Témoura 5a — le Talmud en français

ומביאה הגמרא קושיות על דברי אביי ותירוצי אביי, וכן על דברי רבא.

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא:

אונס

, המאנס את הבתולה, ולקחה לו לאשה,

שגירש

את אנוסתו, ועבר על מה שאמרה התורה "לא יוכל לשלחה",

אם ישראל הוא

-

מחזיר, ואינו לוקה

.

והמקשן סבר, שאינו לוקה משום שלא הועילו מעשיו, כיון שחייב להחזירה.

ועתה, בשלמא לאביי שלוקין רק כש"מהני", כאשר מעשיו מועילים, הרי כאן ש"לא מהני", פטור ממלקות. אבל לרבא קשה:

ואי אמרת

שאפילו במקום ש"לא מהני",

כיון שעבר אמימרא דרחמנא, לקי

, קשה,

הא נמי לילקי!

שגם אונס ילקה על שעבר עבירה, אף על פי שלא הועילו מעשיו? ו

תיובתא דרבא!

ומתרצינן:

אמר לך רבא

: לא תקשה עלי, כי

שאני התם

, אונס שונה משאר מצוות התורה, משום

דאמר קרא

"לא יוכל לשלחה

כל ימיו

", ודרשינן,

כל ימיו

-

בעמוד והחזר!

דמשמע שאסור לו לשלחה שילוחין של "כל ימיו", הילכך, כיון שיכול להחזירה, לא שילחה שילוחיו של "כל ימיו", ולא עבר על מימרא דרחמנא. אך בשאר מצוות התורה ודאי שלוקה אף על גב ש"לא מהני", מאחר שמכל מקום, עבר אמימרא דרחמנא.

ולפי דרשה זו חוזרת הקושיא מאונס על דברי אביי: לאיזה צורך כתבה התורה "כל ימיו", כדי להשמיענו שאינו לוקה משום ש"כל ימיו בעמוד והחזר קאי", הלא אפילו אם התורה לא היתה כותבת כן, גם כן היינו יודעים שאין לוקין, כמבואר, מחמת שמעשה הגירושין "לא מהני", ואין לוקין לאביי אלא כש"מהני"?

ומתרצינן:

ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא "כל ימיו"

-

הוה אמינא

, היינו אומרים: אם גירשה

איסורא הוא דעבד ליה

, ועבר על הלאו של "לא יוכל לשלחה", ולוקה עליו, כיון שמעשיו הועילו -

ועתה, הרשות בידו,

אי בעי ליהדר

, אם רוצה יחזירה,

ואי בעי לא ליהדר

, ואין עליו חובה להחזירה. כלומר, אם היתה התורה אומרת "ולו תהיה לאשה... לא יוכל לשלחה". היינו אומרים: מצוה עליו לקחתה אחר שאנסה, ואסור לגרשה. ואם גירשה עבר על הלאו - ולוקה. ועדיין לא היינו יודעים שחייב להחזירה אם גירשה, לכן

קמשמע לן

, משמיעה לנו התורה "כל ימיו", ללמדנו שחייב להחזירה אם גירשה. ומאחר שחייב להחזירה ומעשיו לא הועילו - אינו לוקה .

לישנא אחרינא

:

מיתיבי: אונס שגירש אם ישראל הוא

-

מחזיר ואינו לוקה, ואם כהן הוא

-

לוקה ואינו מחזיר

.

קתני מיהת,

אם ישראל הוא מחזיר.

וסובר המקשן, שחייב להחזירה משום ש"לא מהני" מעשיו. ועתה, בשלמא לרבא, הסובר בכל לאווי התורה "אי עביד לא מהני", שפיר חייב להחזירה. אבל לאביי, הסובר בכל לאווי התורה "אי עביד מהני", קשה, הרי מכאן מוכח ש"לא מהני", וחייב להחזירה.

תיובתא דאביי!

