Version texte de ce daf : original et traduction
Tamid 33a (לג.) — le Talmud en français
Tamid 33a (תמיד לג.): והבזך [כף קטנה] שבו הושמה הקטרת, היה נתון בתוכו של הכף הגדול, כשהוא [הבזך] מלא וגדוש קטרת. והניחוהו בתוך הכף הגדולה , בשביל שגדוש הוא בקטרת. ואם ישפך ממנה תוך כדי הליכתו, יפול…
Texte original — Tamid 33a (לג.)
והבזך
[כף קטנה] שבו הושמה הקטרת,
היה
נתון
בתוכו
של הכף הגדול,
כשהוא
[הבזך]
מלא וגדוש קטרת.
והניחוהו בתוך הכף הגדולה , בשביל שגדוש הוא בקטרת. ואם ישפך ממנה תוך כדי הליכתו, יפול לתוך הכף הגדולה.
וכסוי היה לו
לכף.
וכמין מטולטלת
[טבעת]
היה עליו
[על הכיסוי ]
מלמעלן,
שבה היה מטלטל ומסיר את הכיסוי.
לצורך הקטרת הקטורת, היה צריך להכניס עמה להיכל מחתה מלאה בגחלים.
מי שזכה
לחתות גחלים אלו
במחתה, נטל
את
מחתת הכסף
, [המחזקת ד' קבין]
ועלה לראש המזבח
החיצון.
ופינה את הגחלים
החיצוניים שהן כבויים
אילך ואילך,
עד שהגיע לפנימיים, שלוחשים מעבר לעבר,
וחתה מהן ארבעה קבין גחלים.
ירד
מן המזבח,
ועירן לגחלים
ממחתת הכסף
לתוך
מחתה
של זהב
המחזקת שלשה קבין. ומתחילה לא חתה במחתה של זהב לפי שהיא מתחסרת מחמת חום האש. והתורה חסה על ממונן של ישראל.
ותוך כדי העירוי,
נתפזר ממנו
הצידה, לצידי מחתת הזהב
כקב גחלים
, ונותרו במחתת הזהב כג' קבים של גחלים לצורך הקטרת.
והיה מכבדן
לגחלים שנתפזרו
לאמת
המים שהיתה עוברת בעזרה .
ובשבת,
שאסור לעשות כן משום כיבוי, [ואף דהיא מלאכה שאין צריכה לגופה, אסורה משום שבות],
היה כופה עליהן פסכתר
כדי שלא יכוו רגלי הכהנים בגחלים.
ו
ה
פסכתר היתה כלי גדול,
ו
מחזקת
בתוכה
לתך
[חצי כור].
ושתי שרשרות היו בה.
שרשרת
אחת, שהוא
[הכהן] היה
מושך בה
כשהיא מלאה באפר המזבח, כש
יורד
עמה מעל המזבח.
ו
שרשרת
אחת, שהוא
[הכהן השני] שהולך עמו
אוחז בה מלמעלן, בשביל שלא תתגלגל!
לפי שלא היתה שטוחה בתחתיתה, אלא עשויה כמין יורה.
ו
ל
שלשה דברים היתה
הפסכתר
משמשת
:
כופין אותה על גבי גחלים
בשבת, כאמור.
ו
כופין אותה
על השרץ
שנמצא במקדש
בשבת!
שלא יתטמא בו אדם, ויאסר לשהות בעזרה. לפי שבשבת אי אפשר להוציאו , משום איסור מוקצה .
ו
כן
מורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח,
להוציאו מחוץ למקדש. [וכבר נתבארו בפרק שני פרטי הוצאת הדשן].
כאשר הכהנים שזכו בקטרת ובמחתה
הגיעו בין האולם למזבח, נטל אחד
הכהנים
את המגרפה
[כלי שבמקדש, ואינה אותה מגרפה שגרפו בה את הדשן, וגם לא כלי הנגינה הקרוי "מגרפה". תוספות יום טוב],
וזורקה בין האולם למזבח
בשביל שתשמיע קול בנפילתה, ויבואו כל הכהנים להשתחוות בעזרה לאחר הקטרת הקטורת.
