Yévamot 106a — le Talmud en français

תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה.

אי זו היא חליצה מוטעת?

אמר ריש לקיש: כל שאומרים לו

ליבם:

חלוץ

ליבמתך

ובכך אתה כונסה.

והרי מטעים אותו בכך, שהרי על ידי החליצה נאסרת עליו ליבום.

אמר ליה רבי יוחנן

לריש לקיש,

אני שונה

כך:

בין שנתכוון הוא

[היבם] לחליצה,

ולא נתכוונה היא

[היבמה] לחליצה,

בין שנתכוונה היא

לחליצה,

ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה

,

עד שיתכוונו שניהם כאחד

לשם חליצה , שרק אז חליצתה כשרה.

ואת אמרת

שבחליצה מוטעת, שלא רק שאינו מתכוין לשם חליצה, אלא שהוא מתכוין לשם יבום, תהא

חליצתה כשירה!?

אלא,

באמת חליצה כזו פסולה, שהרי לא נתכוין לחליצה.

וזוהי חליצה מוטעת:

כל שאומרים לו: חלוץ לה

ליבמתך,

על מנת ש

היא

תתן לך מאתים זוז.

שאף על פי שלא נתנה לו לבסוף חליצתה כשרה.

והטעם מפורש במסכת כתובות [דף ע"ד], שכל חוקי התנאים נלמדים מהתנאי שהתנה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן. ואחד הכללים הוא, שצריך שיהא תנאי שיכול להעשות על ידי שליח, כפי שעשה משה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד. אבל תנאי שאינו יכול להעשות על ידי שליח, כגון חליצה, אין תנאי מועיל בה.

תניא נמי הכי: חליצה מוטעת כשירה. אי זו היא חליצה מוטעת? כל שאומרים: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.

ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה, ו

לא רצו שתתייבם לו, ולכן הטעו את היבם ו

אמרו לו: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. ובא מעשה לפני רבי חייא

והכ שירה.

ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא בר אבא

כדי לכנוס את יבמתו.

אמר לה

רבי חייא בר אבא ליבמה:

בתי, עמודי

והתייבמי לו!

אמרה ליה

לרבי חייא

אימא

[אימה של היבמה]:

ישיבתה

של בתי מלהתייבם לו

זו היא עמידתה

ותקנתה.

אמר לה: ידעת ליה?

האם את מכירה ביבם זה שום דבר גנאי?

אמרה ליה: אין! ממונא הוא דחזא לה, וקבעי למיכליה מינה.

ראה היבם שיש לה ממון, והוא רוצה לאכלו ממנה, ולכן רוצה לייבמה כעת, ואחר כך יגרשנה .

אמר לה

רבי חייא ליבמה:

לא ניחא לך

להתייבם?

אמרה ליה: לא!

אמר ליה

רבי חייא ליבם:

חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.

לבתר דחלץ לה, אמר ליה

ליבם:

השתא,

לאחר שחלצת לה,

מינך אפסלא לה

, ואינך יכול עוד לייבמה.

חלוץ לה

עתה

חליצה מעלייתא, כי היכי דתישתרי לעלמא

[כדי שתהא מותרת לינשא לעולם].

בת חמוה

[בת חמיו]

דרב פפא נפלה לפני יבם שאין הגון לה. אתא לקמיה דאביי. אמר ליה

אביי ליבם:

חלוץ לה, ובכך אתה כונסה.

אמר ליה רב פפא: לא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן,

שאינה חליצה עד שיתכוונו שניהם לשם חליצה?

אמר לו אביי:

ואלא היכי אימא ליה

ליבם להטעותו, כדי שיסכים לחלוץ לה?

אמר ליה

: אמור לו כך:

חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.

לבתר דחלץ לה

היבם,

אמר לה

אביי ליבמה:

זיל הב ליה

ליבם את המאתים זוז שהבטחת לו.

שאמנם החליצה אינה נפסלת בגלל התנאי, אבל סוף סוף הרי התחייבה לתת לו מאתים זוז, ומחוייבת לקיים את התנאי כשאר שכירות דעלמא .

אמר ליה

רב פפא: כיון שהוא היה מחויב לחלוץ לה, ולא רצה,

"משטה אני בך" עבדה ליה,

ורק לשטות בו אמרה שתתן לו, כדי שיחלוץ לה. ולכן אינה מחוייבת בזה .

מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעברא לפניו

כדי לעבור את הים, והיה נחוץ לו ביותר לעבור, כדי שלא יתפסוהו שומרי בית האסורים.

