Yévamot 15b — le Talmud en français

הרואה אומר: לאפושי מיא

, כדי להרבות מים בשוקת

הוא דקא עביד

. לכן הוא עושה נקב הרחב.

ואין זה דומה לשתי תורות.

ומביאה הגמרא ראיה שנהגו בית שמאי כדבריהם:

תא שמע

, מהא

דאמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהייתי לומד תורה אצל רבי יוחנן החורני, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה במלח בשני בצ ורת.

באתי, והודעתי את אבא.

אמר לי: הולך לו זיתים. והולכתי לו.

.

ראה אותן

, את הזיתים,

שהן לחין

, וסבר שבא עליהן המוהל היוצא מן הזיתים, ו"הוכשרו" בכך לקבל טומאה.

[אין אוכלים מקבלים טומאה אלא אם כן ניתן עליהם משקה, ובכך הם "מוכשרים", דהיינו, נעשים "ראויים" לקבל טומאת אוכלים].

וחשש, שמא נגע עם הארץ בגב החבית של חרס, שהיו נתונים בו הזיתים, ונטמאו הזיתים, מדרבנן, לפי שגזרו חכמים טומאה על מגע עם הארץ.

אמר לי: אין אני אוכל זיתים!

באתי והודעתי את אבא

.

אמר לי, לך ואמור לו: חבית נקובה היתה

, ודרך הנקב היה המוהל צריך לצאת ממנה החוצה.

כך, שלא נוח לי בנתינת משקה המוהל על הזיתים.

וכשאין "ניחותא" בנתינת המשקה על האוכל, אין הוא נעשה "מוכשר" לקבלת טומאה.

אלא שסתמוה שמרים

למקום הנקב, ולכן נשאר בה המוהל.

ותנן: חבית של זיתים מגולגלים

, דחוקין בחבית, ומחמת הדוחק יוצא מהם מוהל -

בית שמאי אומרים: אין צריכה לנקב,

כדי שיהא מוכח שלא נוח לבעליה בנתינת המוהל על זיתים, היות והמוהל אינו נחשב למשקה, אלא הוא בגדר "מי פירות" בעלמא, שאינן מכשירים את האוכל לקבל טומאה.

ובית הלל אומרים

: המוהל היוצא מן הזיתים נחשב משקה כמו שמן, והרי הוא מכשיר את הזיתים לקבל טומאה, אם נוח לבעלים בנתינת המוהל על הזיתים.

ולכן, אם רוצה הבעלים שלא יוכשרו הזיתים המגולגלים בחבית לקבל טומאה מהמוהל,

צריכה

החבית

לנקב

, שדרכו יצא המוהל החוצה, ויהיה מוכח שאין ניחותא לבעלים בנתינת המוהל על הזיתים.

ומודים

בית הלל לבית שמאי,

שאם ניקבה

החבית,

וסתמוה שמרים

-

שהיא

[הזיתים שבתוכה]

טהורה.

ואע"פ ש

רבי אלעזר ברבי צדוק

תלמיד שמאי היה

-

כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל

.

ומדייקינן:

אי אמרת בשלמא עשו

בית שמאי כדבריהם,

היינו רבותיה

, יש חידוש במה שציינה הברייתא את הנהגתו של רבי אלעזר ברבי צדוק, שלא נהג כמו בית שמאי, למרות שהיה תלמידם.

אלא אי אמרת לא עשו

בית שמאי כדבריהם -

מאי רבותיה

דרבי אלעזר ברבי צדוק שנהג כדברי בית הלל!?

ומביאה הגמרא ראיה נוספת:

תא שמע

מהא דתניא:

שאלו את רבי יהושע: צרת הבת

-

מהו

דינה?

אמר להם

: ב

מחלוקת ב"ש וב"ה

היא!

וחזרו ושאלו אותו:

והלכה כדברי מי

היא?

אמר להם

רבי יהושע:

מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים?

בין שתי מחלוקות גדולות, בין ב"ש ובין ב"ה!

מתיירא אני

לענות לכם כדברי מי ההלכה,

שמא ירוצו

ירוצצו

גלגלתי!

אבל, אני מעיד לכם, על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים מבן עכמאי, ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות

ערוה, שנישאו לשוק בלי חליצה, כדברי בית הלל,

ומהם

יש גם

כהנים גדולים, ושמשו על גבי המזבח.

ומדייקת הגמרא:

אי אמרת בשלמא עשו

בית שמאי כדבריהם, שפיר

היינו דקאמר

רבי יהושע

"מתיירא אני

", שלא רצה להכריע נגדם ולפסוק שבני הצרות שנשאו בית שמאי הם ממזרים, לפי שחשש מאותם ממזרים שיפגעו בו כיון שפסלם מלבוא בקהל.

אלא אי אמרת לא עשו

בית שמאי עצמן כדבריהם -

אמאי קאמר "מתיירא אני

"?

