Version texte de ce daf : original et traduction
Yévamot 56b — le Talmud en français
Yévamot 56b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Yévamot 56b
ואנהרינהו לעיינין ממתניתין
, ממשנתנו הביא ראיה לדבריו, והאיר רב ששת [שהיה בעצמו סגי נהור], את עינינו בהבנת המשנה:
א. אשת ישראל שזינתה ברצון תחת בעלה - נאסרת לו.
שנאמר בפרשת נשא "איש איש כי תשטה אשתו, ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה, ונסתרה
והיא נטמאה
, ועד אין בה, והיא לא נתפשה", והיינו, שזינתה ברצון ולא באונס.
"והיא נטמאה" - מלמד הכתוב שהיא טמאה לבעלה, לאסור אותה עליו כאשר זינתה מרצונה.
ב. כתבו הראשונים בסוגייתנו, שיסוד איסור סוטה לבעלה הוא משום "זונה", "אשתו זונה, אסורה לכל אדם, כשם שאסורה זונה דעלמא לכהן" [לשון הריטב"א, וראה גם ברשב"א].
ועוד אמרה תורה בפרשת מחזיר גרושתו, לאחר שנישאת לאחר:
"לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה".
מלמד הכתוב הזה על איסור לאו לבעל, להשאיר תחתיו אשה שזינתה ונטמאה תחתיו.
ג. שלש פעמים נכתבה המילה "
ונטמאה
" בפרשת סוטה.
ודרשו חכמים: טומאה אחת לאוסרה לבעלה, טומאה אחת לאוסרה על הבועל לעולם, וטומאה אחת לפוסלה לאכילת תרומה ולהנשא לכהונה.
ד. אשת ישראל שנאנסה תחת בעלה, אינה נאסרת לו, שהרי אמרה תורה "והיא לא נתפשה", מלמד הכתוב שאם היא "נתפשה", שנבעלה באונס, היא לא נטמאת לבעלה.
ה. אשת כהן שנאנסה, נחלקו שתי לשונות בגמרא להלן, האם היא אסורה לבעלה הכהן.
הטעם לאסור הוא, משום שאמרה תורה באשת ישראל "
והיא
לא נתפשה", ומשמע היא בלבד, ולא אחרת, אינה נאסרת לבעלה אם היתה אנוסה. להוציא אשת כהן, שנאסרת לבעלה אפילו אם נתפשה ונבעלה באונס.
וכמו כן, לפי הצד הזה, נאסרת גם אשת ישראל שנאנסה תחת בעלה, לכהן, שאם ימות בעלה הישראל היא אסורה להנשא לו מדין זונה.
ו. כל העריות שנבעלו, הרי הן נעשות "זונה", ופסולות לכהן.
וכן אשת איש שנבעלה, הרי היא נעשית "זונה", ואולם חילוק יש ביניהם לענין זנות באונס:
באשת איש
:
יתבאר בסוגייתנו, שנחלקו שתי לשונות בגמרא, האם יש בה איסור משום זונה או לא.
בשאר עריות
:
לדעת התוספות והבעל המאור בסוגייתנו, פשיטא שהן נעשות זונה, אפילו כשנבעלו באונס.
ואילו לדעת הריטב"א [בתחילת דבריו]: כל העריות פשיטא שאינן נעשות זונה כשנאנסו, ורק באשת איש יש מקום לאוסרה משום זונה לכהונה אפילו אם נבעלה באונס, משום החומר שבזנות אשת איש.
וכך אמר רב ששת:
אשת ישראל שנאנסה
-
אף על פי ש
היא
מותרת לבעלה
, הרי היא
פסולה לכהונה
.
ותנא תונא
, והביא רב ששת ראיה ממשנתנו לדבריו, שכך שנה אף התנא שלנו, במשנתנו:
דתנן: הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. אחד המערה ואחד הגומר קנה. ולא חילק בין ביאה לביאה.
וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות
פסלה [לכהונה].
ומדייק רב ששת:
מאי "וכן
"? על איזו אופן של ביאה האמורה לפני כן, ברישא, נתכוין התנא לומר "וכן", והיינו, שביאה שכזו אף פוסלת בעריות כשם שהיא קונה ביבום?
