Témoura 3a — le Talmud en français

"טובת הנאה" היא הזכות שיש לישראל לתת את התרומה לכהן שהוא בוחר בו לפי רצונו. זכות זאת היא זכות ממונית, שיש בה רווח של ממון, כיון שישראל אשר יש לו נכד כהן [בן בתו שנשאה לכהן], אומר לישראל, בעל התרומה: קח לך סלע זה, ותן תרומותיך לבן בתי הכהן.

והתורם מתבואה שלו על תבואת טבל של חבירו, אותה "טובת הנאה" היא של התורם, והוא זה שיכול ליתן את המעשרות לכל כהן שירצה, ולא בעל התבואה שבשבילו נתרמה. אלו הם דברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן.

ומוכח מהדין השני שאמר רבי אבהו, שהמתכפר עושה תמורה, ולא המקדיש. וקשה, למה רמי בר חמא לא פשט בעייתו מדברי רבי אבהו?

ומתרצינן:

ורמי בר חמא

סובר, שאין לפשוט מדברי רבי אבהו, כי יש חילוק יש בין דינו של רבי אבהו לבין בעייתו. כי

התם

, בהפריש ישראל להתכפר ישראל,

הוא דקאתי

, קדושת הקרבן באה

מכח ישראל

שהקדישו,

משום הכי אזלינן בתר מתכפר, דהוה

ליה

, כיון שהקרבן הוא

תחילתו וסופו

[ההקדשה והכפרה]

ביד ישראל

. שאין חסרון בעצם קדושת הקרבן, וכל הדיון הוא מי עושה תמורה, ועל כך אמר רבי אבהו שהמתכפר עושה תמורה.

אבל הכא

, שהקדישו העובד כוכבים עוד טרם שיש לדון "מי עושה תמורה", יש להסתפק אם בכלל אפשר להמיר עליו. ולכן,

הכי קא מיבעיא ליה: מי בעינן

, האם צריכים בכדי לעשות תמורה,

מתחילה ועד סוף, דתיקו

, שתעמוד הבהמה

ברשות מאן דעביד תמורה

, דהיינו, ביד ישראל הראוי לעשות תמורה. ובהמה זו, הואיל ולא היתה מתחילה ועד סוף בידי ישראל, אלא היתה תחילת קדושתה בידי עובד כוכבים, אין ממירין עליה, למרות שהמתכפר הוא ישראל.

או לא.

כיון שלבסוף בא ליד ישראל המתכפר הראוי לעשות תמורה, תופסת בה קדושת תמורה.

ומסקינן:

תיקו!

ולא נפשטה האיבעיא.

מבארת הגמרא את כל הברייתא, וכן במה נחלקו רבי שמעון ורבי יוסי.

אמר מר: קדשי

עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין

.

ומבארינן:

לא נהנין,

הוא

מדרבנן

, שאסרו להנות מהן.

ולא מועלין

-

מדאורייתא

.

מאי טעמא

, כלומר, מנין דרשינן שמן התורה אין מועלין?

דכתיב

בפרשת מעילה [ויקרא ה] "

נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה". וילפינן

, גזירה שוה "

חטא

" "

חטא

"

מתרומה

, שגם בה נאמר [ויקרא כב] "ולא ישאו עליו חטא".

ובתרומה כתיב

בהמשך הפרשה "ולא יחללו את קדשי

בני ישראל

", ודרשינן,

ולא עובדי כוכבים

. ונלמד: מה תרומה אינה בעובדי כוכבים אף מעילה אינה בקדשי עובדי כוכבים.

שנינו בברייתא:

ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא

.

ומבארת הגמרא:

דכתיב בה בטומאה

[ויקרא כב] "

דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי

". ודרשינן [תורת כהנים כב סב]: אין נזירה אלא פרישה - יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. הרי שרק בקדשי ישראל יש בהם משום טומאה.

ויליף נותר

, בגזירה שוה

"חילול" "חילול" מטומאה

.

