Yévamot 57a — le Talmud en français

הא נמי אכלה

.

ומקשה הגמרא:

ממאי

, מנין לו לרבי אושעיא לומר שאפילו כהן פצוע דכא, שהוא כהן פסול, הרי הוא מאכיל את אשתו, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון?!

דילמא

, אולי,

עד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם

, שאף אלמנה או גרושה הנישאת לכהן בעלה מאכיל אותה בתרומה -

אלא

משום

דיש לו

לבעלה, שהוא כהן כשר - כח

להאכיל במקום אחר

, אילו היה נושא אשה כשירה.

אבל הכא

, בפצוע דכא,

ד

הוא כהן פסול, ו

אין לו להאכיל במקום אחר

, הרי כיון שכל אשה שישא יהיו קידושי עבירה, יש לומר שהוא

לא

מאכיל בתרומה!

וכי תימא

, שמא תאמר, כי

הכא נמי

בפצוע דכא כהן -

יש לו להאכיל ב

מקום אחר, וכגון שישא

בת גרים

, שפצוע דכא מותר בה היות ו"קהל גרים לא איקרי קהל", ואין הם בכלל "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'" -

אי אפשר לומר כן. כי:

הא מיבעיא בעי לה רבי יוחנן מרבי אושעיא

שהוא בעל שמועתנו - האם אכן כהן פצוע דכא מאכיל בת גרים בתרומה.

ומשום שיש לומר, כי אף על גב שקהל גרים לא איקרי קהל, מכל מקום, אם בא עליה, פסלה, משום שכהן אסור בבת גרים [ולקמן מאריכה הגמרא בביאור הספק].

ולא פשיט ליה

רבי אושעיא לרבי יוחנן את ספיקו משום שלא ידע לפושטו [וכמבואר בהמשך הסוגיא].

ונמצא, שכהן פצוע דכא שקידש בת גרים - ספק קידושי עבירה הן. ושוב יקשה, מנין לו לרבי אושעיא גופיה, לומר בפשיטות, שכהן פצוע דכא שקידש בת ישראל הרי זו אוכלת בתרומה לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון, והרי כהן זה ספק אם הוא מאכיל במקום אחר!

איתמר

, לפרש הטעם שכהן פצוע דכא מאכיל את בת ישראל בתרומה, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון:

אביי אמר: הואיל ו

כהן פצוע דכא

מאכילה

לתרומה אפילו בבת ישראל, כשנשאה קודם שהיה פצוע דכא, והתחיל להאכילה, ואחר כך נעשה פצוע דכא,

ב

אופן ש

לא ידעה

, שלא בא עליה לאחר שנעשה פצוע דכא [כמו "בתולה, ואיש לא ידעה". בראשית כד טז].

כי אם בא עליה, הוא עשאה חללה, ואינה יכולה לאכול בתרומה.

שבאופן הזה, שנינו בהדיא בתחילת פרק הערל שהוא מאכילה בתרומה.

ואילו

רבא אמר: הואיל ו

פצוע דכא

מאכילה

לתרומה

בעבדיו ושפחותיו הכנענים!

שכהן זה, מאכיל תרומה במקום אחר, שלא על ידי אישות, אלא הוא מאכיל את עבדיו ושפחותיו הכנענים.

וכל כהן שמאכיל באופן כל שהוא, אין ללומדו מישראל, שאינו מאכיל כלל.

ועתה מבארת הגמרא במה נחלקו אביי ורבא:

אביי לא אמר כרבא

, שפירש היות והוא מאכיל במקום אחר בכך שהוא מאכיל את עבדיו, ולכן הוא מאכיל אף את אשתו, כי:

רק

קנין דאישות מקנין דאישות

-

ילפינן

.

ולא ילפינן קנין דאישות

שמאכיל אדם את אשתו

מקנין דעבדים

.

ואילו

רבא לא אמר כאביי

, שפירש את הטעם היות שהוא מאכילה בתרומה במקום אחר, כשנעשה פצוע דכא אחר שנשאה, ואכלה כבר בתרומה, כי:

שאני התם, שכבר אכלה

האשה בתרומה לפני שנפצע, ואין להמשך אכילתה בתרומה חשיבות של "מאכילה במקום אחר" כדי שיוכל גם פצוע דכא להאכיל את אשתו.

ומבארת הגמרא, שאביי אינו מקבל את חילוקו של רבא:

ואביי

סבר, כי את החילוק "שאני התם,

שכבר אכלה

" -

לא אמרינן

.

