Yévamot 66b — le Talmud en français

רב יהודה אמר

:

הדין עמה

, ותטול כליה.

ורבי אמי אמר: הדין עמו

, ונותן לה דמים, ואינה נוטלת את הכלים.

ומפרשת הגמרא את טעמם:

רב יהודה אמר: הדין עמה

, כי

משום "שבח בית אביה

" -

דידה הוי!

[יש סוברים שהוא שלה ממש, ויש אומרי שזכותה היא לגבותם.

רבי אמי

, ש

אמר הדין עמו

, סבר,

כיון דאמר מר

, במשנתנו בענין העבדים שהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל:

אם מתו

העבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל -

מתו לו, ואם הותירו

העבדים לאחר שהושבחו או התייקרו -

הותירו לו

.

ו

הואיל וחייב

הבעל

באחריותן

-

יאכלו

העבדים בתרומתו של אדוניהם הכהן [וראה תוספת ביאור בהערות ].

אמר רב ספרא: מי קתני "והן שלו

"?

והרי

"הואיל וחייב באחריותן

" הוא ד

קתני! ולעולם

-

לאו דידיה נינהו

[וראה תוספת ביאור בהערות ].

ותמהינן:

ו

כי

כל היכא דחייב

האדון

באחריותן

של העבדים,

אכלי

העבדים

בתרומה?

וכי משום שיש לבעל חיוב אחריות עליהם יאכלו העבדים בתרומה, והרי אינם שלו! וכיון ששנינו "עבדי צאן ברזל יאכלו", הרי למדת שדידיה נינהו.

והתנן

במשנה במסכת תרומות, שחיוב אחריות של כהן על עבד או בהמה, אינו חשוב "קנין כספו" להאכילם בתרומה:

דתנן:

ישראל ששכר פרה מכהן, הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה

.

אבל

כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו

[על הכהן] - הרי זה

לא יאכילנה כרשיני תרומה!

היות ולענין תרומה צריך שתהא הבהמה "קנין כספו", ובהמה זו אינה קנין כספו של השוכר הכהן, אלא של בעליה הזר [וראה תוספת ביאור בהערות ].

והוינן בה:

ותסברא

, וכי סבור אתה שראיה זו שהבאת, ראיה היא?! והרי

נהי

, על אף

דמחייב

השוכר

בגניבה ואבידה

-

באונסיה, בכחשה ובפחיתת

[רשב"א]

דמיה

-

מי מחייב!?

וכי חייב השוכר באחריות הבהמה אם תיאנס או תיכחש או שייפחתו דמיה, כשם שחייב הבעל בנכסי צאן ברזל?!

ואם כן, אין לך להוכיח ממשנה זו שאין חיוב אחריות כמו של הבעל בנכסי צאן ברזל מאכלת בתרומה; ויכולים אנו לומר שמשום חיוב אחריות הבעל אוכלים העבדים בתרומה, ולעולם נכסי צאן ברזל לאו דידיה נינהו.

הא

בעל שחייב באחריות נכסי צאן ברזל שלו -

לא דמיא אלא לסיפא

של אותה משנה בתרומות:

ישראל ששם

[שי"ן ימנית]

פרה מכהן

[קיבל על עצמו אחריות הפרה אף מאונס, כחש ופחת דמים ],

לא יאכילנה כרשיני תרומה

, דכשלו הן חשובים ולא של הכהן.

אבל כהן ששם פרה מישראל, יאכילנה כרשיני תרומה

, דכשלו הם חשובים.

הרי למדת: כל שנתחייב באחריות גמורה, הרי זה מאכילם בתרומה, והכי נמי יש לפרש במשנתנו, ומכל מקום לאו דידיה נינהו.

יתוב

[אחרונים, ישבו]

רבה ורב יוסף בשלהי פירקיה דרב נחמן

[לאחר דרשת רב נחמן],

ויתבי וקאמרי

[ישבו ואמרו]:

תניא כוותיה דרב יהודה, ותניא כוותיה דרבי אמי

.

תניא כוותיה דרבי אמי

שנכסי צאן ברזל כשלו הם חשובים, ועל כרחך שאם באה ליטול כליה אין הדין עמה:

אמרה תורה: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו.

עבדי צאן ברזל

-

יוצאין בשן ועין לאיש

.

שאם הבעל הוא זה שחבל והוציא את השן או את העין של העבד, הרי הוא יוצא לחרות.

