Témoura 32a — le Talmud en français

מתניתין:

הקדמה

אסור לשנות קדשי מזבח לעשותם קדשי בדק הבית. וכן קדשי בדק הבית, אסור להקדישן לקרבן על המזבח. ואם הקדישן לקרבן, לא עשה כלום.

כמו כן, אין משנים קדשי מזבח מקדושה לקדושה, אפילו מקדושה קלה לחמורה, כגון, אסור לשנות קרבן שלמים לקרבן עולה. וכל שכן שאסור לשנות מקדושה חמורה לקלה, כגון קרבן עולה לשנותו לקרבן שלמים.

במה דברים אמורים, כאשר רוצה המקדיש לשנות את עצם הקדושה. אבל יכול אדם להקדיש קדשי מזבח "הקדש עילוי" [שהוא לשון שומא והערכה], ש"מעלה" [מעריך] את שווי הערך הכספי שיש לבעל הקרבן בקרבנו, ונותן את שיווי המעות לבדק הבית.

וכן יכול אדם להחרים את קרבנו ל"חרם הכהנים" [ויבואר לקמן].

[ובסוף מסכת ערכין למדים את ענין "הקדש עילוי" מדרשות הכתובים].

ומכל מקום, גם לאחר שהקדישו את הקרבן ב"הקדש עילוי", נשאר הקרבן בקדושתו, ויקרב לשם מה שהוקדש, אלא שחל עליו גם "הקדש עילוי". וערך הדמים שיש לבעלים בקרבן יינתן לבדק הבית, או לחרמי הכהנים.

במה דברים אמורים, בקדשי מזבח, שיש לבעלים בהם דמים, בין אם הפריש את הקרבן לחיוב נדרו ובין אם הפרישו לנדבה, וכמו שיבואר. אבל בקדשי בדק הבית, שאין לבעלים בהם כלום, אי אפשר להקדישם ב"הקדש עילוי".

א.

אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנין אותן מקדושה לקדושה

.

ב.

ומקדישין אותן

, את קדשי מזבח [אך לא את קדשי בדק הבית], "

הקדש עילוי".

כגון, אם אמר על קרבן עולה "הרי זה לבדק הבית", מעלין אותו [שמין אותו], כמה ערך כספי יש למקדיש בקרבן הזה, ודמים אלו יתן לגזבר.

ג.

ו

כמו כן, "

מחרימין" אותן,

את קדשי המזבח שיהיו חרם לכהנים [אך לא יכולים להחרים את קדשי בדק הבית], והיינו, שנותן לכהנים ממון לפי מה שיש לו בהם. אך את קדשי בדק הבית אינו יכול להחרים, לפי שאינם שלו, ואין לו בהם כלום, וכמו שיבואר.

שיווי הערך הכספי שיש לאדם בקרבנותיו תלוי אם הם "נדר" או "נדבה". אם הם נדר, שאמר תחילה "הרי עלי עולה", והפריש בהמה זו לנדרו, כיון שאם תגנב או תאבד הוא חייב באחריות נדרו, נמצא שהיא שווה לו את כל דמיה. ולכן, אם הקדישה הקדש עילוי, נותן לגזבר את כל שוויה. וכן אם החרימה, נותן לכהן את כל שוויה. אבל אם הם נדבה, כגון שהקדיש בהמה לקרבן עולה כנדבה, שלא קיבל על עצמו התחייבות להביא עולה, ואם נגנבה או נאבדה אינו חייב באחריותה, הרי אין לו בה את כל שוויה, אלא רק "טובת הנאה", הנערכת לפי הערך שיתן לו ישראל חבירו, כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן להקריבה, כדי שהכהן הזה יקבל את העור של העולה. וכפי אותן דמים [מועטים] יתן לבדק הבית, אם הקדיש לבדק הבית, או יתן לכהנים, אם החרים לחרמי כהנים.

ד. ומוסיפה המשנה עוד דין בקדשי מזבח:

ואם מתו

-

יקברו.

שאינו יכול לפדותם ולהאכילן לכלבים, ואפילו אם נפל בהם מום קודם שמתו, כיון שלא נפדו. והלכה זו אינה דוקא למאן דאמר [בדף הקודם] "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", אלא אפילו מאן דאמר "פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" מודה שאינו יכול לפדותן אחרי מיתתן. כי דוקא אם נטרפה בחייה, ופדאה, הוא חולק וסובר שמועיל הפדיון, אבל אחרי מיתתה - לכולי עלמא אין לה פדיון, לפי שאמרה התורה בפרשת פדיון קדשים [ויקרא כז] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן", ללמדנו שרק בהמה העומדת על רגליה מעריך הכהן את שוויה כדי לפדותה, ולא בהמה מתה. וכן אם עבר ושחטה לפני שנפדתה, שוב אינו יכול לפדותה, כיון שאינו יכול להעמידה ולהעריך אותה, ולפיכך תקבר.

ובגמרא יבואר באיזה קדשים מדובר, אם בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית.

רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו, יפדו

. ואף על פי שאינו יכול להעמידם, מפני שהוא סובר שקדשי בדק הבית אינם בכלל "העמדה והערכה", שלא עליהם אמרה התורה "והעמיד והעריך", כמבואר בגמרא.

גמרא:

אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים,

לא עשה כלום.

ואינו נותן לכהנים לא לפי דמיה בנדר, ולא לפי טובת הנאתה בנדבה [ובהמשך תקשה הגמרא על רב הונא ממשנתנו!] -

מאי טעמא?

אמר קרא בפרשת חרמים [ויקרא כז] "

כל חרם, קדש קדשים הוא לה"

'. ודרש רב הונא את הפסוק כך:

כל חרם דקודש קדשים הוי

, שהיה מתחילה קודש,

לה' הוא!

