Témoura 13a — le Talmud en français

חכמים סוברים שנעשה בית הפרס,

שלש שדות.

כלומר, אותה שדה שהיה בה קבר, ושדה מכאן, ושדה מכאן, משני צידיה, ולא מארבעת סביבותיה. כגון, אם דרך בני הבקעה לחרוש שדותיהן ממזרח למערב - עושה בית הפרס את השדה שבמזרח ושל מערב, כזה:

ואם דרכם לחרוש מצפון לדרום - עושה בית הפרס מצפון לדרום, כזה:

מפני שחוששין שמא לשם גלגלה המחרישה את עפר בית הפרס ועצמות המת. אבל לא לכל ארבעת הצדדים, מפני שאין דרך לחרוש גם לאורך וגם לרוחב -

ואותן שתי שדות נעשו בית הפרס עד מקום שחרש שם,

ו

לא יותר משיעור "

שתי מענות",

מענה לצד זה ומענה לצד זה.

כלומר, אותה שדה שנחרש בה הקבר - כולה בית הפרס היא, שהרי אין אנו יודעים באיזה מקום היה הקבר. וכיון שיש לחשוש שמא היה הקבר בקצה השדה, ומשם התגלגלו עצמות המת לשדה שלצידה, לפיכך נעשה בית הפרס משם ואילך כשיעור "מלא מענה". וכל זאת, רק בצדדים שלשם הולכת המחרישה, מזרח ומערב, או צפון ודרום, כמבואר .

ומבררת הגמרא:

וכמה

הוא שיעור

"מלא המענה"?

-

מאה אמה,

שכן שיערו חכמים שעד שיעור זה ראויות העצמות להתגלגל על ידי המחרישה.

כדתנן

[שם משנה א]:

החורש את הקבר

-

הרי זה עושה בית הפרס

.

עד

כמה הוא עושה? מלא מענה

, והוא

מאה אמה.

שנינו במשנתנו:

ואין תרומה אחר תרומה.

ודנה הגמרא:

מתניתין מני

, משנתנו של מי היא?

רבי עקיבא היא!

דתנן

השותפין

בתבואה,

שתרמו זה אחר זה

-

רבי אליעזר אומר: תרומת שניהם

-

תרומה

, שהרי לשניהם יש חלק בתבואה, וכל אחד תרם לעצמו.

רבי עקיבא אומר: אין תרומת שניהם תרומה

, אפילו לא תרומת הראשון, כיון שהשני חזר ותרם אחריו - גילה דעתו שאינו מסכים בתרומת הראשון, נמצא שהראשון תרם "שלא מדעת חבירו", כלומר, שלא בהסכמתו, ו"התורם שלא מדעת" - אין תרומתו תרומה. וכן תרומת השני אינה תרומה, כי הראשון בהתרמתו גילה דעתו שלא ניחא ליה בתרומת השני.

וחכמים אומרים: אם תרם הראשון כשיעור

תרומה, והוא אחד מחמישים -

אין תרומת השני תרומה

, וכבר פטרו הראשון ,

ואם לא תרם

הראשון

כשיעור,

כגון, שתרם בעין רעה, והוא אחד מששים -

תרומת השני תרומה.

נמצא, שמשנתנו האומרת שאין תרומת השני תרומה - משנת רבי עקיבא היא .

שנינו במשנתנו:

ואין תמורה עושה תמורה.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא?

אמר קרא

[ויקרא כז] "והיה הוא ותמורתו

"

, ודרשינן, "

תמורתו

" -

ולא תמורת תמורתו.

שנינו במשנתנו:

ואין הולד עושה תמורה.

והטעם הוא:

דאמר קרא

[שם] "והיה

הוא

ותמורתו", ודרשינן,

הוא

בהמת קדשים בלבד

עושה

תמורה, ולא ולד

.

שנינו במשנתנו:

רבי יהודה אומר: הולד עושה תמורה

.