מאי לאו
, האם לא מדבר התנא על תחילת המשנה, ששנינו בה: הבא על יבמתו, בין בשוגג, בין במזיד, בין באונס, בין ברצון.
ומשמע שאף לגבי עריות, הביאה הפוסלת בה לעשותה זונה, היא ביאה בכל ענין,
לא שנא בשוגג, ולא שנא במזיד, ולא שנא באונס, ולא שנא ברצון
-
וקתני
בסוף המשנה ש
פסלה
בביאה שכזאת לכהונה.
ומוכח ממשנתנו שגם אשת איש, שהיא בכלל העריות, נאסרת לכהן, אפילו כשנבעלה באונס בהיותה תחת בעלה, לאדם זר.
ודוחה הגמרא את ראייתו של רב ששת ממשנתנו:
לא!
אין לך ראיה ממשנתנו שאשת איש נאסרת לכהונה אפילו כשזינתה באונס.
כי מה שאמר התנא במשנתנו "וכן" - לא על ביאת אונס אמר זאת.
אלא
מאי "וכן
"? -
אהעראה!
וכוונתו לומר, שכמו לגבי ביאת קנין ביבמה, "אחד המערה ואחד הגומר - קנה", כך גם לגבי פסול כהונה, "אחד המערה ואחד הגומר באחת מן העריות או באחת מן הפסולות לכהונה - פסלה".
ותמהה הגמרא על הביאור שביארנו במשנה, ש"וכן" בא ללמד על פסול לכהונה על ידי העראה, ומדברת המשנה בפסול העראה, ולא בביאת אשת איש באונס, ובכך נדחתה הוכחתו של רב ששת:
העראה דמאן
, באיזו העראה בא התנא של המשנה להשמיענו שהיא פוסלת לכהונה?
אילימא
העראה רגילה
דעריות
, הוא שבא התנא ללמדנו שהעראה פוסלת בהן, כשם שהיא קונה ביבום?
הרי אי אפשר לומר כן, כי:
למימרא
וכי רוצה אתה לומר
ד
העראה ב
עריות
-
ילפינן
לה
מיבמה?
וכי דין הפסול של העראה בעריות נלמד מיבמה, עד שבא התנא לומר שאף בעריות פוסלת ההעראה, כשם שהיא קונה ביבמה?!
והרי
אדרבה
, הלימוד הוא בצורה הפוכה!
שהרי זה שאפילו העראה גרידא קונה ב
יבמה
-
ילפינן
לה
מ
העראה האמורה ב
עריות!
דעיקר העראה
שנחשבת כביאה -
בעריות
הוא ד
כתיב
בתורה! וכמבואר בסוגיא לעיל. ולכן, אי אפשר לבאר את משנתנו שהיא אומרת: העראה קונה ביבמה, "וכן" פוסלת העראה בעריות.
ואם כן, חוזרת ראייתו של רב ששת ממשנתנו.
ודוחה הגמרא באופן אחר את ראיתו של רב ששת ממשנתנו:
אלא, מאי "וכן
" ששנינו במשנתנו? - לא לגבי ביאת אונס מדבר התנא. אלא
א
ביאה
שלא כדרכה דעריות
אמר "וכן".
שהרי שנינו לפני כן לגבי יבמה: "ולא חילק בין ביאה לביאה", שאף ביאה שלא כדרכה קונה בה. ולכן הוסיף התנא "וכן" לגבי ביאה שלא כדרכה בעריות, לומר, שבעריות פוסלת אף ביאה שלא כדרכה.
ועדיין תמהה הגמרא: וכי ביאה שלא כדרכה שפוסלת בעריות אנו לומדים מיבמה, עד שהתנא אומר: כשם שמועילה ביאה שלא כדרכה לקנות ביבמה, כך היא פוסלת בעריות!?
והרי
אדרבה! עיקר
הדין שביאה שלא כדרכה חשובה כמו ביאה כדרכה נלמד מהכתוב "ואת זכר לא תשכב
משכבי אשה
", שמשמע ממנו שיש שתי משכבות האסורות, האחת שכיבה כדרכה, והאחת שלא כדרכה -
והפסוק הזה -
ב
פרשת
עריות כתיב!