אלא, שתמהה הגמרא על מה ששנינו בברייתא:

ונהי נמי דעשו

, הרי גם אם נאמר שעשו בית שמאי כדבריהם, בעוד שההלכה היא כבית הלל, גם יקשה:

מאי "מתיירא אני

" שאמר רבי יהושע?

ו

הא אמר רבי יהושע: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין!

ואילו בני הצרות שהתייבמו לפי בית שמאי, בני חייבי כריתות הם, ואינם ממזרים, לדברי רבי יהושע, אפילו לבית הלל.

ואם כן, אין לו כלל לחשוש מממזרים שיפגעו בו אם יפרסם שהלכה כבית הלל, שהרי אין הם ממזרים לדבריו!?

ומשנינן:

נהי נמי ד

הבן של חייבי כריתות

ממזר לא הוי

-

פגום

לכהונה,

מיהו, הוי!

וחשש רבי יהושע מאותם שיפגום לכהונה.

ויש ללמוד את פגמו של בן חייבי כריתות לכהונה,

מקל וחומר מ

בנה של

אלמנה

הנבעלת באיסור על ידי כהן גדול.

מה אלמנה, שאין איסורה נוהג בכל

, אלא רק בכהן גדול,

בנה

הנולד מכהן גדול הרי הוא

פגום

לכהונה, שהרי הוא חלל.

זו

, בנה של צרת ערוה שהתייבמה,

שאיסורה שוה בכל

לא כל שכן שהוא פגום לכהונה!

ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי יהושע, כיצד ענה לשואלים אותו:

והוינן בה:

קבעו

, שאלו

מיניה

מרבי יהושע את דין

צרות

הערוה, האם הן מותרות ליבום כבית שמאי, או שהן חייבי כריתות כבית הלל.

ו

אילו רבי יהושע

קפשיט ליה

את דינם של

בני

ה

צרות

, שנישאו אמותיהן לשוק בלי חליצה, כשהעיד להם על בניהן, שהיו מהם כהנים גדולים.

והרי פשיטא שבני צרות ערוה שנישאו לשוק אינם ממזרים אפילו לבית שמאי, שהרי בני חייבי לאוין הם, ואינם ממזרים!?

ומשנינן:

תרתי

שתי בעיות

קא בעי מיניה

דרבי יהושע:

האחת,

צרות

ערוה עצמן -

מאי

, מהו דינן?

ואם תמצי לומר

ב

צרות

ערוה שהלכה

כבית הלל,

יש לנו לשאול בעיה שניה:

בני צרות

ערוה

דבית הלל

, שנישאו לשוק ללא חליצה -

ל

פי

בית שמאי

-

מהו

דינם?

שמא תאמר:

למאי נפקא מינה

מה דינם של בני צרות ערוה לבית שמאי, והרי כל השאלה היתה על הצד שהלכה כבית הלל?

תשובתך:

למיפשט

מכאן את דין

ולד מחזיר גרושתו

לאחר שנישאת לבעל אחר, וגירשה בעלה האחר, והחזירה הראשון אליו באיסור ["לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה"] -

לבית הלל

.

והיינו, שנלמד ממה שסוברים בית שמאי בולד יבמה לשוק, שאינו אלא ולד חייבי לאוין, לבית הלל, בולד מחזיר גרושתו. שגם הוא אינו אלא חייבי ולד לאוין.

[ואילו בולד איסורי כהונה של כהן הדיוט, כגון גרושה לכהן, פשיטא שהוא אסור מדין "חלל", ואין ללמוד ממנו בקל וחומר].

מי קאמרינן

שיש לדרוש

קל וחומר

כך:

ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל

, שהרי היא אסורה רק לכהן גדול -

בנה פגום

לכהונה.

זו

, גרושה שהחזירה בעלה משנישאת לאחר,

שאיסורה שוה בכל

-

אינו דין שבנה פגום

לכהונה.

או דלמא איכא למיפרך

לקל וחומר:

מה לאלמנה

לכהן גדול,

שהיא עצמה מתחללת

בביאה זו, ולכן גם בנה חלל.

תאמר במחזיר גרושתו משנשאת, שאין היא מתחללת בביאתו, שהרי אסורה היא כבר להנשא לכהן מאז שנתגרשה.

ואילו מאכילת תרומה היא אינה נפסלת, כיון שאין האשה מתחללת בביאת חייבי לאוין אלא בביאת מי שהיה זר אצלה מתמיד, כגון ביאת ממזר. אך לא בביאת מי שנאסר עליה עתה, כגון מחזיר גרושתו משנישאת, או שומרת יבם להנשא לשוק בלי חליצה.

ואמר להו

רבי יהשע:

צרות

עצמן -

מתיירא אני

לענות לכם מה דינן, שהרי לפי בית שמאי הן מתייבמות, ובניהן בני חייבי כריתות הם, ובני חייבי כריתות פסולים לכהונה, ולכן ירא אני מהם.