Version texte de ce daf : original et traduction
Témoura 29a — le Talmud en français
Témoura 29a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Témoura 29a
ד.
וכלי שרת
, שהקריב בלי כלי שרת, כי מנין לו כלי שרת.
ה.
וכלי אשירה
, שהקריב בכלים שהיה מקריב להם לעבודת אשירה.
ו.
ועצי אשירה
, הקטיר את העולה בעצי אשרה, כמו שנאמר שם "והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות".
ז.
ומוקצה.
ח.
ונעבד
, כמבואר .
ומביאה עתה הגמרא דרשה אחרת לאסור מוקצה.
אמר רב טובי בר מתנה אמר רבי יאשיה: מנין למוקצה מן התורה?
שנאמר בפרשת קרבן תמיד [במדבר כח] "
תשמרו להקריב לי
". ודרשינן,
כל שעושין לו שימור
.
וסברה הגמרא שהכי קאמר: מנין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים, ולא יקריבנו מיד כשהקדישו? שנאמר "תשמרו להקריב לי" - עשה לו "שימור" והקצאה [פיטום] לצורך גבוה.
ולכן מקשה הגמרא:
מתקיף לה לאביי: אלא מעתה
, אם אכן דורשים כן,
אייתי,
אם הביא אדם,
אימרא דצומא, ולא עביד ליה שימור
, כבש רעב שלא נשמר ולא נתפטם, האם
הכי נמי דלא חזו להקרבה?!
אמר ליה
רב טובי בר מתנה: לא הבנת דבריי!
אנא,
"
תשמרו להקריב לי
"
קאמינא!
אני דרשתי דרשה אחרת, והיא, לאסור להקריב המוקצה לעבודת כוכבים. והנני דורשה ממה שנאמר "
לי
",
ולא לאדון אחר! ואיזהו אדון
אחר שמקריבין לו?
הוי אומר, זו עבודת כוכבים.
ומביאה עתה הגמרא כמה מאמרי אמוראים שמוקצה הוא עד שישתמשו בו הכומרים לצורך עצמם, אבל אם כבר השתמשו בו הכומרים, בטלה הקצאתן וחיללוה .
אמר רבא בר רב אדא אמר רבי יצחק: אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו בו,
שייעשה בו שום עבודה לצורך הכומרים, אבל אם עשו בו עבודה, אינו אסור ושוב אין הכומרים מקריבים אותו.
עולא אמר רבי יוחנן
: לא רק אם עבדו בו חיללוהו מלהיות מוקצה, אלא אפילו
עד שימסרוהו לכומרי עבודת כוכבים
, למאכלם - אינו מוקצה ושוב אין הכומרים מקריבים לו.
בהא
[חכם ושמו "בהא" ]
אמר רבי יוחנן
: אפילו אם עדיין לא מסרוהו ממש לאכילת הכומרים, אלא
עד שיאכילהו כרשיני
[מין ירק]
עבודת כוכבים
, ומפטמין אותו לצורך אכילת הכומרים - גם כן אינו מוקצה ושוב אין הכומרים מקריבים לו.
אמר ליה רבי אבא לבהא: מפלגיתו אתון אעולא
, האם אתם חולקים על עולא?
אמר ליה
בהא לרבי אבא:
לא! עולא נמי כי קאמר הוא
, כשאמר עולא "עד שימסרוהו" כוונתו לומר "
דספי
[מפטמים]
ליה כרשיני עבודת כוכבים
. ובהא ועולא אמרו דבר אחד.
אמר רבי אבא: ידע בהא לשנויי שמעתא
, למסור שמועות!
ואי לא דסליק להתם
, אם לא שעלה לארץ ישראל ללמוד תורה -
לא הוה ידע! דארץ ישראל גרמה ליה,
להחכים.
אמר ליה רב יצחק
לרבי אבא:
בהא
-
מיכן ומיכן הוה
. מבבל ומארץ ישראל ובשתי המקומות למד תורה.
תני
רב חנניא טריטאה קמיה דרבי יוחנן
, שנה לפניו ברייתא:
אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה
.
הוא תני לה והוא
אמר לה
, גם שנה את הברייתא וגם פירשה:
מאי מעשה
, איזה מעשה אמרה הברייתא?
עד שיגזז ויעבדו בו
, אבל אחרי כן אינו מוקצה ושוב אין הכומרים עובדים אותו .
שנינו במשנתנו:
ואיזהו נעבד כל שעובדין אותו, הוא ומה שעליו אסור, וזה וזה מותר באכילה
.