ואם כן, אין אנו צריכים ללימוד שגם ביאה שלא כדרכה נחשבת ביאה, מקנין היבמה בביאה שלא כדרכה.
ולא יתכן שכוונת התנא במשנתנו היא לומר שביאה שלא כדרכה קונה ביבמה, "וכן" פוסלת בה ביאה שלא כדרכה בעריות.
ואם כן, חוזרת ראייתו של רב ששת ממשנתנו.
ודוחה הגמרא את הראיה ממשנתנו, על ידי הסבר אחר:
אלא, מאי "וכן
" -
א
ביאה
שלא כדרכה דחייבי לאוין
בכהונה.
כגון אלמנה לכהן גדול, וגרושה לכהן הדיוט. לפי שאיסורי הלאוין הללו לא נכתבו בפרשת עריות, ולא נאמר בהן "משכבי אשה", והן "הפסולות" שנשנו בסיפא של משנתנו.
ובא התנא לומר, כי כמו שביאה שלא כדרכה קונה ביבמה, כך ביאה שלא כדרכה בפסולות לכהונה, שהן חייבי לאוין, פוסלת אותן בפסול חללות.
ועתה מבארת הגמרא את דינה של אשת כהן שנאנסה תחת בעלה -
אמר רבה: אשת כהן שנאנסה
, הרי
בעלה
, שהוא כהן -
לוקה עליה
אם יבוא עליה,
משום
איסור
זונה
.
ותמהינן:
משום זונה, אין
-
דהיינו, וכי אשת כהן שזינתה באונס, בעלה הכהן לוקה עליה רק משום איסור זונה לכהונה.
אבל
משום
הלאו של
טומאה
, של אשה שזינתה תחת בעלה,
לא
לקי עליה כאשר זינתה תחתיו באונס?!
וכי אינו לוקה עליה גם משום הכתוב "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה", שדרשו ממנו חכמים לעיל [יא ב] שהוא איסור לאו לאשה שזינתה תחת בעלה, ונטמאה בכך!
ומשנינן:
אימא
הכי: בעלה הכהן לוקה עליה
אף משום זונה!
דהיינו, שלוקה עליה משום איסור כהונה, מלבד מה שהוא לוקה עליה משום "לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה".
מתיב רבי זירא
על דברי רבה, שאמר: אשת כהן שזינתה באונס, בעלה "לוקה" עליה משום זונה, מהא דתניא:
נאמר בפרשת סוטה "איש איש כי תשטה אשתו, ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה, ונסתרה, והיא נטמאה, ועד אין בה".
"והיא לא נתפשה".
מלמד הכתוב
"והיא
", שהוא מיעוט, כי רק "היא", אשת ישראל, בה בלבד נאמר:
א. אם
לא נתפשה
, אלא זינתה ברצון - היא
אסורה
.
ב.
הא
, אם
נתפשה
, שזינתה באונס - היא
מותרת
לבעלה הישראל.
ו
אולם,
יש לך
אשה
אחרת, שאף על פי שנתפשה
ונבעלה באונס, היא
אסורה
לבעלה.
ואי זו?
-
זו אשת כהן
.
והניח רבי זירא, שבלימוד של "והיא לא נתפשה" - התמעטה זנות באונס מכלל הלאו של "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה".
ומיעוט זה הוא הן באשת ישראל והן באשת כהן.
ומעתה, כל איסורה של אשת כהן שנבעלה באונס, הוא רק מחמת מיעוט המילה "והיא", האמורה בפרשת סוטה, המלמד שרק אשת ישראל שנתפשה מותרת ולא אשת כהן, שהיא אסורה.
אך אין הוא מחזיר את אשת כהן שזינתה באונס לכלל הלאו של "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הוטמאה".
ו
כיון שכך הוא הלימוד, האיך אתה אומר שבעלה הכהן לוקה עליה משום זונה?
