל הניסת לכהן, כיון שהיא אינה זרה.
ב. "ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל, וכל זר לא יאכל בו". ומשמעות הפסוק היא: אם עדיין לא שבה לא תאכל ואסורה היא בלאו.
ואכתי
מקשינן: הרי
מיבעי ליה
וכל זר לא יאכל בו -
לכדרבי יוסי ברבי חנינא
שלמד ממקרא זה שהאונן מותר בתרומה?!
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: וכל "זר
" לא יאכל בו, הרי למדת:
זרות אמרתי לך
לאסור באכילת תרומה,
ולא אנינות
.
נמצא שאין לנו לאו לבת ישראל הנישאת לכהן אלא מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ואכתי מנין שהנבעלת לפסול לה הרי היא פסולה?!
ומשנינן: עיקר קרא ש"וכל זר לא יאכל בו" ללמד בא על בת ישראל הנישאת לכהן שהיא בלאו.
ו
ד
אמר
רבי יוסי ברבי חנינא
שהאונן מותר בתרומה,
מן "זר
"
"וכל זר" נפקא
, כלומר: מיתור "וכל" יש לנו ללמוד שהאונן מותר בתרומה.
ולכן נשאר הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ללמד על הנבעלת לפסול לה, שהיא פסולה.
ואכתי
מקשינן: איך נלמד מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר" לנבעלת לפסול לה, והרי
מיבעי ליה
למקרא זה -
לכדתניא
:
כשם שבת כהן אוכלת בתרומה, כן אוכלת היא בחזה ושוק, הניתנים לכהן מכל קרבן שלמים, וכמאמר הכתוב "ואת חזה התנופה, ואת שוק התרומה, אשר הונף ואשר הורם תאכלו אתה [אהרן הכהן] ובניך ובנותיך אתך".
כשהיא
בת כהן שנישאת לישראל -
חוזרת
לבית אביה כשנתארמלה או נתגרשה, הרי היא
חוזרת
רק
לתרומה, ו
אולם
אינה חוזרת לחזה ושוק
, אלא אסורה היא באכילתם אף לאחר שנתארמלה ונתגרשה, כשם שנאסרה באכילתם משעה שנתארסה לישראל.
ואמר רב חסדא אמר רבינא בר רב שילא, מאי קרא?
דכתיב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר
-
היא בתרומת הקדשים לא תאכל
", ללמדך ש
לא תאכל
ב
"מורם" מן הקדשים
, דהיינו חזה ושוק.
ומשנינן: עיקר מקרא זה, ללמד על התרומה הוא בא, שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת. ומכל מקום, אתה למד ממקרא זה גם את הדין שאינה חוזרת לחזה ושוק, כי:
אם כן
שאין הפסוק בא אלא לפוסלה לתרומה כשנבעלה לפסול לה -
לכתוב קרא: היא בקדשים לא תאכל
, וממילא נדע שעל תרומה הוא מדבר, כיון שכל הפרשה בתרומה היא מדברת.
מאי "בתרומת" הקדשים?
שמעת מינה תרתי
:
א. הנבעלת למי שהוא זר ופסול אצלה, הרי הוא פוסלה לתרומה.
ב. כשהיא חוזרת, הרי היא חוזרת לתרומה אבל אינה חוזרת לחזה ושוק.
ועכשיו שידענו כי "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" ללמד הוא בא שהנבעלת לפסול לה "היא בתרומת הקדשים לא תאכל", מוסיפה הגמרא לפרש את שאר הפרטים שנאמרו בברייתא בפסול זה, ושאר דינים שבו.
אשכחן כוהנת
[בת כהן] שהיא פסולה לתרומה, שזה הוא עיקר הכתוב;
לויה וישראלית
-
מנלן
שאף הן נפסלות? ומפרשינן:
כדאמר רבי אבא אמר רב
לקמן לדרוש את יתור האות וי"ו במילה
"בת
", דכתיב
"ובת
כהן כי תהיה אלמנה גרושה", כדי ללמוד ממנו לענין אחר.
הכא נמי
, דרשינן מיתור האות וי"ו במילה
"בת
", דכתיב
"ובת
כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", כדי ללמדך שאף הלויה והישראלית נפסלים בביאת פסול.
ותמהינן:
כמאן
, האם סוברים אנו
כרבי עקיבא דדריש
אותיות
ווין
הנוספות, כמו שמצאנו שאמר "בת ובת" אני דורש?!
ומשנינן:
אפילו תימא רבנן
היא.
היות שאין זו דרשה מיתור האות וי"ו בלבד, אלא
כוליה "ובת
כהן כי תהיה לאיש זר"
\-
קרא יתירא היא
.
כי היה לו לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. וכי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". ולמה אמר הכתוב "ובת כהן"?
אלא, ללמד אף על כהנת לויה וישראלית, שנבעלה לפסול, שפסלה. ומוסיפה הגמרא לבאר מקור לפרט נוסף בדין זה:
אשכחן
שהנבעלת לפסול נפסלת
לתרומה
.
לכהונה
, לאסור אותה לינשא לכהן -
מנלן?
ותמהה הגמרא על השאלה:
אטו
, האם
לויה וישראלית
שנזכרו בברייתא שהם פסולות ולמדנום מיתור "ובת" -
לא
לענין לפסול
לכהונה
הוא ד
מרבינן להו?!
