Taanit 8b — le Talmud en français

נאמרה

לשון

עצירה באשה, שנאמר: "כי עָצֹר עָצַר ה' בעד כל רחם

לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם". והיינו, שעצר ה' את כל הנשים בבית אבימלך, שלא יכלו ללדת.

ונאמרה

לשון

עצירה

גם

בגשמים, דכתיב: "ועצר את השמים"

.

ב

. כמו כן,

נאמר

לשון

לידה באשה, ונאמר

לשון

לידה בגשמים

.

נאמר

לשון

לידה באשה, דכתיב: "ותהר ותלד בן"

.

ונאמר

לשון

לידה בגשמים, דכתיב

: "כי כאשר ירד הגשם וגו'

והולידה והצמיחה"

.

ג. וכמו כן

נאמר

לשון

פקידה באשה, ונאמר

לשון

פקידה בגשמים

.

נאמר

לשון

פקידה באשה, דכתיב: "וה' פקד את שרה"

.

ונאמר

לשון

פקידה בגשמים, דכתיב: "פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים"

.

ועל כל אלה מבקשים רחמים, שלא יעצור ה' את השמים, אלא יפקדם, ויוריד הגשמים, ויולידו ויצמיחו הקרקע.

היות והגמרא הוצרכה להביא את הפסוק "פקדת הארץ ותשקקה וגו'", אנו מבררים מהו ביאור הפסוק.

מאי "פלג אלהים מלא מים"?

תנא: כמין קובה

[אהל]

יש ברקיע, שממנה גשמים יוצאין

.

אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב "אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימצאהו"?

אם

גזר הקדוש ברוך הוא שירדו רוב גשמים לרעה, אזי יורדים הם

"לשבט",

כשבט שמכה בכח.

ואם חזרו ישראל בתשובה, מוריד הקדוש ברוך הוא את אותם גשמים חזקים

בהרים ובגבעות,

מקום שאין שם איש, ואינם מזיקים .

אבל

אם

הגשמים יורדים

לחסד,

בנחת, אזי

ימצאהו

הקדוש ברוך הוא

לארצו,

לארץ ישראל,

בשדות ובכרמים

.

"אם לשבט"

-

לאילנות

.

"אם לארצו"

-

לזרעים

.

"אם לחסד ימצאהו"

אזי ירדו הגשמים למלא

בורות שיחין ומערות

.

בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא

[היו שתי צרות: גם רעב, וגם מגיפת מות].

אמרי: היכי נעביד

[אמרו בני המקום, היאך נעשה]?

ניבעי רחמי אתרתי

[שנתפלל ונבקש רחמים על שתי הצרות, שיסורו מעלינו] -

לא אפשר

[אי אפשר . וטעם הדבר יבואר להלן].

אלא

כך נעשה:

ליבעי רחמי אמותנא

[נבקש רחמים על המגיפה, שתסור מעלינו ולא נמות],

וכפנא

[ואת הרעב]

ניסבול

.

אמר להו רבי שמואל בר נחמני

: לא כך נעשה, אלא להיפך:

ניבעי רחמי אכפנא

[נבקש רחמים על הרעב, שיסור מעלינו] , וממילא תסור מעלינו גם המגיפה.

ד

הרי

כי יהיב רחמנא שובעא

-

לחיי הוא דיהיב

[כאשר הקדוש ברוך הוא נותן שובע - כדי שיחיו ממנו בני אדם הוא נותן, ולא כדי שימותו]!

דכתיב: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"

. הרי לנו, שהקדוש ברוך הוא משׂביע את החיים! ועתה חוזרת הגמרא לבאר, מדוע לא ביקשו רחמים על שתי הצרות.

ומנלן דלא מצלינן אתרתי

[ומנין לנו שאין מתפללין על שתי רעות]?

דכתיב

בספר עזרא, כאשר עזרא מספר על עליית בני ישראל לארצם, שאמר עזרא לעם העולים איתו:

"ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת"

. והיינו, שביקשו שיוליכם הקדוש ברוך הוא לירושלים בדר ישרה בשלום בלי פגע מאויביהם.

מזה שאמרו "על זאת",

מכלל דאיכא אחריתי

[משמע שהיתה עוד רעה אחרת], ולא בקשו והתפללו גם עליה.

במערבא אמרי משמיה דרבי חגי מהכא

[בארץ ישראל אמרו משמו של רבי חגי, שלמדים ענין זה מכאן, מהפסוק בספר דניאל]:

"ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה"

. לשון "רזא דנא", רז זה,

מכלל דאיכא אחריתי

[משמע שהיה עוד ענין אחר שראוי לבקש עליו רחמים], ולא בקשו עליו.

בימי רבי זירא גזור שמדא

[גזרו גזירת שמד, שלא יקיימו ישראל את מצוות התורה],

וגזור דלא למיתב בתעניתא

[וגזרו על ישראל שלא ישבו בתענית], כי לא רצו שתבוא ברכה לעולם בשביל ישראל .

אמר להו

[אמר להם]

רבי זירא

לבני המקום: למרות שאין אנו יכולים להתענות עתה, משום שגזרו שלא נתענה, מכל מקום

נקבליה עילוון

[נקבל עלינו להתענות את ימי התענית כאשר נוכל], ותועיל לנו הקבלה כאילו התענינו ממש.

ולכי בטיל שמדא

-

ליתביה

[ולכשתתבטל הגזירה, נתענה ונחזיר את מה שקיבלנו על עצמנו] .

