Taanit 29a — le Talmud en français

ואשתכח דהוה כתיב

[ונמצא שהיה כתוב על אותו צלם שנשברה ידו]:

אנת צבית לחרובי ביתא, ידך אשלימת ליה

.

והיינו, שהצלם אומר לחבירו: אתה רצית להחריב את ביתו של הקדוש ברוך הוא, על ידי שהטית את ישראל לעבוד אותך. ואני עשיתי בך נקמה, ושילמתי לך ידך .

והיות ונשברה ידו, לא החשיבו המקרא. ולכן כתוב "שקוץ שומם", לשון יחיד, אף שבאמת היו שם שנים.

שנינו במשנתנו:

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

.

מנלן

שהיה זה בתשעה באב?

דכתיב: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן"

.

ואמר מר

: ב

שנה ראשונה עשה משה את המשכן,

ונסתיימה מלאכתו בכ"ה בכסלו .

המתין משה עד חודש ניסן, שהוא תחילת שנה

שניה,

ואז

הקים משה את המשכן

.

ו

באותה שנה

שלח

את ה

מרגלים

.

וכתיב: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת", וכתיב

בהמשך המקרא:

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים"

.

אמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום

[היום השלישי למסעם]

סרו מאחרי ה'

,

כפי שמובא בהמשך המקרא: ויהי העם כמתאוננים וגו'. הרי שהיה זה בעשרים ושלשה בחודש השני, הוא חודש אייר .

וכתיב

לאחר מכן:

"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל

ויאמרו מי יאכילנו בשר

וגו'"

.

וכתיב

שאמר להם משה: "התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו' לא יום אחד תאכלון ולא יומים וגו'

עד חדש ימים

עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא

וגו'"

.

והרי אותו מעשה שהתאוו תאוה היה בעשרים ושלשה באייר, ולאחר מכן אכלו בשר חודש ימים, יוצא,

דהוו להו

[שהיה זה], סיום אותו חודש, ב

עשרין ותרתין

[בעשרים ושתים]

בסיון

[כי החודש היה חסר, בן עשרים ותשעה יום].

וכתיב

לאחר מכן, שמרים ואהרן דברו על משה, ונענשה מרים - ונצטרעה. וכתוב:

"ותסגר מרים שבעת ימים"

.

דהוו להו

[שהיה זה], סיום אותם שבעה ימים, ב

עשרין ותשעה בסיון

.

וכתיב

מיד לאחר אותו מעשה:

"שלח לך אנשים

ויתורו את ארץ כנען".

ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים

.

והיינו, שהיה זה מיד לאחר שנסתיימו שבעת ימי ההסגר של מרים.

וכתיב: "וישבו

[המרגלים]

מתור הארץ מקץ ארבעים יום"

. ובאותו לילה ששבו הוציאו דיבת הארץ רעה, ובכו העם, וקבע להם הקדוש ברוך הוא בכיה לדורות, כפי שיובא להלן.

ותמהה הגמרא: לפי החשבון דלעיל, עוֹלֶה ש

הני

[אלו], הימים מזמן שילוח המרגלים עד חזרתם,

ארבעים יום נכי חד הוו

[ארבעים יום חסר אחד היו]!

שכך הוא החשבון: שני ימים נותרו מחודש סיון, דהיינו, יום עשרים ותשעה עצמו, שבו נשתלחו המרגלים, ויום שלושים בו. ועוד עשרים ותשעה ימים של חודש תמוז. ועוד שמונה ימים שעברו מחודש אב עד שחזרו המרגלים, שהרי בלילה שלאחר מכן בכו העם, סך הכל - שלושים ותשעה יום .

ואילו בפסוק כתוב, שהמרגלים שבו מקץ ארבעים יום מהליכתם!

אמר אביי

: חודש

תמוז דההיא שתא

[שבאותה שנה] -

מלויי מליוה

[עשו אותו חודש מלא, בן שלושים יום], ועל ידי כך ניתוסף עוד יום אחד, ונסתיימו ארבעים יום בתשעה באב.

דכתיב: "קרא עלי מועד לשבר בחורי"

. יום עיבור החודש נקרא מועד , ו"לשבור בחורי" - היינו חורבן בית המקדש. כלומר, שחורבן בית המקדש נקבע ליום ט' באב, על ידי שאותו חודש היה מעובר.