והיתה המגרפה משמיעה קול גדול, עד ש
אין אדם שומע את קול חבירו בירושלים, מקול המגרפה
.
ו
ל
שלשה דברים היתה משמשת
מגרפה זו:
א. שכל
כהן ששומע את קולה, יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות
בגמר עבודת הקטורת,
והוא רץ ובא ומשתחוה
עמהם.
ב.
ובן לוי,
כ
שהוא שומע את קולה,
הוא
יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר
בשעת ניסוך היין,
והוא רץ ובא
ומצטרף עמהם.
ג.
וראש המעמד
של אותו שבוע [שכנגד כל משמרת כהנים היה בבית המקדש מעמד של ישראל. ומיהו ברא"ש כתב "ראש בית אב"], כשהיה שומע את קולה,
היה מעמיד את
כל הכהנים
הטמאים
של אותו בית אב שעתה הוא יום עבודתו,
בשער המזרח
של עזרת הנשים [אבל משם ולפנים אין טבולי יום רשאין ליכנס. תוספות, פסחים פ"ב.]! בשביל שידעו הכל שאינם עובדים מפני טומאתם, ולא יחשדום שבמזיד אינם עובדים, לפי שאינם רוצים לבטל ממלאכתם. [או בכדי לביישם, על שלא נזהרו מליטמא. ופלוגתא היא בפסחים פ"ב. ].
הדרן עלך פרק אמר להם הממונה
--- title: "חברותא - תמיד — פרק שישי - החלו עולים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02374.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - החלו עולים
Оригинал главы פרק שישי - החלו עולים
מתניתין:
א.
החלו
[הכהנים הנושאים את הקטורת והמחתה]
עולים במעלות האולם
בדרכם להיכל.
מי שזכה בדישון המזבח הפנימי והמנורה היו מקדימים לפניהם
של אלו, להכנס להיכל.
מי שזכה בדישון מזבח הפנימי,
וכבר דישנו קודם לכן,
נכנס
עתה
ונטל את הטני
שבתוכו שם קודם את דשן המזבח, מרצפת ההיכל.
והשתחוה!
שבגמר העבודה היה משתחוה, כעבד שמשמש את רבו, שנוטל רשות ויוצא.
ויצא
מההיכל.
מי שזכה בדישון המנורה,
וכבר היטיב חמשה נרות קודם זריקת התמיד,
נכנס
עתה להיטיב את שני הנרות הנותרים. [שדם התמיד מפסיק בין הטבת חמש נרות לשני נרות, כאמור לעיל].
אם
מצא
את
שתי
ה
נרות
ה
מזרחיים דולקין
, מכבה ו
מדשן
[מסיר את הפתילה והשמן ומקנחו, ונותן בו פתילה ושמן חדשים]
את
הנר
המזרחי
[הקיצוני ממזרח],
ומניח את המערבי
[השני ממזרח]
דולק
. לפי
שממנו היה מדליק
בין הערביים
את
שאר הנרות שב
מנורה.
ועליו נאמר, "להעלות נר תמיד". שהיה נותן בו שמן כמידת שאר הנרות, ואפילו הכי היה דולק עד הערב. ועדות הוא שהשכינה שורה בישראל.
ואף ד"נרות" כתיב, ואין הטבת נרות פחות משנים - בכל זאת היו מניחים אותו דולק בלא דישון, בשביל לפרסם הנס.
אלא שנס זה היה בזמן שמעון הצדיק. אבל לאחר שמת, היה כבה לפעמים בבוקר, כשאר הנרות. ובאותו זמן שלא התרחש הנס - אם
מצאו
לנר המערבי
שכבה
,
מדשנו
גם כן, ו
מדליקו ממזבח העולה
! בשביל שיהיה מוכן לערב להדליק ממנו את המנורה כולה .
