Témoura 18a — le Talmud en français

אי

תמורה

דאשם,

קשה, הלא

גמירי לה

הלכה למשה מסיני

דלרעייה אזלא, ד

קיימא לן, הלכה למשה מסיני, "

כל שבחטאת מתה, באשם רועה

". ולמה הוצרך למעט אותן מ"רק"?

ואם כן, ולד ותמורה של איזה קרבן נתמעטו מהקרבה?

ומתרצינן:

לעולם, בולד

או תמורה של

חטאת.

ומה שהקשית הרי דבר זה מהלכה למשה מסיני ידעינן שהן מתות, אינה קושיא! כי,

והילכתא גמירי לה, למיתה. ו

אילו

קרא

"רק קדשיך", בא

למעוטי להקרבה

, שלא יקריבו אותן.

ותמהה הגמרא על התירוץ הזה:

ו

הרי

הא בהא

תליא!

כלומר,

כיון דלמיתה אזלא

-

ממילא לא קרבה!

וחוזרת הקושיא למה הוצרך "רק" למעטן מהקרבה, הלא הולכות למיתה, ופשוט שאינן קרבות?

ומתרצינן: אכן, ולד חטאת ותמורת חטאת לא הוצרך הכתוב למעט.

אלא, הלכתא לחטאת

, ואינן קריבות כיון שהולכות למיתה.

ו

אילו

קרא, למעוטי

"

תמורת

"

אשם,

וללמדנו שאינה קרבה.

ומקשינן:

הא

, תמורת אשם,

נמי, הילכתא גמירי לה! ד

הרי

אמרי

[אמרנו] "

כל שבחטאת מתה

-

באשם רועה"

, ואחת מהן היא תמורת חטאת, וכיון שהיא רועה, ודאי שאינה קריבה, ולמה הוצרך למעטה מ"רק"?

ומסקינן:

אלא

, מהלכה למשה מסיני ידעינן ולד חטאת ותמורת חטאת שאינן קרבות אלא מתות, וכן תמורת אשם שהיא רועה. ואילו

קרא מיבעי ליה

, ללמדנו,

דאי עבר ומקריב

לשם אשם ולשם חטאת,

קאי ב

"

עשה

", עבר על מצות עשה, והוא "לאו הבא מכלל עשה".

וכך היא הדרשה: "ועשית עולותיך" - זה קרבן עולה. ו"דם זבחיך ישפך, והבשר תאכל" - זה שלמים. ובשני אלו נתרבו ולדותיהן ותמורותיהן, וחייב להביאן ולהקריבן. והמקריבן קיים מצות עשה. ובא המיעוט "רק" למעט שאר הקרבנות, והם חטאת ואשם, שהמקריב ולדותיהן ותמורותיהן עבר באיסור "עשה".

והגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך

.

הרי הוא אומר

"

אשם הוא

" -

הוא קרב, ואין תמורתו קריבה

.

ומקשינן:

למה לי קרא

למעט תמורת אשם?

והא הילכתא גמירי לה

שהיא רועה, וממילא אינה קריבה? ומתרצינן:

אין הכי נמי

. ולא צריך קרא לומר שאין תמורתו קריבה.

אלא, קרא למה לי?

-

מיבעי ליה ל

דרוש ממנו

כדרב הונא.

דאמר רב הונא: אשם ש

נפסל להקרבה משום שנתכפרו בעליו באחר, או מחמת שאר דברים הפוסלים אותו,

וניתק,

וניתקו בעליו מעליו, והשליכו

לרעיה,

עד שיפול בו מום,

ושחטן

בבית המקדש לפני שנפל בו מום, שלא לשם אשם, אלא

סתם

-

כשר לעולה

.

פירוש, אף על פי שהלכה למשה מסיני שכל שבחטאת מתה באשם רועה, לא באה ההלכה אלא שינתקנו וימסרנו לרעיה. ואילו משניתקו לרעיה, הואיל ובין כך יפלו דמיו לעולה, שוב כשר אפילו הוא עצמו לעולה, כי היות שניתקו, אין עליו שם אשם.

ונדייק:

ניתק

-

אין

, כשר לעולה, ואילו

לא ניתק

-

לא.