ומתרצינן:

אמר לך אביי,

אכן, בשאר לאווי התורה "מהני", ומה שאונס חייב להחזירה ו"לא מהני" - הוא משום ש

שאני התם

, אונס שונה מכל לאווי התורה, משום

דרחמנא אמר "כל ימיו",

ודרשינן,

כל ימיו בעמוד והחזר

, הלכך חייב להחזירה, ואין מכאן סתירה על שאר לאווי התורה, מפני שכאן גזרה התורה במפורש ש"לא מהני".

ועתה חוזרת הקושיא על רבא הסובר בכל לאווי התורה "לא מהני", אם כן, למה כתבה התורה "כל ימיו" להשמיענו שחייב להחזירה? פשיטא! הרי גם בשאר לאווי התורה "לא מהני"?

ומתרצינן:

ורבא אמר לך: אי לא כתב רחמנא "כל ימיו", הוה אמינא

, היינו אומרים:

לילקו

, ילקה על שעבר אמימרא דרחמנא, אף על פי ש"לא מהני",

וליהדר

, ואחר כך יחזירה, ומדוע היינו אומרים כן? משום

דהוה ליה אונס

לאו גרידא, דכתיב "לא יוכל לשלחה",

כלומר, לאו ככל לאווי התורה שהעובר עליהם לוקה אף על פי ש"לא מהני". ולא היינו יודעים שהוא לאו מיוחד המותנה באי החזרה -

אהכי

[משום הכי]

כתב קרא "כל ימיו",

כדי

לשווייה לאונס

, לתת לאונס דין של

לאו

שניתק לעשה דאין

לוקין עליו

.

הגמרא ממשיכה בהבאת ראיות למחלוקת אביי ורבא.

ומקשינן:

והרי תורם

, המפריש תרומה,

מן הרעה על היפה

, כגון: מזיתי כבש, שאינן עושין שמן וכובשים אותן ביין או בחומץ לקיים אותן לאכילה, על זיתי שמן העומדים להוציא שמנן

דרחמנא אמר

בפרשת תרומת מעשר [במדבר יח] "תרימו את תרומת ה'

מכל חלבו

", ודרשינן,

חלבו אין

, מן היפה יתרום, ומן

גירועין

על היפה -

לא

יתרום -

והתורם מן הרע על היפה עבר על "לאו הבא מכלל עשה", ועבד מילתא דאמר רחמנא לא תעביד -

ותנן

, ושנינו במסכת תרומות [פרק ב משנה ו]:

אין תורמין מן הרעה על היפה, ואם תרם תרומתו תרומה

-

אלמא

, מוכח, ד"

מהני

".

תיובתא דרבא!

הסובר "לא מהני".

ומתרצינן:

אמר לך רבא

: משם אין להוכיח, כי

שאני התם

, בתרומה יש דרשה מיוחדת ללמדנו ש"מהני",

כ

מו שדרש

רבי אילעא

-

דאמר רבי אילעא: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה?

שנאמר [שם] "

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו

", משמע, שאם לא ירים חלבו ממנו - "ישא עליו חטא". וקשה:

אם אינו קדוש

-

נשיאות חטא למה?

כלומר, הרי אינו קדוש, ולמה ישא עליו חטא?

אלא,

מיכן

[מכאן] יש ללמוד,

לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה

, כלומר, ישא עליו חטא בלבד, ומכל מקום - תרומתו תרומה.

ומדרשה זו אנו למדים שהתורם מן הרעה על היפה "מהני" בניגוד לשאר לאווי התורה אשר בהם "לא מהני".

עתה, מתהפכת הקושיא על אביי. למה הוצרכה התורה לכתוב "ולא תשאו עליו חטא" ללמדנו שתרומתו תרומה, הלא גם בלי דרשה זו היינו יודעים ש"אי עביד מהני"?

ומתרצינן:

ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא "ולא תשאו עליו חטא", הוה אמינא

, היינו אומרים:

הכי קאמר רחמנא: עביד

[עשה!]

מצוה מן המובחר

, ותרום מן היפה!

