Témoura 10b — le Talmud en français

דאי אשמעינן בהך קמייתא

, אם היה משמיענו רק דין הראשון, יש מקום לומר:

התם הוא דאקדשיה

לעוברה גופיה

, בפני עצמו, הלכך חלה עליו קדושה.

אבל הכא, דאקדשיה לאימיה

, ולא הקדיש את העובר בפני עצמו,

אימא,

יש לומר,

הוא בכלל אימיה לא קדוש!

הלכך הוצרך להשמיענו שקדוש.

ומאידך,

ואי אשמעינן בתרייתא,

אם היה משמיענו רק דין השני, יש מקום לומר:

התם הוא דאקדיש לה

, את האם,

וכל דאית בה,

כל שיש בה, כולל העובר, ומתוך שירדה קדושה על האם ירדה גם על העובר.

אבל הכא, דאקדשיה ליה

לעובר בלבד, יש לומר,

כיון דליתיה אבראי,

כיון שאינו בחוץ, כלומר, שעדיין לא נולד,

לא קדיש!

הלכך

צריכא,

הוצרך להשמיענו שקדוש.

לישנא אחרינא: אמר רבי יוחנן: הקדיש חטאת מעוברת וילדה, רצה

-

בה מתכפר, רצה

-

בוולדה מתכפר.

ומבארינן:

מאי קמשמע לן

, מה משמיענו רבי יוחנן?

אם שיירו

את הולד לקדושה אחרת ולא הקדישו בקדושת האם, כגון שהקדיש את האם לחטאת ואת העובר לעולה, ואמר "זו תהא חטאת ועוברה עולה" הרי הוא

משוייר,

והיא חטאת והולד עולה. או כגון: הקדיש את האם לחטאת והשאיר את הולד לחולין, היא חטאת והולד חולין. משום

ד"עובר

לאו ירך אמו הוא",

אינו אבר מאברי האם, אלא דבר בפני עצמו. ודברים אלו נשמעים ממה שאמר רבי יוחנן שהעובר נחשב לחטאת בפני עצמו ואם רצה מתכפר בו, ואינו כ"ולד חטאת" ההולך למיתה.

ואילו בר פדא חולק, וסובר שהעובר לא נחשב בפני עצמו, ואם הקדיש את האם ו"שיירו" את הולד לקדושה אחרת "אינו משוייר", ואם היא חטאת דין הולד למיתה. וכן אם השאיר את הולד להשאר חולין, לא אמר כלום, וקדוש בקדושת האם מכח האם. ואימתי יוקדש בקדושת האם? למאן דאמר ולד קדשים קדושים במעי אמן הרי הוא קדוש מיד. ולמאן דאמר ולד קדשים קדושים בהיוולדם, הרי הוא קדוש בהיוולדו .

ודנה הגמרא:

ותרתי למה לי,

למה הוצרך רבי יוחנן להשמיענו זאת במאמר שני בהקדיש בהמה מעוברת, הלא כבר השמיענו במאמר הראשון, שאמר: קדושה חלה על העוברין. מוכח שהבהמה חשובה בפני עצמה והעובר בפני עצמו ?

צריכא

, הוצרך להשמיענו!

דאי

אמר

רק את המאמר השני:

הפריש חטאת, הוה אמינא,

היינו אומרים:

התם הוא דאמר רבי יוחנן: רצה בוולדה מתכפר, משום דאימיה חזיא לגופה

, האם ראויה להיקדש היא עצמה,

ומגו דנחתא קדושה לאימיה לגופה

, ומתוך שירדה [חלה] הקדושה על עצמה,

נחתא נמי

, יורדת גם

קדושה לולד.

אבל הכא

, במאמרו הראשון,

כיון דאימיה לא קדשה

, אינו מקדישה כלל,

אלא ולד, אימא

, יש לומר,

לא תיחות קדושה לגופיה

בפני עצמו. הלכך

קמשמע לן

רבי יוחנן,

הדא דהכא

, לדין זה,

דאף על גב דאימיה לא קדשה

, בכל זאת -

ולד קדיש לגופיה

.

ואי איתמר בהא,

אם היה משמעינו רק מאמרו הראשון, יש לומר, רק בהקדיש את העובר בפני עצמו חלה הקדושה,

משום דקא מפיק

[מפרש בפיו]

קדושה על הולד. אבל ההיא,

במאמרו השני,

דלא מפיק קדושה אלא על אימיה דולד,

שאינו מפרש בפיו קדושה על הולד,

אימא

, יש לומר

דולד לא מקדיש כלל!

הלכך, משמיענו רבי יוחנן שחלה עליו קדושת חטאת, ושניהם הוקדשו לחטאת לאחריות.

ולפיכך:

צריכי

, הוצרך לומר שני המאמרים.

ומספרת הגמרא:

יתיב

, ישב

רבי זירא וקאמר להא שמעתא

.

איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא,

הביא משנה להקשות על בר פדא, ממה ששנינו [כד ב]:

כיצד מערימין

על הבכור

, שאם היתה בהמתו מבכרת [מעוברת, בולד ראשון] ורוצה להפקיע מלתתו לכהן, כיצד יעשה?