והרי אין הלימוד של איסור הכהן באשתו שזינתה באונס אלא בגדר "לאו הבא מכלל עשה".
ו
לאו הבא מכלל עשה
הוי איסור
עשה
, ואינו לאו שלוקים עליו!
אמר
תירץ
רבה
, שאין לומר כדברי רבי זירא, אלא:
הכל
כל הנשים המזנות תחת בעליהן, בין באונס בין ברצון -
היו בכלל
הלאו של איסור
"זונה
" לכהן, שנאמר בו "לא יקחו".
ו
כשפירט לך הכתוב גבי אשת ישראל "והיא לא נתפשה" אסורה, הא נתפשה מותרת, מכלל
זה אתה למד,
דאשת כהן, כדקיימא קיימא!
שגם אם זינתה באונס, היא בכלל זונה האסורה לבעלה מצד הלאו של "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הוטמאה" [וראה תוספת ביאור בהערות].
ומביאה הגמרא לשון שניה:
איכא דאמרי
, כך אמר רבה, וכך השיב עליו רבי זירא:
אמר רבה: אשת כהן שנאנסה
-
בעלה לוקה עליה משום טומאה
.
שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה".
ומדייקת הגמרא:
משום טומאה, אין
, הרי הוא לוקה.
אבל
משום זונה
, הוא
לא
לוקה.
אלמא
, אשת כהן שנבעלה
באונס
-
לא קרינא ביה
איסור
"זונה
" לכהונה.
מתיב רבי זירא
על דברי רבה, שאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה, מהא דתניא:
"והיא לא נתפשה
", אלא זינתה ברצון, הרי היא
אסורה
לבעלה.
הא נתפשה
באונס - הרי היא
מותרת
לבעלה!
ו
אולם,
יש לך
אשה
אחרת, שאף על פי שלא נתפשה
הרי היא
אסורה, ואיזו
היא? -
זו אשת כהן!
ו
הרי
לאו הבא מכלל עשה
, רק איסור
עשה
הוא, ואין לוקין עליו, והאיך אתה אומר שבעלה "לוקה" עליה משום טומאה?!
אמר
תירץ
רבה: הכל היו בכלל
"לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה
אחרי אשר הוטמאה
", ללקות עליה משום טומאה.
ו
כשפירט לך הכתוב גבי אשת ישראל "והיא
לא נתפשה
" הרי היא
אסורה
, שמכאן אתה למד:
הא נתפשה
-
מותרת
.
מכלל
זה אתה למד
דאשת כהן
-
כדקיימא קיימא
, ללקות עליה משום טומאה אפילו אם זינתה באונס.
מתניתין:
הביאור שלהלן במשנה זו הוא על פי פירושו השני של רש"י.
א. כבר התבאר, שבת ישראל מותרת מן התורה לאכול בתרומה משעת אירוסיה לכהן, אלא שמגזירת חכמים אינה אוכלת.
ב. משהגיע זמן הנשואין, שהוא שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה בתכשיטים, הרי היא אוכלת בתרומה אפילו מדרבנן, לדעת משנתנו, שהיא כמשנה ראשונה ששנינו בכתובות. ג. אשה "המשתמרת לביאה פסולה", שהיא אשה המצפה והממתנת [כמו "שומרת יבם", וכמו "ואביו שמר את הדבר", וראה רש"י סוטה יח ב], המיועדת להיבעל ביאה הפוסלת אותה בתרומה, הרי היא פסולה מלאכול בתרומה כל עוד היא משתמרת לביאה זו, לדעת רבי מאיר שהוא התנא קמא של משנתנו.
ד. הפסול של "המשתמרת לביאה פסולה" מלאכול בתרומה, הוא הן בתרומת בעלה אם היתה בת ישראל הנישאת לכהן, והן בתרומת בית אביה, אם היתה בת כהן המשתמרת לישראל, ופסול זה מדרבנן הוא [תוספות נז ב ד"ה רב בשיטת רש"י].
ולכן, אשה המשתמרת לביאה פסולה, כגון:
א.
אלמנה
המאורסת
לכהן גדול
, או
גרושה וחלוצה
המאורסת
לכהן הדיוט
באיסור.