משום,

דאמר קרא

[שם] "והיה הוא ותמורתו

יהיה

קודש", ודרשינן, מלת

יהיה

המיותרת -

לרבות את הולד.

ומבררת הגמרא:

ורבנן,

מה דרשו ממלת "יהיה" המיותרת?

ומתרצינן:

לרבות שוגג כמזיד

, אם המיר בשוגג, כגון: שרצה לומר "שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה", ואמר "שור לבן" - תמורתו תמורה.

ואף על פי שבאופן זה אם "הקדיש" קרבן - אינו קדוש, משום דהוי הקדש בטעות, מכל מקום, לגבי תמורה - נתפסת התמורה. ונלמד ממה שנאמר "יהיה".

מתניתין:

העופות והמנחות אין עושין תמורה.

שלא נאמר אלא "בהמה".

[ויקרא כז] "ואם המר ימיר בהמה בבהמה".

הציבור והשותפין אין עושין תמורה,

לפי

שנאמר

[שם]

"לא יחליפנו ולא ימיר"

בלשון יחיד. ודרשינן,

יחיד עושה תמורה, ואין הציבור והשותפין עושין תמורה.

קדשי

בדק הבית אין עושין תמורה

, לפי שנאמר [שם] "קרבן", וקדשי בדק הבית אינם נקראים קרבן, כמו שיבואר בגמרא. אלו הם דברי תנא קמא .

רבי שמעון מודה שאין קדשי בדק הבית עושין תמורה, אלא, שהוא סובר שאי אפשר למעט אותן מ"קרבן", משום שלדעתו קדשי בדק הבית נקראים קרבן. וממעט אותן מדרשה אחרת. והיא:

אחרי שהתורה כתבה [פסוקים ט - י] דיני תמורה, חזרה התורה וכתבה [פסוקים לב - לג] דין תמורה לגבי מעשר בהמה. וכך כתוב שם "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט - העשירי יהיה קודש לה'. לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו, ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל". לפיכך:

אמר רבי שמעון: והלא

מעשר

בהמה

בכלל

כל הקדשים שעושין תמורה

היה, ולמה יצא

, למה חזרה התורה ופרטה בו דין תמורה?

להקיש אליו

, כדי שנלמד ממנו שאר הקדשים,

לומר לך,

מה מעשר

-

קרבן יחיד

הוא, ובהמת השותפין פטורה ממעשר כמו שמבואר במסכת בכורות [נו ב], ועושה תמורה, אף כל קרבן יחיד עושה תמורה,

יצאו

[נתמעטו]

קרבנות צבור

והשותפין.

ומה מעשר קדשי מזבח,

ועושה תמורה, אף כל קדשי מזבח.

יצאו קדשי בדק הבית.

גמרא:

שנינו במשנתנו: קדשי בדק הבית אין עושין תמורה.

הגמרא מביאה ברייתא, ובה דרשינן למעט קדשי בדק הבית מתמורה.

תנו רבנן: יכול יהו קדשי בדק הבית עושין תמורה? תלמוד לומר

[שם]: ואם בהמה אשר יקריבו ממנה

קרבן

לה'... לא יחליפנו ולא ימיר אותו". ודרשינן,

מי שנקראו "קרבן"

עושין תמורה,

יצאו קדשי בדק הבית שלא נקראו קרבן.

ותמהינן:

ו

כי

לא

נקראו קרבן?!

והא תניא

, הגמרא מביאה ברייתא אחרת, ובה משמע שנקראו קרבן.

ברייתא ההיא נשנתה לגבי שחוטי חוץ . אמרה התורה [ויקרא יז] "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה [חוץ לעזרה. רש"י] או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".

ודרשה שם הברייתא ממה שנאמר "קרבן", שרק על שחיטת קדשים מחוץ לעזרה חייב כרת, ולא על שחיטת חולין בעזרה.