המבכרת שהיתה מעוברת, אומר "מה שבמעיה של זו

הרי הוא

עולה".

ואם

ילדה זכר, הרי הוא

עולה,

ומקריבו לעולה, כי קדמה לחול קדושת קרבן עולה לפני קדושת בכור, שאיננה חלה כי אם בצאתו מרחם אמו. וכיון שכבר הוקדש לעולה בהיותו עובר, שוב לא תחול עליו קדושת בכורה בצאתו ממעי אמו.

אלמא

, הרי מוכח, ש

קדוש עובר,

וקשה על בר פדא?

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה: אכן, קדושת הגוף אינו יכול להקדיש, אלא

כי תניא ההיא

, במה נשנית המשנה ההיא,

בקדושת דמים

, שמקדישו כדי שימכרנו בלא מום, ויביא בדמיו עולה. וקדושת דמים יכול להחיל על כל דבר, גם על עובר. וקדושה זו מפקעת מן הבכורה, כמו שיבואר.

ומתורץ, שעד כאן לא אמר בר פדא שאין קדושה חלה על העובר אלא בקדושת הגוף, אבל קדושת דמים חלה על העובר.

ו

מקשה רבי ירמיה:

מי אלימי,

וכי יש ב"כח" של

קדושת דמים דקא מפקעא ליה מן הבכורה?!

ולמה לא תחול קדושת בכור בצאתו מן הרחם?

אמר ליה

רבי זירא:

אין!

אכן, קדושת דמים מפקיעה מן הבכורה.

והתנן,

כמו ששנינו [בכורות יד א]:

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן,

שהקדיש אותם בהיותם בעלי מום בקדושת דמים,

ונפדו, חייבין בבכורה

, אם הן נקבות וילדו בכור אחר פדיונן,

ו

כן חייבין

במתנות,

לתת את הזרוע לחיים והקיבה לכהן. ואף על פי שמוקדשין פטורים מן בכורה ומתנות, ואפילו פסולי המוקדשין [שהוקדשו בהיותם תמימים ואחר כך נפל בהם מום] פטורים, מכל מקום, אם קדם מום להקדישן ונפדו, חייבים כחולין גמור.

ונדייק:

טעמא,

כל הטעם שחייבים הוא, משום

דנפדו

ופקעה מהם אפילו קדושת הדמים,

הא לא נפדו, פטורין

מן הבכורה, הואיל והוקדשו קדושת דמים, שהרי כשהוקדשו בהיותם בעלי מומין לא הוקדשו אלא לדמיהן.

אלמא,

מוכח,

דאלימא קדושת דמים דמפקע ליה מבכורה.

איתיביה

רבי ירמיה ממה ששנינו בברייתא:

האומר "מה שבמעיה של זו תהא עולה", מותרת

האם

בגיזה,

ואינה כשאר מוקדשין האסורים בגיזה, מפני שהאם לא הוקדשה,

ואסורה בעבודה, משום כחוש עובר שבה

, שעבודת האם מכחישה את העובר.

הרי שהעובר קדוש, וקשה על בר פדא?

אמר ליה

רבי זירא:

הא נמי

, גם ברייתא זו מדברת, כשהוקדש

קדושת דמים.

ומקשה רבי ירמיה:

ומי אלימא

, וכי יש בכח של

קדושת דמים, דאסרה

לה בגיזה ועבודה?!

כלומר, וכי יש איסור גיזה ועבודה על העובר כשהוקדש קדושת דמים בלבד, ולמה אסורה האם בגלל כחוש עובר?

אמר ליה

רבי זירא:

אין!

אכן, הקדוש בקדושת דמים אסור בגיזה ועבודה.

והתנן

, וכן שנינו באותה משנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו,

יוצאין לחולין

לגמרי, אפילו

ליגזז וליעבד.

כי לאחר שנפדו הרי הם כחולין גמורים, הואיל ומעולם לא נתקדשו קדושת הגוף, שהרי בתחילת הקדשתן, בהיותם בעלי מום, לא הוקדשו אלא לדמיהן.

ומדייק רבי זירא:

טעמא,

כל הטעם שמותרים בגיזה ועבודה הוא, משום

דנפדו,

ופקעה מהם קדושת הדמים,

הא קודם שנפדו

, ויש עליהם קדושת דמים

אסורין בעב ודה.

אלמא,

הרי מוכח, ש

קדושת דמים אסרה

ליה בעבודה.

איתיביה

רבי ירמיה לרבי זירא ממה ששנינו במשנתנו:

אין ממירין לא אברין בעוברין, ולא עוברין באברין,

ולא עוברין ואברים בשלימים, ולא שלימים בהן.

ומדייק רבי זירא: רק

אמורי הוא דלא מימר

, תמורה אינה נתפסת מן העוברין על השלימין, משום שבתמורה נאמר "בהמה בבהמה" ועובר לא נקרא "בהמה".