לומר, שאין "כוחו" של כהן יכול לחול עליו.

מיתיבי

, הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא, ששנינו בה:

קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה כלום.

שהרי אותם עצמם אינו יכול להפקיע מקדושתם, ואילו טובת הנאה אין לו בהם כדי ליתן למזבח או לכהנים, ונמצא שלא עשה כלום.

וכן,

חרמי כהנים

, שעדיין נמצאין בידי המקדיש ולא נתנן לכהן,

שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית, לא עשה כלום

, מאותו הטעם. שהרי אין לו בהם שום חלק, ואפילו לא טובת הנאה, שהרי אינו יכול לתתם לכל כהן שירצה, אלא רק לכהנים שבאותו משמר, והם מתחלקים ביניהם. [ואילו היה יכול ליתנם לכל כהן שירצה, יש לו בהם טובת הנאה, כמה שיתן לו ישראל עבור שיתנם לבן בתו כהן].

ומדייקת הגמרא מהברייתא:

הא קדשי מזבח

, שיש לו בהם טובת הנאה [וכל שכן אם הם נדר, שיש לו בהם כל שווים, כמבואר],

שהתפיס לחרמי כהנים

-

מה שעשה עשוי

, ויתן טובת הנאה לכהן.

תיובתא דרב הונא

, מברייתא זו!

ומתרצינן,

אמר לך רב הונא

: דיוק זה אינו אלא משום שהתנא של הברייתא שייר ולא אמר דין קדשי מזבח שהתפיס. אך דיוק זה אינו דיוק, כי

הא

דשיירה

, הטעם ששייר,

אהדא שיירה

, מחמת דבר זה שייר, מפני שלא רצה לשנות "קדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית, לא עשה כלום", לפי שאינו אמת,

דקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית,

אכן,

מה שעשה עשוי

, כמבואר במשנה, מפני שדרשינן "כל חרם קודש קדשים הוא, לה' הוא". ומה שכתבה התורה "לה'", בא לרבות המתפיסן לבדק הבית, כי כאשר ינתנו דמיהם לבדק הבית הרי הם לה'. ומפני כך לא שנה התנא "קדשי מזבח".

אבל

אם התפיסן

לחרמי כהנים

-

לא עשה כלום

, כמו שדרש רב הונא מדרשת הקרא.

ומקשינן:

וניתני גבי הנך!

ישנה התנא דין זה "קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום" בין שאר הדינים שבהם לא עשה ולא כלום?

ומתרצינן:

תנא

זה של הברייתא, רק דבר

דאית בית תרתי

, דבר שאינו יכול להתפיסן לאחת משתי הקדושות,

קתני.

אבל קדשי מזבח,

דלית ביה תרתי

, שלאחת יכול להתפיסן [לבדק הבית], ולשניה אינו יכול להתפיסן [לחרמין],

לא קתני!

כלומר, התנא השווה סגנונו ושנה שתי קדושות שאינו יכול להתפיסן לשתי קדושות אחרות, אבל קדושה שלישית שמתחלקת לשתים, שלאחת מהן יכול להתפיס ולאחרת אינו יכול, לא שנה כלל, והשמיטה לגמרי.

ומקשינן על רב הונא ממשנתנו:

תנן, ומקדישין

אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן

. ומדייקת הגמרא:

מאי לאו

, האם לא מתפרשת המשנה שמקדישים

הקדש עילוי לבדק הבית, ומחרימין לחרמי כהן

. הרי שנינו מפורש שמחרימין קדשי מזבח לחרמי כהנים!?

ומתרצינן:

לא

כך מתפרשת המשנה! אלא,

אידי ואידי

, שתי הלשונות שאמרה המשנה, "הקדש עילוי" ו"מחרימין", הן כשמתפיס קדשי מזבח ל

קדשי בדק הבית! ו

משמעות שתי הלשונות היא:

לא שנא

אם

מפיק להו בלשון הקדש לבדק הבית

, ואומר על קדשיו קדשי מזבח "הרי אלו הקדש" [ולכך קוראת המשנה "הקדש עילוי"],

ולא שנא

אם

מפיק להו,

מוציא אותם בשפתיו,

בלשון חרמי לבדק הבית

, ואומר על קדשי מזבח "הרי אלו חרם" [ולכך קוראת המשנה "מחרימין"], בשתי הלשונות הללו, הרי הם נתפסין לבדק הבית. אבל מהתפסה ל"חרמי כהנים" לא דיברה המשנה כלל!

ומקשינן:

והא לא תניא

הכא

, הרי הברייתא המפרשת את המשנה לא שנתה כן?

דתניא, מקדישין

אותן הקדש עילוי, קדשי בדק הבית, ומחרימין אותן חרמי כהנים!

ועוד, הא תניא בהדיא

, שנינו במפורש בברייתא אחרת:

קדשי מזבח שהתפיסן

לחרמי כהנים

-

מה שעשה עשוי!

תיובתא דרב הונא, תיובתא!

אך טוענת הגמרא:

והא רב הונא, קרא קאמר!

הרי דרש כן ממה שנאמר "כל חרם, קדש קדשים הוא לה'"!?

ומתרצינן,

אמר עולא: אמר קרא,

"

חרם

קדש קדשים הוא לה'", והוסיף הכתוב לשון ריבוי באומרו "

כל חרם

", לומר שעל הכל חל חרם כהנים, אפילו על קדשי מזבח, שהם "קדש קדשים" .

ומשמע מדברי עולא שהוא חולק על רב הונא, וסובר שהמתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים נתפסין הקדשים ב"הקדש עילוי", וחייב לשום דמיהן ולתתם לכהנים.

ומקשה הגמרא:

ומי אמר עולא הכי?!

והא אמר עולא: המתפיס עולה לבדק הבית,