וכתיב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא"

. שכאשר שמעו העם את דברי הדיבה שהוציאו המרגלים על ארץ ישראל, נתנו קולם בבכי. ולא שעו לדברי יהושע וכלב, שאמרו שטובה הארץ מאד מאד.

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה

שבכו בו העם -

ליל תשעה באב היה,

כפי שהעלה החשבון שהובא לעיל.

אמר להם הקדוש ברוך הוא

לישראל:

אתם בכיתם

בלילה זה

בכיה של חנם,

על לא כלום,

ואני קובע לכם

בלילה זה

בכיה לדורות

הבאים, על חורבן בית המקדש .

ובאותו לילה נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כפי שנאמר: ויאמר אליהם חי אני נאם ה' וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אם אתם תבואו אל הארץ וגו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון וגו'.

שנינו במשנתנו:

חרב הבית בראשונה

.

מנין לנו שחרב בית ראשון בתשעה באב -

דכתיב

בספר מלכים:

"ובחדש החמישי

[הוא חודש אב]

בשבעה לחדש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם, וישרף את בית ה' וגו'"

.

ו

מצד שני

כתיב

בספר ירמיה:

"ובחדש החמישי בעשור

[ביום העשירי]

לחדש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים, עמד לפני מלך בבל בירושלם

וישרוף את בית ה'

וגו '"

.

ותניא: אי אפשר לומר

שהיה חורבן הבית

בשבעה

בחודש -

שהרי כבר נאמר

בספר ירמיהו שהיה החורבן

בעשור

לחדש.

ואי אפשר לומר

שהיה החורבן

בעשור

לחודש,

שהרי כבר נאמר

בספר מלכים שהיה החורבן

בשבעה

בחודש!

הא כיצד?

היאך יתכן, שבמקום אחד כתוב שהיה החורבן בשבעה בחודש, ובמקום אחר כתוב שהיה בעשירי בחודש?

אלא, כך היה:

בשבעה

בחודש

נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו

בימים ה

שביעי

וה

שמיני

.

ו

ביום ה

תשיעי סמוך לחשיכה

[לפנות ערב]

הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום

העשירי

כולו

.

שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב"

. והיינו, שהיה לנו אוי וצער בזמן שפנה היום, ביום התשיעי סמוך לחשיכה, שאז הציתו את בית המקדש.

והיינו דאמר רבי יוחנן

[וזהו שאמר רבי יוחנן]:

אלמלי

[אילו]

הייתי באותו הדור

שנחרב בו בית המקדש,

לא קבעתיו

[לא הייתי קובע את יום האבל על החורבן] אלא

ב

יום ה

עשירי,

ולא ביום התשיעי.

מפני ש

כפי שאמרנו,

רובו של היכל, בו,

ביום העשירי,

נשרף

.

ורבנן,

למה תיקנו את יום האבל והתענית ביום התשיעי, והרי רוב ההיכל נשרף ביום העשירי!

מבארת הגמרא: הטעם הוא, משום ש

אתחלתא דפורענותא

[זמן התחלת הפורענות]

עדיפא

[עדיף וחשוב יותר]. ולכן תקנו חכמים את יום האבל בתשיעי, ולא בעשירי.

שנינו במשנתנו:

ובשניה

[שאף בית שני חרב בתשעה באב].

מנלן

[מנין לנו דבר זה]?

דתניא: מגלגלין

ענין של

זכות

והטבה -

ליום

שהוא כבר ממילא

זכאי

.

ו

ענין של

חובה

מגלגלין

ליום חייב

.

ולכן נתגלגל חורבן בית שני לתשעה באב, שהוא יום חייב, שכבר רבו בו פורענויות .

אמרו: כשחרב בית המקדש ב

פעם ה

ראשונה, אותו היום תשעה באב היה

,

ומוצאי שבת היה

[דהיינו, ביום ראשון שבשבוע],

ומוצאי

שנת ה

שביעית היתה

. דהיינו, שהיה זה בשנה השמינית, השנה שלאחר שנת השמיטה.

ו

זמן

משמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה, ועומדין על דוכנם

[הוא מקום גבוה, שעליו עמדו הלוים לשורר].