הא מיקדש קדשי

, קדושה חלה על העוברין. כי אם היא לא חלה כלל, מה הוצרך התנא להשמיענו שתמורה בשלימין לא נתפסת מעוברין, פשיטא! הלא העוברין לא קדשי כלל, ומאיזה קדושה תיתפס בהם תמורה, וקשה על בר פדא!

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה: המשנה אינה מדברת בהקדיש את העובר, אלא

בולדי קדשים

, בבהמת קדשים שהתעברה אחרי הקדשתה, או בהקדיש בהמה מעוברת,

דקדישי

וקיימי

, וקדושת הולד היא מכח האם ולא משום הקדשת פי המקדיש, כיון שאין קדושת פה חלה על העוברין -

ועל עוברין אלו אמרה המשנה, שאף על פי שהן קדושים במעי אמן - אין ממירין עליהם, משום שאינם נקראים "בבהמה".

ומקשה רבי ירמיה :

אי,

אם אכן מדובר ב

ולד קדשים

, יש לדייק: דוקא

במעי אמן הוא דלא עבדין תמורה

, כמבואר, משום דבמעי אמן אינם נקראים "בבהמה",

הא אבראי,

ואילו כשהם בחוץ, דהיינו, אחר שנולדו -

עבדין תמורה

?!

איך יתכן לומר כן,

והא תנן

, הרי שנינו במשנה הבאה:

אין הולד עושה תמורה

. ובשלמא אם מדובר בעובר הקדוש בקדושת פה וקדוש קדושה עצמאית ולא מחמת היותו ולד, הלכך ממירין בו מאבראי, ואין ממירין בו בהיותו במעי אמו -

אבל אם מדובר בולד מה הוצרכה המשנה לומר שאין ממירין בו מטעם היותו במעי אמו, הרי אפילו מאבראי - אין ממירין בו ?

ומתרץ רבי זירא: אמנם מדובר בולדות קדשים, ו

הא מני

, ומשנתו של מי היא,

רבי יהודה היא, דאמר

במשנה הבאה:

הולד עושה תמורה

, אחרי יציאתו ממעי אמו, הלכך, משמיעה לנו המשנה שכל זמן היותו במעי אמו - אינו עושה תמורה.

רבי ירמיה בא להוכיח שאי אפשר להעמיד את משנתנו שהתנא קמא הוא רבי יהודה. ומתשובת רבי יוסי בסיפא של המשנה, מוכח שהתנא של הרישא אינו רבי יהודה.

כי רבי יוסי טוען, כשם שבתחילת הקדושה, אם הקדיש רגל לעולה, מתפשטת הקדושה על פני כולה, כן בתמורה. ובכך בא להוכיח שממירין אברין בשלמים. ולאיזה בר פלוגתא טוען כן? אם תמצי לומר שהוא רבי יהודה, איזה הוכחה מביא מתחילת הקדושה? הרי רבי יהודה חולק עליו גם בתחילת הקדושה, וסובר שהאומר "רגלה של זו עולה" אין הקדושה מתפשטת על כל הבהמה, כמו שיבואר [יא ב]. ובהכרח, שהתנא קמא של המשנה אינו רבי יהודה.

אי,

אם כדבריך שהתנא של המשנה הוא

רבי יהודה

, יש לדייק, הרי התנא קמא אומר:

תמורה הוא דלא עבדי אברין,

ולא מתפשטת קדושת התמורה מן האבר על כל הבהמה וממילא לא חלה כלל,

הא מקדש

, בתחילת הקדושה,

קדשי,

מתפשטת הקדושה מהרגל על כל הבהמה, ורבי יהודה ודאי אינו סובר כן,

הא אמר רבי יהודה: אברין לא קדשי

, כלומר, קדושת האבר לא מתפשטת על כל הבהמה -

ואיך אפשר לומר שהתנא קמא הוא רבי יהודה?

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה: אכן! תנא קמא של המשנה הוא רבי יהודה, אלא היות ואפילו רבי יהודה מודה שאם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו פשטה הקדושה על כל הבהמה, אם כן,

הכא במאי עסקינן

, במה מדברת המשנה,

באבר שהנשמה תלויה בו.

והקדושה מתפשטת על כולה! וכל זה בתחילת הקדושה, אבל דין תמורה שונה, ואין ממירין באיברין ולא איברין בשלימין, משום שבתמורה נאמר "בהמה בבהמה", ואיברין אינם נקראים בהמה .

איתיביה

רבי ירמיה לרבי זירא ממה ששנינו במשנה לקמן [טז ב]: חומר בקדשים מבתמורה.

ומקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין.

הרי שמקדשין עוברין, וקשה לבר פדא!

ומתרץ רבי זירא:

הכא נמי

, גם משנה זו אינה מדברת במקדיש את העובר, אלא

בולדי קדשים

, כמבואר, בולדות שקדושתן היא מכח קדושת האם.

ותמה רבי ירמיה:

אי,

אם מדובר

בולדי קדשים, מאי,

מה פירוש

"מקדישין"?

וכי מקדישין אותם בקדושת הפה,

הא קדישי וקיימי

, הרי קדושתן באה מאיליה?!