Yévamot 67b — le Talmud en français

אין חוששין למיעוטא

של עוברים שהם זכרים בני קיימא, אלא יש לנו לתלות שהעובר הוא מן הרוב שהן נקבות או נפלים.

ואיבעית אימא: לעולם קסבר

רבי שמעון בן יוחי ש

חוששין למיעוטא

של עוברים זכרים בני קייימא.

ודקשיא לך, אם כן, למה יאכלו העבדים מכח שאר הבנים הזכרים, והרי יש לנו לחוש שמא ימצא עובר זכר, ויש לו חלק בעבדים ופוסלם מלאכול בתרומה - לא תיקשי:

דעבדינן ליה

לעובר

תקנתא

,

כרב נחמן אמר שמואל

[כדמפרש ואזיל], שבוררין לעובר חלק אחר בנכסי האב, ונמצאו העבדים שייכים לאחיו הזכרים בלבד.

דאמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים

קטנים

שבאו לחלוק בנכסי אביהם

, הרי

בית דין

מעמידים להם אפוטרופוס

לכל אחד ואחד,

ובורר להם

[כל אפוטרופוס ליתום שהתמנה עבורו]

חלק יפה

.

ואם

הגדילו

היתומים,

יכולים

הם

למחות

על אופן החלוקה, ולבטלה, ואין מועילה החלוקה אלא כדי לאכול פירות עד שידילו וימחו.

ורב נחמן דידיה

שלא בשם שמואל -

אומר: הגדילו

היתומים,

אין

הם

יכולים למחות

.

היות

דאם כן

, שאתה אומר יכולים הם למחות ולבטל את החלוקה -

מה כח בית דין יפה!?

ומאחר שביארנו את טעמו של רבי שמעון בן יוחי, שהוא על ידי תקנה שעושים ומעמידים אפוטרופוס לעובר, אם כן, חכמים שנחלקו עליו בברייתא, בהכרח שאפילו על ידי תקנה הוא שנחלקו.

וכיון שכך, יש לנו לדון:

לימא

שיטתו

דרב נחמן

-

תנאי היא

, ולדעת חכמים אין בית דין עושין תקנה!?

ומשנינן:

לא

. אין לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחי הם על ידי תקנה, עד שתשמע מכאן שלפי חכמים אין עושים תקנה.

אלא

דכולי עלמא

בין חכמים ובין רבי שמעון בן יוחי -

אית להו דרב נחמן

, שעושים תקנה.

ואילו היו רוצים לעשות תקנה זו, היו אפילו חכמים מודים שעושים אותה, ויאכלו העבדים. אלא מדובר כשלא עשו תקנה.

והכא, בחוששין למיעוטא קמיפלגי

כלומר: טעמו של רבי שמעון בן יוחי הוא משום דלא חיישינן למיעוטא, ולא משום תקנה, וכתירוץ הראשון של הגמרא.

שנינו בברייתא:

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: הבת מאכלת, הבן אינו מאכיל

:

ומניחה הגמרא שכוונתו לומר שאם היו נקבות, יאכלו כולם, ואם היו זכרים, לא יאכלו עבדי צאן ברזל.

ולפיכך תמהינן:

מאי שנא בן

שנותר עם העובר -

דלא מאכיל

את העבדים,

משום חלקו של עובר

שמא ימצא זכר ויש לו חלק בעבדים.

בת נמי

שנותרה עם העובר -

לא תאכיל, מפני חלקו של עובר?!

אמר

, פירש

אביי

את דברי רבי ישמעאל ברבי יוסי משום רבי יוסי אביו:

תיקנו חכמים: מי שמת והניח בנים ובנות.

בזמן שהנכסים "מרובין", שיש לבנים ולבנות כדי ליזון מן הנכסים עד שיתבגרו - הבנים יירשו את הנכסים, והבנות ייזונו מן הנכסים, עד שיתבגרו, או עד שיינשאו לאיש [שהרי תנאי כתובה הוא, שייזונו הבנות מן הנכסים עד אז].

ובזמן שהנכסים מועטים מן השיעור הנזכר - הבנות יזונו מן הנכסים, והבנים ישאלו למזונותיהם על הפתחים.

הכא

דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: הבת מאכלת - מיירי בבת שעדיין לא בגרה ולא נישאה לאחר, שיש לה זכות לקבלת מזונות מנכסי הירושה.

ו

ב

עבדים שהם

"נכסים מועטים

"

עסקינן

, שהבת זוכה בהם מתקנת חכמים, ומאכילה אותם בתרומה.