ואף על פי שאין בו צורך לאשם שכבר נתכפר באשם באחר, ובין כך ובין כך סופו ליפול דמיו לעולה, מכל מקום, כיון שלא ניתקו - אינו כשר לעולה, ואם שחטו סתם הריהו פסול לגמרי.

מאי טעמא?

משום שנאמר "

הוא

", ודרשינן,

בהוויתו יהא

, ועדיין אשם הוא, ואשם שאינו ראוי להקרבה הוא, הילכך פסול הוא.

הרי נחלקו שתי ברייתות לשתי דרשות ללימוד על ולד שלמים שהוא קרב שלמים. האחת, מ"אם זכר אם נקבה", והשניה, מ"תשא ובאת". והגמרא דנה, מאיזה טעם לא דרש כל תנא את הדרשה האחרת.

ולהאי תנא

, של הברייתא השניה,

דקא יליף מהני קראי

מ"תשא ובאת", קשה:

תיפוק ליה

, הרי יכול ללמדו

מ

"

זכר ונקבה

"?

ומתרצינן: המקרא

ההוא

-

מיבעי ליה

, הוצרך לדרוש ממנו דרשה אחרת,

לולד בעלי מומין ולתמורת בעלי מומין

של שלמים, וללמדנו שהן קרבים שלמים, כמבואר.

ומקשינן:

ותיפוק ליה כולהו מהאי קרא

, הרי אפשר ללמוד כל הדרשות גם לולד ותמורת שלמים שקרבין שלמים מ"זכר ונקבה", וגם לולדות ותמורות בעלי מומין מ"אם", כמו שאכן דרש התנא של הברייתא ההיא?

ומתרצינן: הדרשה מ"

אם

" -

לא משמע ליה

, ואינה מיותרת לדרשה, כי כן הוא לשון התורה. ואילו התנא השני סובר ש"אם" מיותרת לדרשה.

ועתה דנה הגמרא על התנא ההוא, הדורש מ"אם", למה אינו דורש מ"תשא ובאת".

ולהאי תנא, דנפקא ליה

, הדורש שולד ותמורת שלמים קרבים שלמים,

מ

"

זכר

"

ו

"

נקבה

", זה שאמרה התורה "

תשא ובאת

",

מה עביד להו

, לאיזה דרשה דורשה?

ומתרצינן: אינו דורשה לולדות ותמורות אלא לקדשים עצמן, שהזהירה התורה ל"שאת ולהביאן" מהר

אפילו ממירעייהו

, אפילו אם הן רועות במרעה, אם הגיע זמן העלייה לרגל, לא יאמר "איני טורח לחפשן באגם ולהוליכן, ואמתין ואביאן בפעם אחרת", אלא "תשא ובאת" תיכף בעלותך לרגל.

לישנא אחרינא: אפילו ממורגייהו

[כלי דישה, נסר גדול מנוקב ויתידות קבועות בו ושמים אותו על התבואה, והבהמה דורכת עליו ודשה בו]. כלומר, אפילו אם הבהמה שאתה רוצה להקדישה דשה את התבואה, אם הנך מוכן לעלות לרגל, אל תאמר "הואיל ודשה, אמתין עד אחר זמן", אלא "תשא ובאת" אל המקום אשר יבחר ה'.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת שולד שלמים קרב שלמים. ובמשנתנו חולק רבי אליעזר וסובר שאינו קרב, אלא כונסו לכיפה, ומת.

ואף על פי שמן התורה הוא קרב, ולא נמסרה הלכה למשה מסיני על הכנסה לכיפה אלא בחטאת, מכל מקום, גזרו עליו חכמים מיתה, ובגמרא יבואר הטעם.

רבי אליעזר אומר: ולד שלמים לא יקרב שלמים

.

וחכמים אומרים: יקרב

.

אמר רבי שמעון: לא נחלקו

חכמים ורבי אליעזר,

על ולד ולד שלמים, ועל ולד ולד תמורה

שלא יקרבו.

ויבואר בגמרא.

על מה נחלקו?

על הולד הראשון,

שרבי

אליעזר אומר לא יקרב, וחכמים אומרים יקרב

.

העיד רבי יהושע ורבי פפייס על ולד שלמים

, שכן קבלו מרבותיהם,

שיקרב שלמים

, שלא כדברי רבי אליעזר.

אמר רבי פפייס

: לא רק שכך קיבלתי מרבותי, אלא,

אני מעיד

הלכה למעשה,

שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג

.