אבל לא לאשה

, שאם האשה היא שחבלה בהם, אין הם יוצאים לחרות.

ומוכח שעבדי צאן ברזל הם של הבעל, וכדעת רבי אמי [וראה תוספת ביאור בהערות ].

תניא כוותיה דרב יהודה

, שהדין עמה:

דתניא: אשה

המכנסת שום לבעלה

[נכסי צאן ברזל, הנישומים בכתובתה] -

אם רצה הבעל למכור

את הנכסים -

לא ימכור

, כדי שאם יגרשנה תוכל ליטול כליה, וכדעת רב יהודה.

ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה

הבעל

שום משלו

, שהוא זה שהביאם, וקיבלם על עצמו כמו נכסי צאן ברזל, אף בנכסים האלו,

אם רצה הבעל למכור

את הנכסים -

לא ימכור!

ומשום שאף בנכסים אלו זכותה של האשה ליטול את אותם כלים שהוא הכניס, על אף שבהם אין לה את טענת הזכות לקבל "שבח בית אביה".

מכרו שניהם

, הבעל או האשה, את נכסי צאן הברזל

לפרנסה

[למזונות ] -

זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות

.

כלומר: לא מיבעיא שכשמכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה, שהיא מוציאה מיד הלקוחות את כליה, אלא אפילו הוא מוציא מיד הלקוחות מיד, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטילה, [רשב"א בהבנת רש"י]; וכשהיא מכרה, ודאי מוציא הבעל שהרי שלו הוא.

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה

.

אמר

תמה

ליה רבא לרב נחמן: והתניא כוותיה דרבי אמי

, וכפי שהביאה הגמרא לעיל?!

ומשני ליה רב נחמן:

אף על גב דתניא כוותיה דרבי אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה, משום "שבח בית אביה

"

ההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה

[אשה אחת הכניסה בגד של משי כנכסי צאן ברזל בכתובתה].

שכיב

[מת] בעלה.

שקלוה יתמי, ופרסוה אמיתנא

[נטלו היתומים את האיצטלה ופרסו אותה על המת]. ותכריכים של מת אסורים בהנאה.

אמר רבא: קנייה מיתנא

, "קנהו" המת לאיצטלה, מחמת היתומים שפרסוה עליו, וכאילו שלו היא!

כלומר, מתוך שפרסוה היתומים לאיצטלה על המת - הרי היא נאסרת בהנאה.

ואין זה נחשב כאדם האוסר על חבירו דבר שאינו שלו, שאין בכוחו לאוסרו.

אמר

תמה

ליה נאנאי, בריה דרב יוסף, בריה דרבא, לרב כהנא

:

והאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה

, שאמר שהאיצטלה הוא של האשה ולא של היתומים, ואיך יכולים היתומים לאסור בהנאה את הבגד שאינו שלהם?!

אמר ליה

רב כהנא לנאנאי:

מי לא מודה רב יהודה ד

אף על גב שהדין עמה, מכל מקום בגד זה עדיין

מחוסר גוביינא

הוא! וכל עוד שלא גבתה את האיצטלא מהיתומים אין האיצטלה שלה [או אין היא נחשבית ברשותה] אלא רק "שעבודא בעלמא" יש לה על האיצטלא!

והראיה שעדיין אין האיצלה שלה [או שאין היא עדיין ברשותה, שהרי

אילו מיגניב

[אם האיצטלא היתה נגנבת מהיתומים] וכי

לאו יורשים חייבים לשלומי

[האם לא היה מוטל חיוב על היתומים לשלם לה את האיצטלא]?!

כי אם תמצי לומר שכבר הם ברשותה, אף בלי גוביינא, אם כן, למה לא פקע מיד בשעת המיתה חיוב האחריות שיש לבעל.

ו

כיון דאילו מיגניב

-

יורשין חייבים לשלומי

, הרי

ברשותייהו

של יורשים

קיימי

, עד שתגבה אותה מהם.

וכיון שאיצטלה ברשות היתומים היא, בא ה"הקדש" שהקדישוהו היתומים [דהיינו, איסור ההנאה שהחילו היתומים על החפץ], ומפקיע את שעבוד האשה מן האיצטלא, ונותנים היורשים את דמי האיצטלא .

ומפרשת הגמרא:

רבא

, שאמר מתוך שמחוסרת גוביינא היא, חל ההקדש, ופקע שעבוד האשה -

לטעמיה

[לשיטתו] הוא!