ודנה הגמרא:
מנא הני מילי
, מנין לנו שמוקצה ונעבד מותרין להדיוט?
אמר רב פפא: דאמר קרא
, אמר הנביא יחזקאל [מה] בנבואתו על בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו ועבודת הקרבנות והנסכים "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם", ודרשינן "
ממשקה ישראל
" -
מן המותר לישראל
הבא קרבן, ולא מן האסור באכילה -
ו
עתה,
אי סלקא דעתך
שמוקצה ונעבד
אסירי להדיוט
-
למה לי קרא
, דרשות הנ"ל "מן הבקר" להוציא את הנעבד "מן הצאן" להוציא את המוקצה [או מ"משחתם בהם מום בם"]
למעטינהו מגבוה
, הלא בין כך ובין כך אסורים לגבוה הואיל ואינם "ממשקה ישראל"? ועל כרחך שהם מותרים להדיוט .
ומקשינן:
ו
כי
כל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא
לאסרו לגבוה?!
והא
"
טריפה
"
דאסירא להדיוט, ו
בכל זאת
מעטיה קרא מגבוה?
דתניא כמו ששנינו ברייתא: אמרה התורה בפרשת קרבנות [שם פסוק ב] "
מן
הבקר
". ודרשינן,
להוציא את הנעבד
. ומקשה הברייתא:
או אינו נדרש, אלא להוציא את הטריפה?
ומתרצת הברייתא:
כשהוא אומר
"
מן הבקר
"
למטה
, בהמשך הפרשה [פסוק ג]
שאין תלמוד לומר
, שלא הוצרך לכתוב שהרי כבר נאמר "מן הבקר",
אלא
, מה שנאמר "למטה" בא ללמדנו
להוציא את הטריפה
".
הרי שהוצרך קרא להוציא את הטריפה אף על פי שטריפה אסורה להדיוט, ולא דרשינן לאסור אותה לגבוה מטעם שאינה "ממשקה ישראל"?
ומתרצינן:
איצטריך!
גבי טריפה הוצרכה התורה לכתוב "מן הבקר" להוציאה מכלל היתר לגבוה, כי אם היתה אסורה לגבוה רק מחמת שאינה מ"משקה ישראל"
סלקא דעתך אמינא
, עלה על הדעת לומר:
הני מילי
, דברים אלו אמורים רק באופן
שנטרפה ואחר כך נתקדשה
, ובשעה שהקדישה היתה טריפה,
אבל נתקדשה ואחר כך נטרפה
-
אימא
יש לומר:
תישתרי
לגבוה
, כיון שכבר נתקדשה -
לכן ממעטתה התורה מ"בן הבקר" ללמדנו שגם בנתקדשה ואחר כך נטרפה אסורה לגבוה .
ומקשינן: איך תאמר שמ"משקה ישראל" היינו למדים לאסור לגבוה בנטרפה ואחר כך הקדישה,
והא מהכא נפקא
, הרי נטרפה ואחר כך הקדישה נלמד מדרשה הבאה לאסרה לגבוה? אמרה התורה בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז] "
כל אשר יעבור תחת השבט
", ודרשינן,
פרט לטריפה שאינה עוברת
, כגון: נחתכו רגליה במקום שהיא טריפה - אינה נכנסת לדיר להתעשר הואיל ואינה ראויה להקרבה [אף על פי שמעשר בהמה חל גם על בעל מום!] וממעשר בהמה למדים פסול טריפה בכל הקרבנות [בכורות נז א] מגזירה שוה.
אם כן, קשה: למה הוצרכו לשתי דרשות למעט נטרפה ואחר כך הקדישה?
ומסקינן: הלימוד
ההוא
מ"כל אשר יעבור"
\-
נמי איצטריך!
כי
סלקא דעתך אמינא
, עלה על הדעת לומר:
הני מילי
, במה אמרנו שלמדים "ממשקה ישראל" לפוסלה לגבוה? רק
היכא דלא היתה לה שעת הכושר
, שמעולם לא היתה כשרה, כגון
דנולדה טריפה ממעי אמה
. הואיל ובאותו מקרא נאמר "מן המאתים", ודרשינן [פסחים מח א] ממקרא זה הלכה מסויימת לגבי ערלה , וכשם שערלה לא היתה לה שעת הכושר מעולם כן טריפה -
אבל היכא דהיתה לה שעת הכושר, ויצאת לאויר העולם ואחר כך נטרפה, אימא
, יש לומר ש
תשתרי לגבוה
ולא נתמעטה "ממשקה ישראל" -
קמשמע לן
, דרשה אחרת מ"כל אשר יעבור" להיתה לה שעת הכושר ונטרפה לאחר לידתה. ועוד למדים מ"מן הבקר" להקדישה ואחר כך נטרפה. ואם לא היה כתוב "כל אשר יעבור" אלא "מן הבקר" היינו ממעטים מ"מן הבקר" רק נטרפה ואחר כך הקדישה. הלכך הוצרכו לכל הדרשות.