וכשגמר את הטבת הנרות,
נטל את הכוז
שלתוכו נתן את דשן המנורה,
מ
ה
מעלה
ה
שניה
שבאבן שלפני המנורה [ששם היה מונח מקודם, מעת שגמר להיטיב את חמשה הנרות קודם עבודת התמיד],
והשתחוה ויצא
מן ההיכל.
ב.
מי שזכה ב
הבאת ה
מחתה
של הגחלים לצורך הקטורת,
צבר
[ערם]
את הגחלים על גבי המזבח
הפנימי,
ורדדן
[שטחן]
בשולי המחתה
שבידו, על גבי המזבח, בשביל שיתפזרו על מקום רחב, ועל ידי כך תמהר הקטרת להשרף ויתמעט עשנה.
והשתחוה ויצא.
ג.
מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הבזך
שבו הקטרת,
מתוך הכף
שהיה נתון בה.
ונותנו לאוהבו או לקרובו
, שנכנס עמו להיכל לסייעו בכך. והיה אוהבו מערה מן הבזך לתוך חופניו של המקטיר. ואם
נתפזר ממנו
[מהקטורת]
לתוכ
ו של הכף, אף את זה היה
נותנו לו
אוהבו
ב
תוך
חפניו.
ולפי שלא הקטיר מימיו [שהרי לא היה כהן שונה בקטורת, כאמור], היו
מלמדים אותו: הוי זהיר
כשאתה מפזר את הקטורת,
שלא תתחיל
לפזרה על הגחלים
שמלפניך
. אלא התחל מהצד המרוחק, ומשם החזר את ידיך תוך כדי פיזור הקטורת, עד שתסיים בגחלים הקרובים אליך. בשביל
שלא תכווה!
שאם תתחיל לפזר מהצד הקרוב אליך, יעלה עשן הקטורת, ויכוו ידיך כשתמשיך לפזר כלפי חוץ.
התחיל מרדדן
, מפזרן, לסממני הקטורת,
ויוצא
מיד מההיכל.
לא היה המקטיר מקטיר, עד שהממונה אומר לו: הקטר!
ו
אם היה
ה
כהן
ה
גדול
מקטיר, היה
הממונה אומר לו: אישי כהן גדול, הקטר!
וטעם הדבר הוא, משום שבשעת הקטרה אסור שיהיה שום אדם בהיכל ואף לא בין אולם למזבח. והממונה היה מזהיר את כולם שיפרשו משם. ולאחר מכן היה מצוהו על ההקטרה.
פרשו
כל
העם
מבין האולם למזבח.
ו
אז
הקטיר
את הקטורת,
והשתחוה ויצא.
הדרן עלך פרק החלו עולים
--- title: "חברותא - תמיד — פרק שביעי - בזמן שכהן גדול" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02374.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שביעי - בזמן שכהן גדול
Оригинал главы פרק שביעי - בזמן שכהן גדול
Traduction française
La Michna :
A.
Ils commencèrent
[les cohenim portant la ketoret et la machta]
à monter par les degrés de ulam
en se dirigeant vers le Heikhal.
Celui qui eut le droit du dishon de l'autel intérieur et de la menorah précédait les autres
pour entrer dans le Heikhal.
Celui qui eut le droit du dishon de l'autel intérieur,
et l'avait déjà fait auparavant,
entrait
alors
et prenait le tani
qui s'y trouvait, qu'il avait mis auparavant, le dishon de l'autel, depuis le dallage du Heikhal.
et se prosternait !
car, à la fin du service, il se prosternait, comme un serviteur qui sert son maître, qui prend la permission et sort.
et sortait
du Heikhal.
Celui qui eut le droit du dishon de la menorah,
et avait déjà réglé cinq lampes avant la cérémonie du tamid,
entrait
alors pour arranger les deux lampes restantes. [que l'interruption du tamid se produit entre l'arrangement de cinq lampes et celui des deux lampes, comme dit plus haut].
