Tamid 29a — le Talmud en français

ואף על גב דנוי הוא למזבח, מכל מקום כשהגיע הזמן לפנותו -

מימיו

לא נתעצל הכהן

[שהיה מוטל עליו לעשות זאת]

מלהוציא את הדשן

.

ולאחר שעשו זאת ונתפנה מקום המערכה,

החלו מעלין ב

כבש

גזירין

של עצים חתוכים ובדוקים ממום, בשביל

לסדר

בהם

את המערכה

.

וכי כל העצים כשרים למערכה הן?

אכן,

כל העצים כשרים למערכה! חוץ מ

עצים

של גפן ושל זית

! ובגמרא מפרש טעמא.

ואף על פי שכל העצים כשרים,

אבל ב

עצים

אלו היו רגילין

:

במרביות

[ענפים]

של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן

[עץ שמפיקים ממנו שמן, והוא דולק כמו נר]. שכל העצים הללו בוערים יפה.

ושלש מערכות עצים היו על גבי המזבח.

תחילה בא הכהן שתרם את תרומת הדשן, ו

סידר

ראשונה

את המערכה

ה

גדולה

-

מזרחה

, בצידו המזרחי של המזבח, ועליה היו מקטירים את הקרבנות.

וחזית היו עושים למערכה מצידה, כעין חלון, כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ללבות את האש.

וחזיתה

היתה ב

מזרחה

של המערכה. משום שדרך שער המזרח של העזרה היתה הרוח באה ומנשבת.

וראשי

ה

גזירין הפנימיים

, שהיו ארוכים,

היו נוגעין בתפוח

, שהיה במרכז המזבח, ממערב למערכה.

והיינו, שהיו הגזירין הפנימיים והחיצוניים שוים כלפי צידו החיצוני של המזבח, שלא יבלטו לצד החוץ ויקרעו או ישרפו את בגדי הכהנים המהלכים שם. ולכן היו הגזירין הפנימיים הארוכים בולטים מהמערכה בצד השני, כלפי התפוח שבמרכז המזבח, ואף היו נוגעים בו. [ראב"ד פרק ב' מתמידין ומוספין, הלכה ז'].

וריוח היה

מניח

בין הגזירים

, כי מלבד עצי המערכה הביאו קיסמי עצים דקים הקרויים "אליתא", והניחום בין עצי המערכה הגדולים, ועל ידם הובערו יפה העצים הגדולים . [וילפינן לה מדכתיב "ונתנו בני אהרו הכהן אש על המזבח", דהיינו עצי המערכה, והדר - "וערכו עצים על האש"].

ולצורך זה הניחו את הריוח בין גזירי המערכה, לפי

שהיו מציתים את האליתא משם

, דרך אותו הריוח. דבעינן שיצית את האליתא בראשו של מזבח, ולא שידליקה ברצפה ויעלנה [יומא מה].

וכשגמרו לסדר את המערכה הראשונה,

בררו משם,

מלשכת העצים,

עצי תאנה יפים לסדר את המערכה השניה

, שממנה היו נוטלים גחלי אש

ל

צורך ה

קטורת

, שהיו מקטירים כל יום על המזבח הפנימי שבהיכל. ואף בסידור מערכה זו זכה הכהן שזכה בתרומת הדשן.

ומקום מערכה זו היה

מכנגד קרן מערבית דרומית

של המזבח, הסמוכה לכבש. והיה מקום המערכה הזאת

משוך מן הקרן

המערבית דרומית

כלפי

צד

צפון

-

ארבע אמות

.

ושיעור העצים שנתנו במערכה זו היה

בעומד

[באומד], שלאחר שיישרפו ייעשו מהם

חמש סאין

של

גחלים

. כי לצורך הקטרת הקטורת היה צריך שלשה קבין של גחלים. ותחילה היה חותה מהמערכה הזאת ד' קבין גחלים במחתת כסף, וממנה היה מערה למחתת זהב שיש בבית קיבולה שלשה קבין. [והיה צריך לחתות מהמערכה ארבעה קבין לפי שאי אפשר שלא ישפך קצת מהגחלים תוך כדי העירוי למחתת הזהב]. ושיערו חכמים, שבשביל לחתות מהמערכה ארבעה קבין גחלים בריוח, צריך שיהיו בה חמש סאין גחלים.