מתניתין:
משנתנו מבארת דין אתנן.
ואיזהו אתנן?
אדם
האומר לזונה
:
הילך
[יהיה לך]
טלה זה בשכרך
[בשכר ביאה]. זהו אתנן האמור בתורה.
אפילו הן מאה טלאים
-
כולן אסורין
. ובגמרא יבואר.
וכן
האומר לחבירו: הילך טלה זה, ותלין שפחתך אצל עבדי!
-
רבי
אומר: אינו אתנן. וחכמים אומרים
: הרי זה
אתנן
. ובגמרא יבואר במה הם חולקים.
גמרא:
אמר מר, שנינו במשנתנו:
ואפילו הן מאה כולן אסורין
.
ודנה הגמרא:
היכי דמי
, באיזה אופן מדובר?
אילימא
, אם נאמר, בזונה
דשקלה אגרא
, הלוקחת בשכרה
מאה בהמות,
הרי
פשיטא דכולהו אסירי?
כי
מה לי חד, מה לי תרי,
מה לי מאה
, הרי כל כמה שהיא לוקחת בשכרה, הריהו אתנן?
ומתרצינן: אכן, בלוקחת מאה
לא צריכא
להשמיענו שהכל אסור. אלא,
דשקלה תרי,
שכרה הרגיל הוא שני טלאים, שאותו היא לוקחת בשכרה מכל המזנים עמה,
והוא,
אדם זה
לא התנה לה
בשכרה
אלא
טלה א
חד
בלבד, ולבסוף נתן לה שנים, או אפילו מאה. והחידוש הוא, כי היה מקום לומר, הואיל והוא התנה עמה תחילה שיהיה שכרה רק טלה אחד, לכן יהיה רק טלה אחד אתנן והשאר מתנה בעלמא. לכן
קמשמע לן
שכולם אסורין משום אתנן,
דאתנן ריבה לה
, שכל הטלאים שהוסיף ונתן לה הם עבור הזנות, ולא בתורת מתנה, והכל אתנן אחד הוא. ומביאה הגמרא ברייתא בענין אתנן.
תנו רבנן: נתן לה ולא בא עליה
, או
בא עליה ולא נתן לה
-
אתננה מותר
.
ודנה הגמרא את הברייתא: וכי אם
נתן לה ולא בא עליה,
"
אתננה" קרית ליה?!
הרי כיון שלא בא עליה, סתם מתנה נתן לה?
ותו
, וכן קשה ההמשך של הברייתא:
בא עליה ולא נתן לה,
איזה אתנן הוא, והרי
מאי יהיב לה
, הרי לא נתן לה כלום, ועל איזה אתנן אמרה הברייתא "אתננה מותר"?
ומבארת הגמרא:
אלא, הכי קתני
, כך נשנית הברייתא:
נתן לה
, ולא בא עליה עכשיו,
ואחר כך בא עליה.
או
בא עליה
, ולא נתן לה עכשיו,
ואחר כך נתן לה, אתננה מותר
, וכמו שיבואר.
ומקשה הגמרא: בשלמא הסיפא, שבא עליה ורק אחר כך נתן לה טלה, שפיר אתננה מותר, הואיל ובשעת ביאה הוא לא ייחד לה את הטלה לשם אתנן, ולא חל עליו שם אתנן, ומה ששלח לה אותו אחר כך, הוא בגדר מתנה.
אבל כשנתן לה טלה ואחר כך בא עליה, הרי מאחר שהטלה הזה קיים ועומד בשעת ביאה, והוא ניתן לה מראש כשכר ביאה, אם כן,
וליחול עליו
שם
אתנן למפרע!
שהרי בא עליה בשכר אותו טלה, ואם כן, בכל מקום שעומד הטלה בשעת ביאה יחול עליו שם אתנן, וייאסר להקרבה?
ומתרצינן,
אמר רבי אלעזר
: