Témoura 24b — le Talmud en français

אחרי ששנינו בפרק הקודם את דין הולד של קרבן חטאת, מבארת המשנה בפרק זה את דין הולד של שאר הקדשים.

בהמה מעוברת של ישראל שהיתה "מבכרת" [לפני לידתה הראשונה], ורוצה הישראל שלא תחול על הולד קדושת בכור, כדי שלא יצטרך ליתנו לכהן, הרי אם ברצונו להפריש את הולד לקרבן [עבור תשלום חובתו או לתשלום נדרו, או לנדבתו], להביאו עולה, יכול הישראל "להערים" ולהפקיע את הולד מקדושת בכור.

מתניתין:

כיצד "מערימין"

על הבכור,

לפוטרו מקדושת בכורה?

מבכרת שהיתה מעוברת, אומר

בעליה:

מה שבמעיה של זו, אם זכר

הוא, יהא

עולה!

ואז, אם

ילדה זכר

-

יקרב עולה

. כי לא חלה עליו קדושת בכור בהיותו עובר אלא רק בשעת יציאתו מהרחם. וכיון שהקדים והחיל על העובר קדושה אחרת, טרם שחלה עליו קדושת בכור, שוב לא חלה עליו קדושת בכור בשעת לידתו.

ואם היתה לו בהמה מעוברת [ובגמרא יבואר אם היתה בהמת קדשים או חולין]

ו

אמר:

אם

תלד

נקבה,

תהא

זבחי שלמים!

ו

ילדה נקבה, תקרב שלמים

.

ואם הקדישו גם לעולה וגם לשלמים, שאמר "

אם זכר

הוא העובר, יהא

עולה. ואם נקבה

היא, תהא

זבחי שלמים

", הרי אם -

א.

ילדה זכר ונקבה

-

הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים

.

ב.

ילדה שני זכרים

חלה קדושת עולה על שני הולדות, שהרי אמר "אם זכר, יהא עולה". אך כיון שלא נדר אלא קרבן עולה אחד, הרי

אחד מהם יקרב עולה

, לנדרו.

והשני ימכר לחייבי עולה.

דהיינו, שרשאי למוכרו לאדם אחר הרוצה לקנות עולה לצורך חובתו.

ודמיו

, שהוא מקבל מהקונה,

הם חולין

.

ג.

ילדה שתי נקבות

-

אחת

מהן

תקרב שלמים

, לנדרו,

והשניה תימכר לחייבי שלמים, ודמיה חולין

.

ד.

ילדה טומטום

, שאינו ניכר אם הוא זכר או נקבה,

ואנדרוגינוס

, שיש בו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות,

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן,

כיון שטומטום ואנדרוגינוס אינם ראויים להיקרב . ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה, אין הבכור קדוש אלא ביציאתו מרחם אמו, שנאמר [דברים טו] "כל הבכור אשר יולד". ולמדנו עוד, שקדושתו חלה רק בשעת יציאת רוב גופו מרחם אמו. ועתה דנה הגמרא, האם מותר להטיל מום בעובר שהוא בכור קודם יציאת רוב גופו. וכגון, אם יצא מיעוט גופו, כמו אוזנו או שפתו, ויכול להטיל בו מום, ורוצה להפקיעו בכך מקדושת בכור. כי אחרי הקדשתו, בודאי אסור מן התורה להטיל בו מום, שנאמר [ויקרא כב] "כל מום לא יהיה בו", ודרשינן [בכורות לג ב] "לא יהיה" [יו"ד שוואית, ה"א בפתח, יו"ד בסגול].

אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם

. ויתנהו לכהן, והכהן יאכלנו במומו.

ומקשה גמרא ממשנתנו, שהרי

תנן: כיצד מערימין על הבכור?

מבכרת שהיתה מעוברת לילד, אומר:

מה שבמעיה של זו, אם זכר,

יהא

עולה

. ויש לדייק, כי רק להקדישו לשם

עולה, אין

, מותר, מפני שקדושתה של עולה חמורה מקדושת בכור, שהרי כליל היא. אבל להקדישו

שלמים

, שקדושתם קלה מקרבן עולה,

לא

הותר לכתחילה לשנות מקדושת בכור לקדושת שלמים. ואם כן, כל שכן שאסור להטיל בו מום ולהוציאו לגמרי מקדושתו.

ו

אילו

את אמרת, דמצית מפקעת ליה מקדושתיה?!

ומתרצינן,

אמר לך רב יהודה

: מה שאמרה המשנה שלא הותר לו אלא להקדישו לעולה,

הני מילי, בזמן שבית המקדש קיים

, וממנו מקריב חלבו ודמו.

כי קאמינא אנא

, מה שאמרתי אני שמותר להטיל בו מום קודם שנולד,

בזמן הזה, דלא חזי להקרבה

, ובין כך ובין כך סופו להאכל במומו. ומקשינן:

אי

, אם רב יהודה דיבר בבכור

בזמן הזה, מאי למימרא?