ובשבת

היה שיעורם של העצים

בעומד

שיישארו לאחר השריפה

שמונה סאין גחלים.

לפי

ששם

, על המערכה השניה,

היו נותנים

בשבת את

שני בזיכי

ה

לבונה של לחם הפנים

להקטירם. ומשום כך הוצרכו לתוספת זו של שלשה סאין גחלים.

ולא הקטירום לבזיכי הלבונה על גבי המערכה הגדולה, אלא על המערכה השניה. משום דכל דבר הניטל מבפנים [מההיכל], אין מקטירין אותו אלא בסמוך לפנים, והיינו קרן דרומית מערבית, שהיא הסמוכה לפתח ההיכל [זבחים נח:] .

והיו מביאין את

האברים והפדרים

של אתמול,

שלא נתעכלו מבערב

, [ושהיו סדורין על צדי המזבח עד עתה, כמבואר לעיל] ,

ומחזירין אותן למערכה

לגמור את הקטרתם .

והציתו

את

שתי המערכות באש.

ואחר כך

ירדו

מהמזבח

ובאו להם ללשכת הגזית

[בחציה המקודש בקדושת עזרה, כדדרשינן מקרא ד"בית אלוקים נהלך ברגש"], בשביל להטיל את הפייסות לשאר עבודות היום.

גמרא:

שנינו במתניתין: פעמים שהיה עליו [על התפוח] שלש מאות כור.

אמר רבא: גוזמא

בעלמא קאמר! ולאו דוקא הוא. שמעולם לא הגיע האפר לשיעור כזה. לפי שאין מקום המערכה יכול להחזיק שלש מאות כור.

וכן בהא דתנן לקמן:

השקו את התמיד בכוס של זהב

-

אמר רבא: גוזמא

היא!

אמר רבי אמי

: מצינו ש

דברה תורה לשון הבאי!

כלשון בני אדם הרוצים לחזק את דבריהם, ומדברים בלשון גוזמה.

וכן מצינו ש

דברו נביאים לשון הבאי.

וכן מצינו ש

דברו חכמים לשון הבאי!

וקמפרש ואזיל.

דברה תורה לשון הבאי

כ

דכתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים"

. וכי

בשמים סלקא דעתך

שהם מגיעות?

אלא,

לשון

גוזמא

הוא.

דברו נביאים לשון הבאי

כ

דכתיב

גבי שלמה "ויעלו כל העם אחריו,

והעם מחללים בחלילים

ושמחים שמחה גדולה,

ותבקע הארץ בקולם"

. שאף דבר זה שנבקעה הארץ, לשון גוזמא הוא.

דברו חכמים לשון הבאי

-

הא דאמרן

דשלש מאות כור דשן היו ב

תפוח

.

ו

הא

דהשקו את התמיד בכוס של זהב.

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי

.

ואלו הן

:

תפוח, וגפן, ופרוכת

. ובסמוך יבואר.

ואתא

לאפוקי מ

הא

ד

אמר

רבא

.

דתנן: השקו את התמיד בכוס של זהב

.

ואמר

עלה

רבא: גוזמא

היא! ופליג עליה שמואל,

וקא משמע לן

: רק

הני

תלתא,

אין

, לשון גוזמא הן.

אבל התם

, בתמיד,

לא

גוזמא היא אלא כן היה שהשקוהו בכוס של זהב. לפי ש

אין עניות במקום עשירות

, וכל מעשי המקדש היו בעושר ובשררה.

וקא מפרש להני תלתא מילי:

תפוח

המזבח -

הא דאמרן.

שגוזמא היא לומר שהיו בו שלש מאות כור.

גפן

הא דתנן: צורת

גפן של זהב היתה עומדת על פתח ההיכל. ו

היתה

מודלה

[מוגבהת]

על גבי כלונסות

של ארז כעין דליות גפן שנסמכות על עמודי עץ.