ומקשה שם הברייתא:

אי "קרבן",

כלומר, מנין שלדרשה זו כתבה התורה "קרבן", ולמה לא נדרש:

שומע אני אפילו קדשי בדק הבית

, שאם שחטן בחוץ חייב כרת, שהרי קדשי בדק הבית

נקראו קרבן?

ומנין שנקראו "קרבן"?

כענין שנאמר

, בשלל מלחמת מדין [במדבר לא]

"ונקרב את קרבן ה'

איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד עגיל וכומז", וכלים אלו ודאי אינם אלא קדשי בדק הבית?

תלמוד לומר "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו",

ודרשינן,

כל הבא אל פתח אוהל מועד

, והם קדשי מזבח -

חייבין עליו משום שחוטי חוץ, וכל שאינו בא לפתח אוהל מועד

, כגון: קדשי בדק הבית, שסתמן בעלי מומין הם -

אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ.

עד כאן הברייתא. ומסיקה הגמרא:

אלמא,

מוכח מדברי הברייתא, שקדשי בדק הבית

איקרו

[- נקראו]

"קרבן",

ואיך נתמעטו מ"קרבן" האמור בתמורה?

ומתרצינן:

אמר רבי חנינא: לא קשיא! הא

, ברייתא זו, לגבי שחוטי חוץ, הסוברת שקדשי בדק הבית נקראו קרבן -

רבי שמעון

היא, הממעט במשנתנו קדשי בדק הבית מההיקש למעשר בהמה ולא מ"קרבן", מפני שלדעתו, אכן, נקראו "קרבן".

הא

, ואילו הברייתא הממעטת אותן מתמורה ממה שנאמר קרבן -

רבנן

היא, הסוברים במשנתנו שנתמעטו מחמת שלא נקראו "קרבן".

לרבי שמעון איקרי קרבן, לרבנן לא איקרי קרבן.

ותמהינן:

ו

כי

לא

נקראו קרבן?!

והא כתיב

שם בשלל מלחמת מדין

"ונקרב את קרבן ה'?"

ומתרצינן:

"קרבן ה'" איקרי

, אבל

"קרבן לה'"

שמשמעתו קרבן המובא לשם ה' בעזרה,

לא איקרי.

הגמרא מביאה ברייתא, ובה דורש רבי שמעון את דרשתו ממה שכפלה התורה דין תמורה לגבי מעשר בהמה אחרי שכבר נאמר בשאר קדשים, כמבואר במשנתנו, ודרשת רבי.

תנו רבנן

: אמרה תורה לגבי מעשר בהמה: "

לא יבקר בין טוב לרע, ולא ימירנו".

ויש להקשות:

למה נאמר? והלא כבר נאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע", וגומר.

ומעשר בכלל כל הקדשים הוא?

אלא,

לפי שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו",

אם כתבה התורה מקרא זה בלבד, היה משמע לאסור כל תמורת הקדשים:

קרבן יחיד, קרבן ציבור, וקרבן מזבח, וקרבן בדק הבית, ודבר שבא חובה,

ולקמן יבואר. וכיון שהיה משמע כן, לפיכך

תלמוד לומר "לא יבקר",

למעט קרבן ציבור וקדשי בדק הבית ודבר שאינו בא בחובה.

ואיך נדרש מ"לא יבקר"?

אמר רבי שמעון: והלא מעשר בכלל

כל הקדשים

היה, ולמה יצא? לומר לך: מה מעשר קרבן יחיד

הוא,

וקרבן מזבח

הוא,

ודבר שבא בחובה

הוא,

ודבר שאינו בא בשותפות

הוא [מבואר במשנה], ועושה תמורה.

אף כל קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא בחובה

ודבר שאינו בא בשותפות

, עושה תמורה. ונתמעטו קרבן ציבור והשותפין, וקדשי בדק הבית ודבר, שאינו בא בחובה.