דכתיב גבי טומאה "בני ישראל ולא יחללו", וכתיב גבי נותר

[ויקרא יט] "

ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל

", ודרשינן, מה חילול האמור גבי טומאה - ישראל ולא עובדי כוכבים, אף חילול האמור גבי נותר - ישראל ולא עובדי כוכבים.

ויליף פיגול

, בגזירה שוה

"עון" "עון" מנותר

.

דכתיב גבי פיגול

[ויקרא ז]

"והנפש האוכלת ממנו עונה תשא", וכתיב גבי נותר

[ויקרא יט] "

ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל

", מה עון האמור גבי נותר - ישראל ולא עובדי כוכבים, אף עון האמור גבי פיגול - ישראל ולא עובדי כוכבים.

וכולהו

, פיגול נותר וטמא -

בני ישראל ולא עובדי כוכבים

.

שנינו בברייתא:

ואין עושין תמורה

.

ומבארת הגמרא:

דכתיב

בפרשת תמורה

"לא יחליפנו ולא ימיר". וכתיב בריש ענין,

בתחלת אותה פרשה [ויקרא כז] "

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך

", ובהמשך נאמרו שם באותה הפרשה הלכות תמורה, ודרשינן, בני ישראל עושין תמורה, ואין עובדי כוכבים עושין תמורה.

לישנא אחרינא

שנינו:

ואין עושין תמורה

.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא

, כלומר, מנין שאין עובדי כוכבים עושין תמורה?

דאיתקשא תמורת בהמה למעשר בהמה

, פרשה זו שנאמר בה תמורה מסתיימת במעשר בהמה, שנאמר שם "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט - העשירי יהיה קודש לה'", ודרשו חכמים, שבא להקיש ללמוד הלכות תמורה מהלכות מעשר בהמה -

ומעשר בהמה

, הוקש

למעשר דגן

, תרומות ומעשרות הניתנים מתבואות דגן, והוקשו זה לזה בספר דברים [יד] שנאמר שם: "עשר תעשר", ודרשו חכמים [בכורות נג ב] כפילות הלשון שבא לרבות מעשר בהמה [לדין המבואר שם] -

וגבי מעשר דגן כתיב

[במדבר יח] "

כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'

נתתי ללוים", ודרשינן, מעשר

בני ישראל

יתנו ללוים,

ולא

של

עובדי כוכבים

. וממעשר דגן נלמד למעט עובדי כוכבים ממעשר בהמה. ותמורה נלמד מעשר בהמה.

שנינו בברייתא:

ואין מביא נסכים, אבל קרבנו טעון נסכים

-

דברי רבי שמעון

.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

שאין עובדי כוכבים מביאים נסכים בפני עצמן?

דתנו רבנן

: אמרה תורה בפרשת נסכים [במדבר טו] "כל ה

אזרח

יעשה ככה", ודרשינן,

אזרח

והוא ישראל

מביא נסכים

אפילו בפני עצמן.

ואין העובד כוכבים מביא נסכים

בפני עצמן.

וממשיכה הברייתא:

יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים?

תלמוד לומר "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם". ודרשינן,

"ככה"

לעיכוב, שודאי קרבנו כן טעון נסכים וחייב להביא נסכים. ואם לא הביא אתו דמי נסכים, מביאין משל ציבור, כמבואר לעיל.

שנינו בברייתא:

אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר

.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא

של רבי יוסי הסובר שדין קדשי עובדי כוכבים כתורת שאר קדשים, ומועלין בהן, וחייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא וכולי?

אמרה התורה [ויקרא כב] "איש איש מבית ישראל... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם", וממה שנאמר "איש איש" דרשינן שגוים נודרין ונודבין כישראל. ונאמר שם עוד "אשר יקריבו לה' לעולה", ודרש רבי יוסי "

לה"

'

כתיב בהו

, ללמדנו, שקרבן עובדי כוכבים דינו כשאר קדשים.

שנינו בברייתא:

במה דברים אמורים

שאין מועלים לרבי שמעון בקדשי עובדי כוכבים,

בקדשי מזבח. אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן

.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא?