וכגון דאיכא בן בהדי בת

[עם הבת], ומתוך כך מסתלק העובר, אם נקבה הוא, מדין ירושה דאורייתא, שהרי הבן קודם לה. ולכן יכולה הבת הקיימת להאכיל את העבדים בתרומה. שהרי:

מה נפשך

[בין אם זכר הוא העובר, ובין אם נקבה היא], הרי הבת הילודה לבדה היא זו שזוכה בעבדים מתקנת חכמים, ואילו לעובר אין חלק בעבדים כלל, ואינו פוסלם מלאכול בתרומה -

כי

אי האי דמעברא בן הוא

[אם העובר שהיא מעוברת הימנו זכר הוא], הרי אין לו חלק בעבדים, היות ו

לא עדיף

העובר

מהאי

בן

דקאי

[מהבן האחר שנותר], שאין לו חלק בעבדים הואיל והבת זוכה בהן מתקנת חכמים.

ו

אי

עובר זה

בת היא

, הרי אין לה חלק בעבדים כלל, כיון שיש בן זכר לפנינו ומסלק את הבנות מירושה של תורה.

שמא תאמר: תזכה אף היא חלק בעבדים מדין "נכסים מועטים", ותפסול את העבדים מלאכול בתרומה על ידי הבת הילודה, זה אינו, שהרי:

אמאי אכלה

בת בנכסים מועטים? -

בתקנתא דרבנן!

אבל

כמה דלא נפק לאויר העולם

[עובר שעדיין לא יצא לאויר העולם]

לא תקינו

לה

רבנן

זכות בנכסים מועטים.

ותמהינן עלה:

במאי אוקימתא

לברייתא -

בנכסים מועטים

.

אם כן,

אימא סיפא

, בדברי רבי שמעון בן יוחי:

שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום בן כלום

.

ואם הברייתא עוסקת בנכסים מועטים, הרי

אדרבה, נכסים מועטים

-

דבנות נינהו?!

ומשנינן:

סיפא

דברי רבי שמעון בן יוחי

\-

אתאן לנכסים מרובין

[מיירי בנכסים מרובין].

ואכתי תמהינן:

ו

כי אטו

נכסים מועטים דבנות נינהו

, כלומר: וכי עבדי נכסים מועטים כשלהן ממש הם חשובים, שיאכילום בתרומה?!

והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יתומין

זכרים

שקדמו

קודם שבאו הבנות לבית דין והעמידום בית דין לנכסים בחזקת בנות [רש"י בסוטה ובכתובות]

ומכרו בנכסים מועטים, מה שמכרו מכרו

, הרי שלענין מכירה ברשות הבנים הם עומדים, וכיון שכן האיך תאכיל הבת בתרומה, והרי שמא העובר זכר הוא ויש לו חלק בעבדים.

ומכח קושיא זו מבארת הגמרא ביאור אחר בדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי:

ואלא מאי

ה

"בת

מאכלת"

דקתני

בדבריו:

"אם

מאכלת" את עבדי מלוג שלה מכח בניה שיש לה מבעלה ואף שהניח גם עובר שאין יכול להאכילה, ו"הבן - בין זכר בין נקבה - אינו מאכיל" את עבדי צאן הברזל שלו, מפני חלקו של עובר; והרי זה כאילו אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו.

ותמהינן:

אי הכי היינו

תנא קמא בשם

רבי יוסי

, שהרי אף הוא אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר.

ומשנינן:

כולה

ברייתא

רבי ישמעאל ברבי יוסי קתני לה

, כלומר: הכי קאמרה הברייתא: וכן היה רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו, הבת מאכלת והבן אינו מאכיל, [מאירי].

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו: "העובר פוסל" את אמו בת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה, וכשם שהילוד פוסל; "ואינו מאכיל" את אמו בת ישראל שניסת לכהן ונתעברה ממנו, ואינו כמו ילוד שהוא מאכיל את אמו.

המשנה שלפנינו, מונה יחד עם העובר עוד אחרים, שהם פוסלים את בת כהן מלאכול בתרומת בית אביה, ומאידך אין בכחם להאכיל בת ישראל בתרומה, כמו הדומים להם שמאכילים.

העובר

שעיברה אותו בת כהן מבעלה ישראל, או שעיברה אותו בת ישראל מבעלה הכהן.

והיבם

כלומר: אשה בת כהן שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבם ישראל להתיבם, או אשה בת ישראל שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבום לאחיו הכהן.

והאירוסין

, כלומר: אשה בת כהן שנתארסה לישראל, או אשה בת ישראל שנתארסה לכהן.

והחרש

[אינו שומע ואינו מדבר, ואין בו דעת] ישראל שנשא אשה בת כהן, ואין נישואיו חלים אלא מתקנת חכמים, או שהיה כהן ונשא את בת ישראל.