ומוכיח אביי את דבריו:

דאי לא תימא הכי

, שאם לא תאמר כדברי, אלא כדברי רבא, שאין חשיבות של "מאכיל במקום אחר" לגבי המשך אכילתה של אשת כהן פצוע דכא לאחר שנפצע, היות שהיא "כבר אכלה", כי העובדה "שכבר אכלה" מחייבת את המשך האכילה גם אם לענין התחלת אכילה אין הוא מועיל [ולכן אינו נחשב "מאכילה במקום אחר"], תיקשי לרבא:

וכי

בת ישראל, שניסת לכהן, ומית

[מת בעלה הכהן],

תיכול

, תמשיך לאכול בתרומה כיון

"שכבר אכלה

"!?

ומסבירה עתה הגמרא את טעמו של רבא:

ורבא

, שטען על דברי אביי "שאני התם, שכבר אכלה", יאמר לך:

התם

, כשמת הבעל, הרי כבר

פקע קניניה

של הבעל באשתו, ולפיכך אין מועיל מה שכבר אכלה בשעה שהיה לו בה קנין.

אבל

הכא

, בכהן שנעשה פצוע דכא, הרי

לא פקע קניניה

, והיא ממשיכה לאכול מחמת היותה קנינו של כהן, שהתחיל להאכילה לפני שנעשה פצוע דכא.

ולכן, אין להחשיב את האכלתו לאשתו בתרומה כמי שמאכיל במקום אחר, כי שאני הכא, שכבר אכלה מכוחו קודם לכן!

גופא: בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא

:

פצוע דכא כהן שנשא בת גרים

-

מהו שיאכילנה בתרומה?

אישתיק

רב אושעיא

ולא אמר ליה ולא מידי

[לא ענהו דבר].

וקא סלקא דעתין, שרבי אושעיא לא רצה להתיחס לשאלתו של רבי יוחנן.

לסוף

[לאחר מכן],

אתא גברא רבה אחרינא, ובעא מיניה

מרבי אושעיא

מילתא אחריתא, ופשט ליה

רבי אושעיא [הגיע אדם גדול אחר ושאל שאלה אחרת מרבי אושעיא, ופשט לו רבי אושעיא את שאלתו].

ומנו

[מי הוא אותו אדם גדול]?

ריש לקיש!

אמר

, תמה

ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אושעיא: אטו

האם

רבי יוחנן לאו גברא

רבה הוא

[אינו אדם גדול]? ומדוע לא התיחסת לשאלתו כמו שהתייחסת לשאלתו של ריש לקיש?!

אמר ליה

רבי אושעיא לרבי יהודה נשיאה: זה שלא עניתי לרבי יוחנן, אין זה מפני שלא רציתי להתייחס אליו.

אלא, משום

דקבעי מינאי מילתא דלית ליה פתרי

[שאל אותי שאלה שאין לי מענה עליה], ולכן שתקתי.

ואף על פי שרבי אושעיא לא פשט את שאלתו של רבי יוחנן, פושטת הגמרא את ספיקו של רבי יוחנן.

ותחילה מבארת הגמרא את ספיקו של רבי יוחנן:

הקדמה:

בשני ענינים נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי: האחד, האם הפסולים לבוא בקהל - כגון פצוע דכא או ממזר, שאסרה אותם התורה לבוא ב"קהל ה'" - אם הם נאסרו בגרים?

לדעת רבי יהודה, קהל גרים איקרי "קהל", ואסור שיבואו בהם פסולי קהל.

ואילו רבי יוסי סובר שקהל גרים לא איקרי "קהל", והם מותרים בפסולי קהל.

והשני, האם בת גר זכר מותרת לכהן?

לדעת רבי יהודה, בת גר זכר הרי היא כבת חלל זכר [והיא נלמדת בקל וחומר מחללה, בקידושין עח א], והיא אסורה לכהונה כמותה.

ואילו לדעת רבי יוסי, בת גר זכר מותרת לכהונה.

ואילו שיטת רבי אליעזר בן יעקב היא שיטה ממוצעת ביניהם:

קהל גרים - לא איקרי קהל, כדעת רב יוסי.

אבל בת גרים - אסורה לכהונה, כדעת רבי יהודה.