מה חידוש יש בדבר!?

ומתרצינן: אם לא דברי רב יהודה,

מהו דתימא

, היינו אומרים, שאסור להטיל בו מום, כי

נגזר

, יש לחכמים לגזור מפני החשש,

דילמא

שמא

נפיק

ייצא

רוב ראשו

, וכבר התקדש ביציאה מהרחם,

וקא שדי ביה מומא

, ואם אז יטיל בו מום, יעבור על איסור הטלת מום בקדשים, ואינו יודע להיזהר בין יצא רוב הראש ליצא מיעוטו. לפיכך משמיענו רב יהודה שלא גזרו, והוא יזהר להטיל בו את המום לפני יציאת רוב ראשו. כגון, בגדי, באזניו היוצאות תחלה, ובכבש, בשפתיו היוצאות תחילה, כמבואר במסכת בכורות [לה א].

ומקשינן:

ואימא הכי נמי

, למה באמת לא גזרו? וכי ניתן בידי כל אחד ואחד להבחין בין יציאת רוב ראשו למיעוט ראשו?!

ומתרצינן:

אפילו הכי

, שיש לחשוש שלא יזהר ויטיל בו מום בשעה שכבר אסור, בכל זאת,

הא,

עצה זו,

עדיפא, מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה.

עדיף ליתן בו מום בהיותו עובר כדי שיוכל הכהן לשוחטו תיכף ומיד. כי אם לא נתירו, ויתננו לכהן כשהוא תם, וישהנו הכהן עד שיפול בו מום, עלול הכהן להיכשל באיסור גיזה ועבודה.

שנינו במשנתנו:

אם נקבה זבחי שלמים

.

וסברה הגמרא שמדובר בבהמת חולין מבכרת, ומקדיש את העובר לשלמים על הצד שהוא נקבה. ולכן מקשה הגמרא:

נקבה

-

מי קא קדשה בבכורה!?

הרי אפילו אם לא יקדישנה לקרבן אחר, לא תהיה בנקבה בכורה שום קדושה, ולמה לו לומר כן?

ומתרצינן:

סיפא

זו אינה מדברת במבכרת חולין, אלא,

אתיא

, היא נותנת עצה של הערמה

לבהמה דהקדש

, כגון חטאת

שנתעברה,

ורוצה להערים שלא ילך הולד למיתה [כדין ולד חטאת], ועצתו היא להקדישו, אם זכר עולה, ואם נקבה זבחי שלמים .

ומשמיעה המשנה, שולדות קדשים בהיותם במעי אמן אינם קדושים בקדושת האם, ולכן יכול להחיל עליהם קדושה אחרת. ואם הקדישם לעולה או שלמים, הרי כשיוולדו הם לא יהיו ולד חטאת, אלא עולה או שלמים, ואינם הולכים למיתה. והתנא של משנתנו סובר, כי "ולדות קדשים - בהווייתן הן קדושים", רק ביציאתם ממעי אמם, ולאפוקי ממאן דאמר "במעי אמן הן קדושים", ויבואר בהמשך הסוגיה.

שנינו במשנתנו:

ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה, והשני ימכר לחייבי עולה

.

וסברה הגמרא שגם כאן מדובר בבהמת קדשים.

ולכן מקשה הגמרא:

אמרי

, אמרו חכמים להקשות,

אי בהמת הקדש היא,

למה ימכר השני לחייבי עולה ודמיו חולין? הלא לא הקדיש אלא אחד. ואם כן,

היאך דאקדיש עולה

, האחד מהם שהקדיש לעולה,

ליהו

י

עולה.

ואילו

אידך

, השני,

נהוי בקדושתיה דאימיה

, כדין ולד קדשים, הקדוש בהווייתו בקדושת אמו, ודמיו יהיו קודש. ומתרצינן:

הך סיפא

, לא מדובר בה בבהמת קדשים, אלא

אתאן לבהמות חולין.

הלכך, אמרה המשנה ששתיהן עולה. אלא שהאחת תעלה לנדרו, והשניה תמכר לחייבי עולה.

ולפי המסקנא, מחולקת המשנה לשלשה חלקים: רישא, מציעתא וסיפא.

הדין הראשון לגבי בכור "ילדה זכר יקרב עולה", מדבר בבהמת חולין. הדין האמצעי, "אם נקבה זבחי שלמים, ילדה נקבה תקרב שלמים", וכן המשך המשנה "אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים - ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים" מדובר בבהמת קדשים. והסיפא "ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה. ילדה שתי נקבות, אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים", מדובר בבהמת חולין .

שנינו במשנתנו:

ילדה טומטום ואנדרוגינוס

-

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן

.