הקטן נעשה ראוי לביאה משעה שנעשה בן תשע שנים ויום אחד, אבל בפחות מגיל זה אין ביאתו ביאה לגבי כל התורה.

ובן תשע שנים ויום אחד

, פיסקא זו מתבארת בגמרא.

הרי אלו

פוסלין

את בת הכהן מלאכול בתרומת בית אביה,

ולא מאכילין

אשה בת ישראל בתרומה כשהם כהנים, [ביאור פיסקא זו לענין בן תשע שנים ויום אחד מתבאר בגמרא].

ואף אם

ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו

, הרי אף הוא לחומרא בכלל הדין האמור בודאי בן תשע.

וכן מה ששנינו: האירוסין פוסלין, הרי דין זה אמור אף בקטן שקידש את האשה

ספק הביא שתי שערות

וקידושיו קידושין,

וספק שלא הביא

שתי שערות, ואין קידושיו קידושין, כי הואיל וספק הוא מחמירים בו.

ומתוך ששנינו שני דינים בספיקות לחומרא, מוסיפה עוד המשנה:

נפל הבית עליו ועל

אשתו שהיא

בת אחיו

ומתו שניהם, ולא היו לו בנים והיתה לו אשה אחרת צרתה של בת אחיו,

ואין ידוע אי זה

הוא או בת אחיו -

מת ראשון

.

הואיל וספק הוא, מחמירים בו ואומרים:

צרתה

של בת אחיו

חולצת

לאחיו

ולא מתייבמת

לו.

שהרי ספק הוא אם צרתה זקוקה ומותרת ביבום.

כי אם הבעל מת ראשון ונפלו לפני אחיו ליבום בתו וצרתה, הרי נפטרה צרתה מן היבום ומן החליצה כדין צרת ערוה, ואסורה ביבום כאשת אח שלא במקום מצוה, ולפיכך אינה מתיבמת.

ואם האשה, בתו של היבם, היא זו שמתה קודם לבעלה, הרי שלא נפלה לפני אחיו ליבום אלא צרתה בלבד, וזקוקה היא ליבום, ולפיכך הרי היא חולצת.

גמרא:

שנינו במשנה:

העובר

פוסל ולא מאכיל:

ומפרשינן טעמא:

אי

אמו המעוברת

בת כהן לישראל היא

שמת בעלה,

פסיל לה

העובר מלשוב לתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה: ושבה אל בית אביה

"כנעוריה

", ללמדך: אינה שבה לבית אביה אלא בזמן שהיא דומה לנעוריה -

פרט למעוברת

.

ו

אי

אמו המעוברת

בת ישראל לכהן היא

שמת בעלה,

לא מאכיל לה

העובר בתרומה, ומשום שאמרה תורה: "ויליד" ביתו הם יאכלו בלחמו, וקרינן ביה "יאכילו בלחמו", ללמדך:

ילוד

הוא ש

מאכיל

, אבל

שאינו ילוד אינו מאכיל

.

שנינו במשנה:

היבם

וכו' פוסלין ולא מאכילין:

ומפרשינן טעמא:

אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה

היבם מתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה

"ושבה" אל בית אביה

.

מי שבידה לשוב לבית אביה -

פרט לשומרת יבם

, שאינה יכולה לשוב, כיון שזקוקה היא ליבום.

ו

אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה

היבם הכהן בתרומה עד שלא כנסה, הואיל: וכהן כי יקנה נפש

"קנין כספו

" הוא יאכל בו

אמר רחמנא, והא קנין דאחיו הוא

שנינו במשנה:

והאירוסין

פוסלין ולא מאכילין:

בת כהן שנישאה לישראל, שהוא פוסלה מתרומת בית אביה, נלמד ממה שאמרה תורה: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל.

הרי למדת: עד שלא שבה לבית אביה אינה אוכלת בתרומה.

ואף שאין אנו צריכים למקרא זה, שהרי אמרה תורה: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", פירשו חז"ל, שאין פסוק זה בא ללמד שהנישאת לאיש זר הרי היא נפסלת בתרומה, שהרי יש לנו ללומדו מן הכתוב: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה.

ולא בא כתוב זה אלא ללמד על הנבעלת לאיש זר ופסול, שהיא נפסלת מלאכול בתרומה, [וכפי שמבואר כל זה בגמרא לקמן בדף זה].

ומכל מקום, כיון שאם לא הכתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה", היינו מפרשים את הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" על הנישאת לישראל, מביאה הגמרא כאן מקרא זה כדי ללמד פרטי דינים בדין בת כהן שנישאת לישראל [תוספות].

ומפרשינן טעמא:

אי

ארוסתו

בת כהן לישראל היא, פסיל לה

הארוס הישראל מתרומת בית אביה,