כהן פצוע דכא הבא לישא בת גרים,

יש לדון לאוסרו, משתי סיבות:

האחת, היות שהוא פצוע דכא, שאסור לבוא בקהל. ובנקודה זאת באנו למחלוקת התנאים האם "קהל גרים איקרי קהל".

השניה, היות שהוא כהן הבא לישא בת גרים. ובנקודה הזאת באנו למחלוקת התנאים השניה, האם בת גרים מותרת לכהן.

פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, ובא עליה

:

אם קהל גרים נקרא קהל, והוא אסור לבוא בקהל משום שהוא פצוע דכא, הרי היא נפסלת לכהונה בביאתו מחמת שהיא נעשית על ידי כך "זונה", לפי שכל הנבעלת לאסור לה הרי היא נעשית אסורה לכהן מדין "זונה" כמבואר בפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים - לא תאכל".

ואם אסורה היא לכהן משום שהיא בת גרים, הרי זו מתחללת על ידי ביאתו, לפי שכל הנבעלת למי שאסור בה מחמת כהונה, הרי זו מתחללת.

וזה שאנו אומרים, שכהן פצוע דכא, באנו למחלוקת התנאים אם מותר הוא בבת גרים, הדבר תלוי בספק שנסתפקה בו הגמרא לקמן עו א, האם כהן פצוע דכא מותר בגיורת. ונקודת הספק היא, האם כהן פצוע דכא "בקדושתיה דכהן קאי"? והיינו, אף על גב שודאי כהן גמור הוא לכל דבר, מכל מקום, יש להסתפק אם קדושתו עליו אף לענין לאוסרו בבת גרים, או "לאו בקדושתיה קאי" לענין זה.

והוינן בה:

למאן

, לשיטתו של מי - של רבי יהודה או של רבי יוסי - נסתפק רבי יוחנן בכהן שנשא בת גרים אם מאכילה בתרומה?!

אי ל

שיטת

רבי יהודה

, אי אפשר לומר כן. כי הספק נפשט מאליו לאיסור. שהרי:

בין

אם תאמר שפצוע דכא כהן עדיין

בקדושתיה קאי

, בקדושת כהונה שלו הוא עומד, וכל הפסולות לכהונה אסורות אף לו.

ו

בין

אם תאמר ש

לאו בקדושתיה קאי

, והוא מותר באשה פגומה לכהונה, כאשה זו שהיא פגומה לכהונה כבת חלל זכר -

לפי שני הצדדים,

לא אכלה

בת הגרים הנשואה לו בתרומה, לשיטתו של רבי יהודה, כי ממה נפשך:

אי בקדושתיה קאי

-

לא אכלה

, היות

דהא אמר מר

[רבי יהודה]:

בת גר זכר

הרי היא

כבת חלל זכר

ואסורה לכהונה, ומשבא עליה כהן האסור בה מחמת כהונתו, הרי נעשית חללה, ונפסלה מלאכול בתרומת בעלה.

ו

אי לאו בקדושתיה קאי

, ואין בת גר אסורה לו מחמת כהונתו, מכל מקום

לא אכלה

בתרומה מאחר שנבעלה לו, שהרי אסורה היא לו מדין "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'". ואף שבת גרים היא -

היות

דהא אמרינן

[כלומר, הרי רבי יהודה סובר, ויש גורסים:

אמר

] ש

"קהל גרים איקרי קהל

"!

וכיון שנבעלה לו, היא נפסלה בתרומה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".

נמצא, שלדעת רבי יהודה, ודאי אסורה היא בתרומה, מדין זונה, כיון שודאי נבעלה לפצוע דכא שהוא "איש זר", ואפשר שאף נעשית חללה משום ביאת כהן בבת גרים.

ואי לרבי יוסי

החולק על רבי יהודה, הן בדין "בת גר זכר כבת חלל זכר", והן בדין "קהל גרים איקרי קהל" - הרי אף לשיטתו אין מקום להסתפק, כי ודאי מותרת היא בתרומה, ממה נפשך:

בין

אם נאמר שפצוע דכא כהן

בקדושתיה קאי

ואסור הוא בבת גרים, ו

בין

אם תאמר שכהן פצוע דכא

לאו בקדושתיה קאי

ומותר הוא בבת גרים - לפי שני הצדדים היא

אכלה

בתרומתו של בעלה הכהן שהוא פצוע דכא.