והרי ודאי שלענין כהונה נתרבו להפסל.
דאי לתרומה
נתרבו להפסל, יש לתמוה: וכי לויה וישראלית
בנות מיכל תרומה נינהו
עד שאתה צריך לפסלן מתרומה בביאת פסול!?
ומשיבה הגמרא, בתמיהה על התמיהה:
אלמה לא
, וכי לא שייך בלויה ובישראלית אכילת תרומה?!
והרי
משכחת לה, דקאכלה
לויה או ישראלית
בשביל בנה
שיש לה מכהן, וצריך ללמדנו שהיא פסולה מלאכול בתרומה כשנבעלה לפסול לה?!
ודוחה הגמרא את האפשרות שהריבוי בא לרבות לויה וישראלית לענין תרומה:
שהרי לויה או ישראלית האוכלת
בשביל בנה
-
קל וחומר
הוא שתיפסל, מבת כהן, שנפסלת לאכול בתרומה:
ומה כהנת
[בת כהן],
דבקדושה דנפשה אכלה
[מכח קדושתה העצמית כבת כהן היא אוכלת בתרומה], ומכל מקום
פסיל לה
בעילת הפסול מלאכול בתרומה.
לויה וישראלית, דלא אכלה אלא בשביל בנה
, ואין לה קדושה עצמית,
לא כל שכן
שתיפסל מלאכול בתרומה כשנבעלה לפסול לה.
וכיון שקל וחומר הוא, אין אנו צריכים את ריבוי "ובת" לרבות לויה וישראלית נפסלות לתרומה, ונמצאת למד שהנבעלת לפסול לה הרי היא פסולה לכהונה.
דוחה הגמרא את הקל וחומר:
והיא
סברא זו עצמה שאתה מחלק בין בת כהן שיש לה קדושה עצמית, ללויה וישראלית האוכלות בשביל הבן -
הנותנת
לומר: אדרבה אלו לא ייפסלו מלאכול בתרומה:
כי דוקא
כהנת דקדיש גופה
הוא ד
פסיל לה
הפסול ומחלל קדושתה, ולכן אינה אוכלת בתרומה.
אבל
הא
, לויה או ישראלית, האוכלת בשביל הבן,
דלא קדיש גופה
-
לא פסיל לה
הפסול בביאתו.
ומכח דחיה זו, אכן מפרשינן שהריבוי "ובת" בא לפסול מאכילת תרומה את הלויה וישראלית האוכלות בשביל הבן בתרומה. אך אין לנו מקור לפסול להנשא לכהונה את הנבעלת לפסול לה.
אלא
, לפסול את הנבעלת לפסול, שתהיה פסולה להנשא
לכהונה
, יש ללמוד ב
קל וחומר מגרושה
, שהיא פסולה לכהונה.
וכך הוא הלימוד:
ומה גרושה, שמותרת בתרומה
, הרי היא
אסורה
להנשא
לכהונה
.
זו ש
נבעלה לפסול לה, ו
אסורה בתרומה
-
אינו דין ש
תהא
פסולה לכהונה
.
ותמהינן:
וכי מזהירין מן הדין
[מקל וחומר]?
והיינו, וכי על ידי קל וחומר הוי לאו גמור? והרי קיימא לן שאין מזהירין מן הדין!
ומשנינן: הלימוד מהקל וחומר - רק
גלוי מילתא בעלמא הוא
שאיסור "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" הוא פסול לכהונה כמו לתרומה, כי אכילת תרומה מכח קדושת כהונה היא.
כאן שבה הגמרא לגוף הדין שהנבעלת לכל מי שהוא פסול לה, הרי היא נפסלת לכהונה ולתרומה, ולמקור הדין שהוא מן הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".
ומקשינן:
ואימא
לא פסל הכתוב את זאת ש
נבעלה לפסול לה
, אלא רק את זאת שנבעלה ל
חייבי כריתות
, שאין קידושין תופסין לו בה.
אבל הנבעלת לחייבי לאוין, שקידושין תופסין לו בה - ככל אלו שנזכרו בברייתא - מנין שהם פוסלים? ומשנינן: "ובת כהן
כי תהיה
לאיש זר" -
אמר רחמנא
.
ומשמע,
הנך דאית בהו הויה
[שיש בהן תפיסת קדושין].
ואילו
חייבי כריתות
-
לאו בני הוייה
הן.
ומקשינן:
אי הכי
, שאתה דורש "כי תהיה" בבני הויה, הרי יש לומר להיפך: לא פסלה תורה אלא רק את מי שנבעלה למי שקידושין תופסין לו בה.
אבל
עובד כוכבים ועבד
[והוא הדין חייבי כריתות ], שהם לאו בני הויה וקידושין, -
לא ליפסלו
את הנשים לתרומה בביאתם!
ומשנינן:
הנך
עובד כוכבים ועבד וחייבי כריתות -
פסלי
לאכילת תרומה
מדרבי ישמעאל
.
דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: מנין לעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל ועל כהנת ולויה שפסלוה?
שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה
, ושבה אל בית אביה".
ודי היה לו לומר אחד מהם [תוספות].