הגמרא אמרה לעיל, שרבי שמעון פוטר ממעילה, משום שדרשו "חטא חטא" מתרומה, וכשם שבתרומה נאמר "בני ישראל" למעוטי עובדי כוכבים - הוא הדין לגבי תמורה.

לפיכך, מבארת הגמרא, סובר רבי שמעון,

דכי גמרינן מעילה "חטא חטא" מתרומה,

רק בקדשי מזבח שהם קדושים בקדושת הגוף, והן

דומיא דתרומה

[דומים לתרומה]

דקדוש,

שגם היא קדושה

קדושת הגוף.

אבל בקדושת בדק הבית, ד

קדושתן

קדושת דמים

, להימכר, ודמיהם יפלו לבדק הבית,

לא

אמר רבי שמעון ללמוד מתרומה, הואיל ואינם דומים לתרומה.

הלכך, אין דרשה למעט קדשי בדק הבית של עובדי כוכבים מדין מעילה.

סוגיא דלאו שאין בו מעשה

אמר רב יהודה אמר רב: כל לא תעשה בתורה

, אם

עשה בה מעשה

-

חייב

מלקות, ואם

לא עשה בה מעשה

-

פטור

ממלקות. ותמהינן:

וכללא הוא?

וכי "כלל" הוא בכל התורה כולה?!

והרי

הלאו של

מימר, דלאו שאין בו מעשה הוא

, שאיסורו תלוי בדיבור בלבד,

ו

בכל זאת

לקי

, הרי הוא לוקה?

דתנן

, כמו ששנינו במשנתנו:

לא שאדם

רשאי להמיר, אלא שאם המיר

-

מומר, וסופג את הארבעים.

ומתרצינן:

אמר לך רב: הא מני,

משנתנו בשיטת מי היא? -

רבי יהודה היא, דאמר

לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

אבל שאר התנאים חולקים, וסוברים שאין לוקין על הלאו של תמורה, מפני שאין בו מעשה .

ותמהינן:

ומי מצית מוקמת למתניתין

, וכי אפשר להעמיד את משנתנו

כרבי יהודה?

! והא אוקימתא לרישא, והרי העמדת את הרישא של המשנה

דלא כרבי יהודה?

-

דקתני

, שהרי שנינו בתחילת המשנה,

הכל ממירין. ואמרת

"הכל", לאתויי מאי?

מה באה המשנה לרבות באמרה "הכל"? ותירצת,

לאתויי יורש

, שהוא ממיר,

ודלא כרבי יהודה

, הסובר שיורש אינו ממיר.

הרי העמדת את המשנה דלא כרבי יהודה, ואיך יתכן להעמידה כרבי יהודה?

ומתרצינן:

האי תנא

, התנא ששנה משנתנו,

סבר לה כוותיה בחדא

, סובר כדברי רבי יהודה בדבר אחד,

דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ופליג עליה בחדא

, וחולק עליו בדבר אחד.

דאילו רבי יהודה סבר, יורש אינו סומך, יורש אינו ממיר. ואילו תנא דידן

, של משנתנו

סבר, יורש סומך יורש ממיר.

והגמרא ממשיכה בדין מלקות על לאו שאין בו מעשה.

אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן: רבי יהודה אומר

משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, עשה בו מעשה

-

לוקה, לא תעשה בו מעשה

-

פטור

-

חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם

של הקדוש ברוך הוא, שעל שלושת לאווין אלו,

אף על פי שלא עשה מעשה, חייב

מלקות. והטעם יבואר בהמשך הסוגיא.

משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים

להפריש

תרומה ל

פני שהפריש

ביכורים,

לוקה, אף שלא עשה מעשה. ויבואר בהמשך.

מבארת הגמרא את דברי רבי יוסי הגלילי.

נשבע

-

מנלן

, מנין שלוקה?

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר

אמר קרא

[שמות כ] "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא

, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא

". ודרשינן, רק

ביתדין של מעלה

-