בין שהיתה בת ישראל, שבאה עתה לאכול בתרומה מדין אשת כהן, ובין אם היתה בת כהן האוכלת בתרומת בית אביה -
כיון שבעילתם של אלו עושות את האשה לחללה, ופוסלתה -
הרי כבר
מן האירוסין לא יאכלו
הנשים
בתרומה
, דברי רבי מאיר.
דהיינו: אם בנות ישראל הן - הרי אף שהגיע זמן נישואיהן, אין הן אוכלות בתרומה.
ואם בנות כהן הן - נפסלו מלאכול בתרומת בית אביהם מיד כשנתארסו.
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין
את "המשתמרת לביאה פסולה" בתרומה, ואינה נפסלת עד שתיבעל ותיעשה חללה.
ולפיכך:
א. אם היו בנות ישראל, הרי משהגיע זמן נישואיהן, אוכלות הן בתרומה מכח בעליהן. ואם היו בנות כהן, לא נפסלו מלאכול בתרומת בית אביהן עד שיינשאו וייבעלו וייעשו חללות.
ב. ומודה רבי מאיר לרבי אלעזר ורבי שמעון, שאין פסולה של "המשתמרת לביאה פסולה" אלא כל זמן שהיא אכן משתמרת לביאה פסולה. אבל משחדלה להיות משתמרת לא נפסלה לכהן או לתרומה, אלא אם כן נבעלה.
ולכן, הכל מודים כי רק אם
נתארמלו או נתגרשו
נשים אסורות אלו מבעליהן הכהן
מן הנשואין
[אחר הנשואין והבעילה], הרי אלו
פסולות
לכהן, ולאכול בתרומת בית אביהן אם היו בנות כהן, כיון שנעשו חללות, ונפסלו.
אבל אם נתאלמנו או נתגרשו
מן האירוסין
, שעדיין לא נבעלו, ולא נעשו חללות, הרי אלו
כשרות
להנשא לכהן כשנתארמלו [אך לא אם נתגרשו, שאז נפסלו לכהן מכח הגירושין], וכשרות לאכול בתרומת בית אביהן אם היו בנות כהן.
גמרא:
תניא: אמר רבי מאיר
טעם נוסף בבת ישראל שקידושיה קידושי עבירה - כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - שלא תאכל בתרומה מכח בעלה:
קל וחומר
הוא:
ומה קדושי
בת ישראל שנשאת לישראל, שהן קידושי
רשות, אין מאכילין
את האשה בתרומה - קדושין אלו, ש
קדושי עבירה
הן,
לא כל שכן
שלא יועילו להאכילן בתרומה.
אמרו לו
לרבי מאיר: אין לדמות קדושי בת ישראל לישראל לקידושי פסולה לכהן, כי:
לא אם אמרת בקדושי רשות
, שאין הן מאכילין בתרומה,
שכן אין לו
לבעלה שהוא ישראל
להאכיל במקום אחר
.
תאמר בקדושי עבירה
לכהן,
שכן יש לו
לבעלה שהוא כהן
להאכיל במקום אחר
, כשאין הן קידושי עבירה.
פצוע דכא [שנפצעו הביצים שלו] אסור לבוא בקהל, שנאמר "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'". והאשה הנבעלת לו נפסלת מלאכול בתרומה, שהרי ביאה זו בכלל "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל", וכיון שהאיש שבעל אותה הוא הפסול והזר, הרי היתה לאיש "זר", ונפסלה בביאתו.
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא
:
פצוע דכא כהן שקידש בת ישראל, באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון
.
כי
לרבי מאיר, דאמר
אשה ה
משתמרת לביאה
שהיא
פסולה
מ
דאורייתא
,
לא אכלה
[אינה אוכלת] בתרומה -
הא נמי, לא אכלה
מכח בעלה הכהן
שהרי משתמרת היא לביאתו של הפצוע דכא, והוא הרי פוסלה מלאכול בתרומה כשבא עליה.
ואילו
לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי
: אף ה
משתמרת לביאה פסולה דאורייתא
-
אכלה
,