אמרי ליה

[אמרו לו]:

מנא לך הא

[מנין לך דבר זה, שקבלת התענית לבד תועיל לבטל את הגזירה]?

אמר להו

רבי זירא:

דכתיב

בספר דניאל:

ויאמר אלי

[האיש לבוש הבדים, שנראה אל דניאל]

אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך"

. הרי שכבר מזמן שנתן דניאל לבו להתענות, אף שלא התענה עדיין בפועל - נשמעו דבריו לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר רבי יצחק: אפילו

ב

שנים

של בצורת

כשני אליהו

[שגזר שלא ירדו גשמים שלש שנים רצופות], שהעולם צריך לגשמים ביותר,

וירדו גשמים בערבי שבתות

-

אינן אלא סימן קללה

. משום שבערב שבת בני אדם צריכים לחזר בשוק לקנות לצורך סעודת שבת, ומחמת הגשמים אינם יכולים לצאת.

ו

היינו

כ

דאמר רבה בר שילא: קשה יומא דמיטרא

[קשה יום ירידת הגשם], שבני אדם אינם יכולים לצאת מביתם ולעשות צרכיהם -

כיומא דדינא

[כיום הדין], דהיינו, ימי שני וחמישי, שאז מתקבצים בני אדם לדין, כתקנת עזרא , ויש קולות ואוושות של בעלי הדין שמתנצחים זה עם זה, כך יש קולות ביום הגשמים.

וכל שכן בערבי שבתות, שקשה הגשם לעולם .

אמר אמימר: אי לא דצריך לברייתא

[אם לא שהגשם נצרך לבריות],

בעינן רחמי

-

ומבטלינן ליה

[היינו מבקשים רחמים, ומבטלין אותו]. והיינו מהטעם שהוזכר לעיל, שביום הגשמים אין בני אדם יכולים לצאת לעסקיהם.

ואמר רבי יצחק: שמש

שזורחת

בשבת

-

צדקה

היא

לעניים

,

שמתעדנים הן בה , שנוח להם יום ברור ובהיר, ומתחממין בשמש בעת צינה.

שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא"

. "יראי שמי" היינו שומרי שבת .

ואמר רבי יצחק: גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו

. דהיינו, שאפילו מעשה ידים, שאין צריך לגשמים כדי לצמוח ולהתברך, מתברך יותר ביום הגשמים .

שנאמר: "לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך"

.

ואמר רבי יצחק: אין הברכה

מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין

. דהיינו, דבר שלא מדדוהו, ואין יודעים את הכמות שיש בו .

שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך"

. "אסמיך" משמע דבר הסמוי מן העין .

תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו

.

שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך"

. והיינו כפי שאמרנו לעיל, שהברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין.

תנו רבנן: הנכנס למוד

[למדוד ולאמוד]

את

כמות התבואה שיש לו ב

גרנו,

לפני שמתחיל למדוד

אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו

. והיינו, שתהא הברכה שרויה בתבואה שבגורן, ולא יהא בה שום הפסד, ריקבון וכדומה .

ואם

התחיל

כבר

למוד

את הגורן, כל זמן שלא סיים את המדידה,

אומר: ברוך

אתה ה' אלקינו מלך העולם

השולח ברכה בכרי הזה

.

אבל אם

מדד, ו

רק

אחר כך בירך

ברכה זו -

הרי זו תפלת שוא

,

כי כבר לא תכנס ברכה בגורן.

והטעם,

לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי,

אלא

רק

בדבר הסמוי מן העין,

שאינו יודע את הסכום והמידה.

[

קבוץ גייסות צדקה מעשר פרנס סימן

].

אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים

-

כיום קבוץ גליות

[כמו היום שיתקבצו בו נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ - לארץ ישראל].

שנאמר: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב"

. הרי שהשוה הכתוב את שיבת הגלויות - לאפיקים בנגב. ו"אפיקים בנגב" היינו אפיקי מים, שנוצרים על ידי ירידת הגשמים .

ואין "אפיקים" אלא מטר

.

שנאמר: "ויראו אפקי ים"

. ואם כן, "אפיקים בנגב" היינו אפיקי נחלי מים במקום יבש [כי "נגב" לשון יובש הוא. כפי שמצינו, שתרגום "והנה חרבו פני האדמה" הוא "נגיבו"].

ואמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות פוסקות בו

[שאין עוברים באותו יום אנשי מלחמה].

שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודיה"

. והיינו, כשאתה מרוה תלמי הארץ בגשם, מיד הגדודין נחין.

ואמר רבי יוחנן: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל

אותם

פוסקי צדקה,

שמכריזים

ב

פני

רבים

שיתנו צדקה, כדי לעשות לעצמם שם ותהילה,

ו

לבסוף

אין נותנין

.

שנאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר"

. והיינו, נשיאים [עננים ] ורוח, שהם סימנים לירידת גשם קרובה, ובכל זאת גשם אין, היינו בשביל איש מתהלל במתת שקר, ואינו נותן. שכשם שהוא עושה רק לפנים, להחניף את העניים, ולעשות לעצמו שֵם, אבל לבסוף אינו נותן, כך הנשיאים והרוח מחניפין את הקרקע, כאילו עומד לרדת גשם, אבל באמת לבסוף אינו יורד .