ומבארת הגמרא את טעמו של דבר:

אם

בקדושתיה קאי

ואתה בא לפוסלה בתרומה מחמת שהיא בת גר האסורה לכהונה, ואם תבעל לכהן פצוע דכא [העומד בקדושתו] היא צריכה להפסל -

אין היא נפסלת בכך, אלא היא כן

אכלה

בתרומה, היות

דהא אמר

רבי יוסי:

אף גר

שנשא גיורת

-

בתו כשרה לכהונה

[וחלוק הוא על הסוברים שבת גרים אסורה לכהונה].

הרי, שלדעת רבי יוסי לא עבר בביאתו על איסור כהונה, ולא נעשית חללה לפוסלה בתרומה. ו

אי לאו בקדושתיה קאי

, ואינו אלא ישראל - הרי ודאי

אכלה!

שאי אתה יכול לפוסלה מחמת "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'",

דהא אמר

רבי יוסי:

קהל גרים לא איקרי קהל

, ופצוע דכא מותר בגיורת.

ואם כן - לדעת מי נסתפק רבי יוחנן?! תירוץ הגמרא מתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י.

אלא

, רבי יוחנן, שנסתפק בכהן שנשא בת גרים אם מאכילה בתרומה, לא נסתפק בבתם של גר וגיורת, אלא בבתו של גר שנשא אשה מישראל.

ו

אליבא דהאי תנא

, הסובר שהיות ואמה היא מישראל, הרי היא מותרת לכהונה.

דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה, עד שתהא אמה מישראל

.

וכמו כן סובר הוא שקהל גרים לא איקרי קהל

ולכן היה לנו להתירה, שהרי אמה מישראל, וקהל גרים לא איקרי קהל.

אלא שנסתפק רבי יוחנן, שמא היות ואמה היא מישראל אין זה "קהל גרים", ופצוע דכא אסור בה -

והכי קמיבעיא ליה

לרבי יוחנן:

האם רק

כשרות

לכהונה

מיתוספא בה

[על ידי אמה שהיא ישראל], אבל עדיין שם גר עליה ואינה בכלל "קהל" -

ו

לכן

אכלה

בתרומת בעלה, כיון שלא עבר הפצוע דכא בביאתו איסור כלל.

או דילמא

על ידי שאמה מישראל, אף

קדושה

של "קהל"

מיתוספא בה

, ואינה בכלל קהל גרים.

ו

לכן

לא אכלה

, הואיל ויש עבירה בביאתו, "לא יבא פצוע דכא בקהל ה'", ונפסלה מלאכול בתרומה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".

ומאחר שנתברר ספיקו של רבי יוחנן, פושטת הגמרא את הספק:

תא שמע: כי אתא רבי אחא בר חיננא מדרומא

[מן הדרום],

אתא, ואייתי מתניתא בידיה

[בא והביא עמו ברייתא]:

מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים, שמאכילה בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו

הוא

יאכל בו

".

ובהכרח שברייתא זו מדברת במי שאמה היא מישראל, ולפי רבי אליעזר בן יעקב, ומשמיעה לנו שאין בה איסור אפילו מחמת "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'".

שאם לא כן,

למאן

, לדעת מי אנו מרבים כהן פצוע דכא שמאכיל את בת הגרים בתרומה?

אילימא לרבי יהודה

-

האמר

[הרי נתבאר לפי שיטתו], ש

בין

אי פצוע דכא

בקדושתיה

דכהן

קאי

, ו

בין

אי

לאו בקדושתיה

דכהן

קאי, לא אכלה

.

ואי לרבי יוסי, למה לי קרא?

האמר

[הרי נתבאר לפי שיטתו] ש

בין

אי פצוע דכא

בקדושתיה

דכהן

קאי

, ו

בין

אי

לאו בקדושתיה

דכהן

קאי

-

אכלה!

אלא לאו, לרבי אליעזר בן יעקב

ושמע מינה: כשרות

לכהונה בלבד הוא ד

איתוספא

נוספה

בה

בבת גר שאמה מישראל, אבל קדושת "קהל" לא נוספה בה על ידי אמה שהיא מישראל, ומותרת היא לפצוע דכא,

ו

לפיכך

אכלה

בתרומה.

ומסקינן:

שמע מינה!

השמועה הבאה מתפרשת לפי שיטת רש"י כהבנת רוב הראשונים והאחרונים.

איתמר: רב אמר

: אף שהחופה אינה מועילה לקנות באשה אלא אם כן קדמו לה קידושין, וחופה בלא קידושין אינה כלום, מכל מקום -