ואי לא עביד

ותרם מן הרעה, ועבר על ציווי התורה - לא עשה מצוה מן המובחר, ומכל מקום,

חוטא לא מיקרי

, אינו נקרא "חוטא" -

קמשמע לן

, משמיעה לנו התורה שנקרא "חוטא".

הגמרא ממשיכה להקשות על אביי, מהתורם ממין על שאינו מינו.

והרי

, התורם

ממין על שאינו מינו

, כגון: מחטים על היין,

דאמר רחמנא

[במדבר שם]: "

כל חלב יצהר וכל חלב תירוש

ודגן", וממה שכתבה התורה "חלב" "חלב" ביצהר ובתירוש דרשינן,

ליתן חלב לזה וחלב לזה

. דהיינו שיפריש מחלב יצהר על יצהר ומחלב תירוש על תירוש, ולא מתירוש על יצהר או מיצהר על תירוש. והתורם ממין על שאינו מינו עבר אמימרא דרחמנא ["לאו הבא מכלל עשה"].

ותנן

, ושנינו במסכת תרומות [שם משנה ד]:

אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם

-

אין תרומתו תרומה.

אלמא

, מוכח ש"

לא מהני

".

תיובתא דאביי

, האומר "מהני"!

ומתרצינן:

אמר לך אביי

: בשאר לאווי התורה, אכן "מהני", ו

שאני התם,

ודין תורם ממין על שאינו מינו שונה, משום

דאמר קרא

[שם] "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן

ראשיתם

", ודרשינן,

ראשית לזה וראשית לזה

, כלומר, מכל מין ומין. וכיון שחזרה התורה ואמרה שלא יתרום ממין על שאינו מינו, אחרי שכבר כתבה "חלב" ו"חלב" - הרי זה בא ללמדנו ש"לא מהני".

וכן אמר רבי אילעא

, שלא מהני משום שנאמר "

ראשיתם

" ודרשינן, ליתן ראשית לזה וראשית לזה .

עתה חוזרת הקושיא על רבא: למה חזרה התורה וכתבה "ראשיתם", הלא בכל לאוי התורה "לא מהני"?

ומתרצינן:

ולרבא, אי לאו דאמר רחמנא "ראשיתם", הוה אמינא

, היינו אומרים שהתורה כתבה "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן" [ולא נאמר "חלב דגן"], הלכך,

תירוש ויצהר דכתיב בהו "חלב, חלב"

-

הוא

דאין תורמין מזה על זה. אבל תירוש ודגן, דחד חלב

כתיב בהו

, שנאמר "וכל חלב תירוש ודגן", היינו אומרים,

תרים מהאי אהאי,

שיהיה מותר לתרום מתירוש על דגן או מדגן על תירוש, או מדגן על דגן, כגון חטים על שעורים -

הלכך,

כתב רחמנא "ראשיתם",

ללמדנו שאין תורמים מדגן על תירוש ומתירוש על דגן, ואף לא מדגן על דגן .

הגמרא ממשיכה להקשות על אביי מדין "חרמים".

המחרים נכסיו, שמקדיש נכסיו בלשון "חרם", כגון, שאמר על עבדו או בהמתו "דבר זה חרם" - הרי זה ינתן לכהן .

ומקשינן:

והרי חרמים, דאמר רחמנא

[ויקרא כז]

"כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, לא ימכר ולא יגאל".

ותנן

, ושנינו במסכת ערכין [כח ב]:

חרמי כהנים

, שהחרימום ישראל כדי ליתנם לכהנים,

אין להם פדיון, אלא ניתנין לכהנים.

אלמא

, הרי מוכח ממה שאמרה המשנה "אין להם פדיון", ש

"לא מהני",

ואם פדאן לא עשה כלום.

תיובתא דאביי

הסובר ש"מהני"!

ומתרצינן:

אמר לך אביי,

שאני התם

, שהתורה גילתה בגילוי מיוחד ש"לא מהני",

דאמר רחמנא "קודש קדשים הוא",

ללמדנו,

בהווייתו יהא

, שאינו יוצא לחולין על ידי פדיון.