Si
il trouvait
le
deux
les
lampes
les
orientales allumées,
il les éteignait et
procédait au dishon
[il enlevait la mèche et l'huile et l'essuyait, et y mettait mèche et huile neuves]
la
lampe
orientale
[la plus à l'est],
et laissait l'occidentale
[la seconde à l'est]
allumée .
Selon
laquelle il avait allumé
entre les deux crépuscules
les
autres lampes qui sont dans la
menorah.
Et il est dit à son sujet, "pour faire brûler la lampe perpétuelle". car il mettait dans celle-ci de l'huile au même volume que pour les autres lampes, et même ainsi elle brûlait jusqu'au soir. Et c'était un témoignage que la Présence divine résidait en Israël.
Et même que «lampes» est écrit, et l'arrangement des lampes n'est pas moins que deux — malgré cela ils laissaient celle‑ci allumée sans dishon, afin de faire connaître le miracle.
Mais ce miracle eut lieu au temps de Shimon ha‑Tsadik. Mais après sa mort, elle s'éteignait parfois le matin, comme les autres lampes. Et au temps où le miracle ne se produisait pas — si
ils trouvaient
la
lampe
éteinte,
ils la dishonnaient
et l'allumaient depuis l'autel des montées !
afin qu'elle soit prête le soir pour en allumer la menorah toute entière .
Et quand il eut achevé l'arrangement des lampes,
il prenait le koz
dans lequel il avait mis le dishon de la menorah,
de
la
deuxième
pierre
qui était devant la menorah [là où il l'avait posé auparavant, depuis qu'il eut fini d'arranger les cinq lampes avant le service du tamid],
et se prosternait et sortait
du Heikhal.
B.
Celui qui eut le droit de la
venue de la
machta
des charbons en vue de la ketoret,
entassait
(empilait)
les charbons sur l'autel
intérieur,
et les étalait
(les étendait)
sur les bords de la machta
qu'il tenait, sur l'autel, afin qu'ils se répandent sur une plus grande surface, et ainsi la combustion de la ketoret fût accélérée et sa fumée diminuée.
et se prosternait et sortait.
C.
Celui qui eut le droit de la ketoret, prenait le bazach
où se trouvait la ketoret,
depuis la pelle
dans laquelle elle était placée.
et la donnait à son ami ou à son parent
qui entrait avec lui dans le Heikhal pour l'aider à cela. Et son ami mettait la ketoret du bazach dans ses paumes du maquatir. Et si
elle s'était répandue d'elle‑même
[de la ketoret]
à l'intérieur
de la pelle, même cela
son ami le lui donnait
dans
ses
paumes.
.
Et parce qu'il n'avait pas fait l'encensement auparavant [car il n'était pas un cohen différent pour la ketoret, comme dit], on
lui enseignait : prends garde
lorsque tu répands la ketoret,
de ne pas commencer
à répandre sur les charbons
qui sont devant toi
mais commence du côté éloigné, et de là ramène tes mains en répandant la ketoret, jusqu'à ce que tu termines par les charbons proches de toi. afin que
tu ne te brûles !
car si tu commences à répandre du côté proche de toi, la fumée de la ketoret s'élèvera, et tu brûleras les mains en continuant à répandre vers l'extérieur.
Qu'il commençât par les étaler
les répandre, selon la marque de la ketoret,
et sortait
immédiatement du Heikhal.
Le maquatir ne commençait pas à encenser avant que le surveillant lui dise : encense !
et
si c'était
le
cohen
le
grand
qui incensait, le
surveillant lui disait : mon maître le cohen gadol, encense !
Et la raison en est que, au moment de l'encensement, il est interdit qu'aucune personne soit dans le Heikhal, et même pas entre la salle et l'autel. Et le surveillant avertissait tout le monde de se retirer de là. Et ensuite il donnait son ordre pour l'encensement.
Retirez‑vous
toute la
populace
entre la salle et l'autel.
Et
alors
il encensait
la ketoret,
et se prosternait et sortait.
Adran sur toi, chapitre 'Ils commencèrent à monter'