Tamid 33b — le Talmud en français

מתניתין:

א.

בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות

בהיכל לאחר הקטרת הקטורת,

שלשה

כהנים היו

אוחזין בו

.

אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות

שבחשן! [רא"ש. וברמב"ם איתא, באבני השהם שבכתפות האפוד].

וכיון ששמע הממונה

את

קול רגליו של כהן גדול

[על ידי פעמוני הזהב שבמעיל], כ

שהוא יוצא

מן ההיכל כשגמר להשתחוות,

הגביה לו את הפרוכת

שלפני פתח ההיכל.

שהיתה הפרוכת פרוסה על הפתח, בזמן שהיה כהן גדול נכנס להיכל. משום שכבוד הוא לכהן גדול להצניע אחריו, בשעה שהוא מתייחד עם קונו. [תוספות יום טוב. ויש מפרשים דקאי על פרוכת האולם].

וקודם

נכנס

כהן גדול

והשתחוה ויצא.

ואחר כך

נכנסו אחיו הכהנים, והשתחוו ויצאו.

ב.

באו

שלשת הכהנים שעסקו בעבודת הקטרת [המקטיר, הזוכה במחתה, והמחזיק בכף],

ועמדו על מעלות האולם

היורדות לעזרה.

עמדו

השנים

הראשונים

[שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה], על מעלות האולם,

לדרום

אותם שלשת

אחיהם הכהנים

שנעמדו שם עכשיו בצד צפון. שהצפון חשוב יותר, ששם נשחטים קדשי קדשים, הלכך, שם עמדו מקטירי הקטורת שהיא העבודה היותר חשובה. [רא"ש].

וחמשה כלים בידם

של חמשת כהנים אלו:

הטני ביד אחד

זה שדישן מזבח הפנימי.

והכוז ביד אחד

זה שדישן את המנורה.

והמחתה ביד אחד

זה שהכניס את הגחלים לצורך הקטורת.

והבזך ביד אחד

זה שהקטיר את הקטרת.

והכף וכיסויו ביד אחד

המסייע למקטיר.

ו

משם

ברכו את העם ברכה אחת!

שאת כל שלשת הפסוקים שבברכת כהנים היו אומרים יחד. לפי שאין עונין אמן במקדש.

ואף שהיו עונים במקדש לאחר הברכות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אבל בברכת כהנים לא ענו כן, משום שאינה כי אם לברך את ישראל.

אלא שבמדינה אומרים אותה

, את ברכת הכהנים, ב

ג' ברכות.

לפי שמפסיקין בין פסוק לפסוק בעניית אמן. אבל

במקדש

שאין מפסיקין, אמרוה ב

ברכה אחת.

ועוד חלוקה ברכת כהנים של מקדש, ש

במקדש היו אומרים את השם ככתבו

, ביו"ד ה"א וי"ו ה"א.

ובמדינה

אומרים אותו

בכינויו

, באל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד.

וכן,

במדינה,

כשהכהנים מברכים את העם, הריהם

נושאים את ידיהם כנגד כתפיהם,

ותו לא. ובמקדש היו נושאים את ידיהם

על גבי

[מעל]

ראשיהן!

לפי ששכינה שורה למעלה מקשרי אצבעותיהם.

וכן עשו כל הכהנים שבמקדש,

חוץ מכהן גדול, שאין

הוא

מגביה את ידיו למעלה מן הציץ!

שמפני שכתוב בו שם המפורש, אין ראוי שיגביה ידיו למעלה ממנו.

רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ!

שנאמר "וישא אהרן את ידיו אל העם, ויברכם". ולשון "נשיאה", משמע למעלה מהראש.

ג. כהן גדול עובד במקדש כל עבודה שהוא רוצה בה, בלא פיס.

ו

בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר

את אברי התמיד על גבי המערכה,

היה עולה בכבש, והסגן

עולה

בימינו.

וכש

הגיע

הכהן גדול

למחצית הכבש,

וכבר נתייגע בעליה,

אחז הסגן בימינו, והעלהו

לראש הכבש.

ותשעת הכהנים שזכו באברי התמיד, עמדו על הכבש, זה אחר זה, והאברים בידיהם.

והושיט לו

הכהן

הראשון

את

הראש והרגל. וסמך עליהן

הכהן הגדול [ואין זו סמיכה דקרבנות, דהיא אינה אלא בחיי הקרבן, אלא דרך חשיבות היא, להראות שעבודת כהן גדול חשובה. מנחות ס"ב:],

וזרקן

למערכה.

אחר כך

הושיט

הכהן

השני לראשון

את

שתי הידיים

של התמיד, והראשון

נותנן לכהן גדול.

שכן הוא דרך כבוד לכהן גדול, שיקבל את כל האברים מידו של כהן אחד.

ו

סמך

עליהן

וזרקן.

ו

נשמט השני

משם והלך לו.

וכך היו

כל הכהנים

מושיטין לו

לראשון את

שאר כל האברין

שבידיהם, והוא נותנן לכהן גדול, ו

הוא סומך עליהן וזורקן

על גבי המערכה.

ובזמן שהוא רוצה, הוא סומך

עליהם על האברים,

ו

הכהנים

האחרים

שזכו בהם

זורקין

אותם למערכה.