ואמר ליה

לבעל המעבורת,

טול דינר

[שהוא סכום גדול בהרבה מהסכום המקובל להעברה במעבורת]

והעבירני

את הים

! אין לו

לבעל המעבורת

אלא שכרו

הרגיל .

אלמא,

מצי

אמר ליה משטה אני בך,

ולא נתכוונתי לתת לך סכום כה גדול.

הכא נמי,

גבי חליצה,

משטה אני בך

עבדה ביה.

אמר ליה

אביי לרב פפא:

אבוך היכא?

אמר ליה: במתא

[בעיר].

אימך היכא?

אמר ליה: במתא.

כלומר, כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך, לפיכך קא מחדדן שמעתיך.

יהיב בהו עיניה

[נתן בהם עיניו]

ושכיבן

אביו ואמו של רב פפא.

תנו רבנן: חליצה מוטעת כשרה,

אבל גט מוטעה פסול.

והטעם, מפני שבגט מועיל תנאי, שהרי הוא יכול להעשות על ידי שליח, כתנאי בני גד ובני ראובן. שהאומר לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. ולכן אם לא התקיים התנאי, אין הגט חל.

חליצה מעושית,

דהיינו, שנעשית בכפיה,

פסולה.

ואילו

גט מעושה כשר.

היכי דמי?

אי דאמר

לבסוף

רוצה אני, אפילו חליצה

מעושה

נמי

תהא כשרה!

ואי לא אמר

לבסוף

רוצה אני, גט

מעושה

נמי לא

יהא כשר! ומבארינן:

הכי קאמר

:

חליצה מוטעת לעולם כשר. וגט מוטעה לעולם פסול.

חליצה מעושית וגט מעושה, זימנין

[לפעמים]

כשר, וזימנין פסול.

הא

דכשר, היינו היכא

דאמר

לבסוף

רוצה אני

.

ואילו

הא

דפסול, היינו היכא

דלא אמר רוצה אני.

דתניא

: כתיב בקרבן נדבה:

"יקריב אותו",

ולשון זה משמע בעל כרחו,

מלמד שכופין אותו

להביא את נדרו.

יכול

שיביאנו

בעל כרחו,

כמשמעות הכתוב?

תלמוד לומר

דכתיב התם:

"לרצונו",

שמשמע שדווקא מרצונו מביאו.

הא כיצד,

היאך יתכן שיביאנו גם בעל כרחו וגם לרצונו?

אלא,

כופין אותו,

כפי שמשמע מהפסוק: "יקריב אותו",

עד שיאמר: רוצה אני!

ויתקיים מה שכתוב "לרצונו".

וכן אתה מוצא בגיטי נשים,

באלו שכופין אותו להוציא, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס [כדאיתא במס' כתובות עז א], ש

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין

ליבם ויבמה שבאו לפני בית דין לחלוץ,

אף על פי שאין

בית הדין

מכירין

בהם שהם יבם ויבמתו אלא על פי דבריהם.

וכן,

ממאנין,

בית דין נזקק למיאון,

אף על פי שאין מכירין

את האיש והאשה.

והואיל וכך, שנזקקין להם אף על פי שאין מכירין אותם,

לפיכך

עדים הרואים בחליצה ובמיאון,

אין כותבין

ונותנין לה

גט חליצה

להיות בידה לראיה,

אלא אם כן מכירין

שהן יבם ויבמה.

ו

כן

אין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין.

משום

דחיישינן לבית דין טועין,

שאינם יודעים שחולצין וממאנין אף על פי שאין מכירין, והם יראו את השטר, ויסמכו על מה שכתוב בו, שפלוני יבם את פלונית, ולא יבדקו אם היבם הכתוב בשטר הוא אכן היבם, וישיאוה על פי השטר. והרי באמת אי אפשר לסמוך על הכתוב בו, שהרי חולצין אף על פי שאין מכירין! אבל עכשיו, שאין כותבין אלא אם כן מכירין, אף אם זה שחלץ לה אינו יבמה האמיתי, מכל מקום לא יצא מזה נזק, שהרי כל זמן שאין לה גט חליצה לא ישאוה.

ורבא דידיה אומר: אין חולצין

אלא אם כן

בית הדין

מכירין

את היבם שהוא יבמה של האשה ,

ו

כן

אין ממאנין אלא אם כן מכירין.

לפיכך,

כיון שעל כרחך בית הדין צריכין להכיר את היבם והיבמה, לכן העדים שראו את החליצה

כותבין גט חליצה, אף על פי שאין מכירין

את היבם והיבמה.

ו

כן

כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין.

ולא חיישינן לבית דין טועין

, שיחלצו אף על פי שאין מכירין, ויחלצו לה ממי שאינו יבמה.