גמרא:

הגמרא מבררת טעמו של רבי אליעזר. ומתחילה סברה הגמרא שמן התורה אינו קרב ומביאה על כך דרשה מקרא.

אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי אליעזר

, שולד שלמים אינו קרב שלמים?

אמר קרא

בפרשת שלמים [ויקרא ג] "

ואם זבח שלמים קרבנו

", ודרשינן:

ואם

[בצירי ] -

ולא ולד

.

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אמי: אלא מעתה

, אם דרשינן כן, מה שאמרה התורה בפרשת תודה [שם ז] "

אם על תודה יקריבנו

",

הכי נמי

נדרוש

ד

"

אם

" [בצירי]

ולא ולד?!

וכי תימא

, ואם תאמר:

הכי נמי!

אכן, רבי אליעזר חולק גם על ולד תודה, וסובר שמן התורה לא יקרב!

לא יתכן לומר כן, כי

והתניא

, הרי שנינו בברייתא לגבי תודה:

ולדה ותמורתה וחילופיה

, כגון, אבדה התודה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות להקרבה, מנין שהן קרבות בתורת תודה?

תלמוד לומר

"

אם על תודה

", ודרשינן" "אם",

מכל מקום

, כל אופני התודה יקרבו.

ולא חלק רבי אליעזר לגבי תודה על אף שגם בה כתוב "אם".

ומסקינן:

אלא, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היינו טעמא דרבי אליעזר, גזירה

, אם ולדות שלמים תהיה להם תקנה ליקרב, חששו חכמים:

שמא

יבא להשהות את האם עד שתלד ו

יגדל מהם

, מן הולדות,

עדרים עדרים

, ויבוא לעבור על איסור גיזה ועבודה .

על כן, תיקנו חכמים שיכניסם לכיפה וימנע מהם מים ומזון. ואילו בתודה לא גזרו, משום שאינה שכיחה כל כך כמו שלמים.

שנינו במשנתנו:

אמר רבי שמעון, לא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה שלא יקרבו. על מה נחלקו? על הולד

.

הגמרא מבארת דברי רבי שמעון. ויש לפרש דבריו בשני דרכים, כמו שיבואר.

איבעיא להו

, הסתפקו בבית המדרש:

היכי תני

, איך שנה רבי שמעון?

האם רצונו לומר,

לא נחלקו

בולד ולד

שלא יקרבו, אלא

, אף רבי אליעזר מודה לחכמים, שכן

יקרבו

, משום

דאישתכון

להון דרי

, כבר נשכח הדבר בולד ולד שלמים שאם אמותיהן היתה שלמים, ולכן אין טעם לגזור שמא יראו אחרים שמקריבין אותן לשלמים וילמדו ממנו לגדל עדרים עדרים לצורך ולדות:

או דילמא

כך מתפרשים דברי רבי שמעון:

לא נחלקו

חכמים על רבי אליעזר בולד ולד

שיקרבו, אלא

, מודים הם לרבי אליעזר ש

לא יקרבו

, כיון שמגדל מהם דור שני, וניכרים מעשיו שמשהה אותה כדי לגדל ממנה עדרים עדרים. ולפי דרך זו, מה שאמר "שלא יקרבו", הם מסקנת דבריו, כלומר, ודאי שלא יקרבו.

ופשטינן:

אמר רבה: מסתברא

, כצד הראשון, ש

לא נחלקו שלא יקרבו אלא

כן

יקרבו

.

מאי טעמא?

עד כאן לא פליג רבי אליעזר עלייהו

דרבנן אלא בולד, אבל ולד ולד אקראי

[מקרה]

בעלמא הוא

, ולא מצוי להשהותו כל כך. וממילא ישתכח הדבר, ולא גזרו חכמים, כמבואר.

ורבי יהושע בן לוי אמר

: כצד שני,

לא נחלקו שיקרבו

-

אלא לא יקרבו

.

מאי טעמא?

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בולד, אבל ולד ולד -

מתוך מעשיו

שהשהה אותה עד דור שני,

ניכרת מחשבתו דלגדל

ולדות

קא בעי לה.

הלכך, ולד ולד אינם קרבים אפילו לדעת חכמים, ויכניסן לכיפה למות שמא יבוא לעבור על איסור גיזה ועבודה, כמבואר.