וכשהוא גומר להקטיר,

בא לו

הכהן גדול

להקיף את המזבח

לצורך ניסוך היין שהוא לאחר הקטרה.

מהיכן הוא מתחיל

את הקפתו? -

מקרן דרומית מזרחית!

שהרי הכבש עומד לדרומו של מזבח. וכשמגיע לראש המזבח, פונה לימין [שכל פינות שאתה פונה לא יהיו לימין], ונמצא פוגע בקרן דרומית מזרחית תחלה. וממנה ממשיך לקרן

מזרחית צפונית.

וממנה לקרן צ

פונית מערבית.

וממנה

למערבית דרומית,

ששם היו הספלים שלתוכם ניסכו את היין.

ורק כהן גדול שרצה לנסך היה מקיף כך, משום שלא החזיק את היין בידיו עד שהגיע למקום הניסוך. ושם, זה שזכה בניסוך הושיט לכהן הגדול את היין. אבל בזמן שהכהן שזכה בפיס היה מנסך בעצמו, לא היה מקיף מימין. דבכך היה היין מתעשן מעשן המערכה, בהליכתו סביבה. ויין מעושן פסול לנסכים. אלא מיד בעלייתו למזבח היה פונה לשמאלו לקרן דרומית מערבית, ומנסך שם. [זבחים ס"ג.] וכן זה שהושיט לכהן גדול את היין לניסוך, פנה לשמאל ונתנו לו. [רא"ש]

נתנו לו

לכהן גדול

יין לנסך!

שאותו כהן שזכה בהעלאת היין למזבח, פנה לשמאלו, והושיט לו את היין.

הסוגיא שלפנינו איירי בכל כהן שמנסך, ולא דוקא בניסוך של כהן גדול.

ו

הסגן עומד על הקרן

של המזבח,

והסודרים

[הדגלים]

בידו,

להניף בהם בשעת הניסוך.

ו

שני כהנים עומדים

על

שלחן החלבים,

שבו היו נותנין את חלבי הקרבנות קודם הקטרתם. וגבוה היה מכל השלחנות שבעזרה.

ושתי חצוצרות בידם.

וכשראו את הסגן עומד על הקרן,

תקעו והריעו ותקעו,

בשביל להודיע למנגנים, שישימו לבם לסודרים שבידי הסגן, לראותם כשיונפו.

אחר כך ירדו שני התוקעים משם,

ובאו ועמדו אצל בן ארזא

הממונה על השיר.

אחד

עמד

מימינו ואחד משמאלו.

שחה

[התכופף] הכהן

לנסך

את היין,

והניף

אז

הסגן בסודרים.

וזה היה האות להתחיל בשיר. לפי ש"אין אומרים שירה אלא על היין"!

והקיש בן ארזא בצלצל

[כלי נגינה],

ודברו הלוים בשיר.

והשיר היה מורכב משלשה פרקים. וכש

הגיעו

הלוים

ל

סוף

פרק

, תקעו

הכהנים בחצוצורות, תקיעה תרועה ותקיעה.

והשתחוו העם

שבעזרה.

על כל פרק

תקעו

תקיעה

תרועה ותקיעה, ו

על כל תקיעה

השתחוו

השתחויה.

זהו סדר התמיד לעבודת בית אלוהינו.

יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן!

ד.

השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש.

ביום הראשון היו אומרים: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה"!

על שם שיום זה הוא תחלת מעשה בראשית, וביום זה קנה עולמו, וצופה ושליט בעולמו [ראש השנה ל"א.].

[הגר"א בשם הזוהר ביאר שהשירה בכל יום מתייחסת ל"יומו" של הקדוש ברוך הוא בעולם שברא, שהוא אלף שנה, ועל כל אלף שנים נאמרה שירה נפרדת. עיין הערה 3].

בשני היו אומרים: "גדול ה' ומהולל מאד, בעיר אלוהינו הר קדשו"!

על שם שאז חלק מעשיו, שנחלקו המים העליונים מהמים התחתונים, ומלך עליהם, ונתעלה וישב על כסא כבודו [שם].

בשלישי היו אומרים: "אלהים נצב בעדת א-ל בקרב אלהים ישפוט"!

על שם שאז גילה תבל [במאמר "יקוו המים"] בחכמתו, והכין הכל לעבודתו. [שם].

ברביעי היו אומרים: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע"!

על שם החמה והלבנה שנבראו ביום זה, שעתיד להפרע מעובדיהן [שם].

בחמישי היו אומרים: "הרנינו לאלהים עוזנו, הריעו לאלקי יעקב"!

על שם שנבראו אז עופות ודגים, לשבח את שמו [שם].

בששי היו אומרים: "ה' מלך גאות לבש, לבש ה' עז התאזר"!

על שם שאז נגמרה מלאכתו, ומלך עליהם.

בשבת היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת"!

שהוא

מזמור שיר לעתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים!

שיום של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנים כדכתיב "כי אלף שנים בעיניך, כיום אתמול כי יעבור". ויום השבת הוא כנגד האלף השביעי. ושית אלפי שנין קיימא עלמא, וחד [באלף השביעי] חרוב. ואז יתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". לכך אומרים מזמור זה בשבת .

הדרן עלך פרק בזמן שכהן גדול וסליקא לה מסכת תמיד