ומה

[ואיזו]

שירה היו אומרים

באותו זמן -

מקרא זה שבספר תהלים:

"וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם

[יכריתם] ". ובאמת אין זה השיר הקבוע ליום ראשון, אלא שירו של יום רביעי הוא. אלא שנפלה קינה זו בפיהם, על שם המאורע .

ולא הספיקו

הלוים

לומר

את המילים

"יצמיתם ה' אלהינו", עד שבאו נכרים

-

וכבשום

.

וכן

היה

בשניה

[בחורבן בית שני].

ממשיכה הגמרא לבאר מנין לנו שאותם מאורעות שהוזכרו במשנה - אירעו בתשעה באב.

ש

נלכדה ביתר,

מנין לנו שהיה זה בתשעה באב -

גמרא

. כלומר, כך מקובלנו מרבותינו.

שנינו במשנתנו, ש

נחרשה העיר

ירושלים בתשעה באב. כפי שנאמר בספר מיכה: "ציון שדה תחרש". והיינו, שנחרשה כולה, עד שנעשית כשדה חרושה, ולא ניכר היו בה קודם בתים.

תניא: כשחרב

[כשהחריב]

טורנוסרופוס הרשע את ההיכל

, נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה

.

בא אותו הגמון

שהיה ממונה על כך,

ועמד בבית המדרש, ואמר: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש

. "בעל החוטם" - היינו בעל קומה וצורה . ורמז לו בכך שהוא מתבקש ליהרג. אבל לא אמר בפירוש, כדי שלא יכירו בו אנשי המלך, שהוא מגלה דבר זה לרבן גמליאל.

שמע רבן גמליאל

את הדבר, הבין את הרמז,

אזל טשא מינייהו

[הלך והתחבא מפניהם].

אזל לגביה בצנעא

[הלך אותו הגמון אל רבן גמליאל בצנעה ובהסתר].

אמר ליה: אי מצילנא לך, מייתית לי לעלמא דאתי

[אם אציל אותך מההריגה, האם תביאני לחיי עולם הבא]?

אמר ליה: הן

.

אמר ליה: אשתבע לי

[השבע לי על כך].

אשתבע ליה

[נשבע לו] רבן גמליאל, שאכן יביאהו לחיי עולם הבא .

סליק לאיגרא

[עלה אותו הגמון לראש הגג],

נפיל ומית

[הפיל את עצמו משם, ומת].

וגמירי

[וכך היה מקובל בין אנשי המלכות],

דכי גזרי גזירתא, ומית חד מינייהו

[שאם היו גוזרים גזירה, ובאותו זמן מת אחד מהם, מאותם שנתייעצו לגזור אותה גזירה] -

מבטלי לגזרתייהו

[היו מבטלים את הגזירה]. משום שהם סבורים שאירעה להם הרעה משום שהרעו לגזור.

ואכן נתבטלה הגזירה, ולא הוציאו את רבן גמליאל להריגה.

יצתה בת קול ואמרה: אותו הגמון

שהציל את רבן גמליאל -

מזומן

[מוכן]

לחיי העולם הבא

.

תנו רבנן: משחרב הבית ב

פעם ה

ראשונה, נתקבצו כיתות כיתות

[קבוצות קבוצות]

של פרחי

[צעירי]

כהונה, ומפתחות

שערי

ההיכל בידן

.

ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו

[לפני הקדוש ברוך הוא]:

רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים,

שהרי נחרב הבית -

יהיו מפתחות מסורות לך

.

וזרקום

[את המפתחות]

כלפי מעלה

.

ויצתה כעין פיסת יד

מן השמים -

וקיבלתן מהם

[וקבלה מהם את המפתחות].

והם,

אותם צעירי כהונה,

קפצו ונפלו לתוך האור

[לתוך האש].

ועליהן קונן ישעיה הנביא: "משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כֻלָך לגגות תשֻאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה"

.

וכך אנו דורשים את המקרא:

"גיא חזיון" היא ירושלים , שהכל חוזים ומסתכלין בה. "כי עלית כולך לגגות", כפי שאמרנו, שעלו אותם פרחי כהונה לגג. "חלליך לא חללי חרב וגו'", שלא נהרגו אותם כהנים במלחמה, אלא המיתו עצמם כשקפצו לתוך האש.

אף בהקדוש ברוך הוא נאמר

כך, שהוא מקונן על חורבן הבית. שנאמר בהמשך אותו מקרא:

"מקרקר קר ושוֹע אל ההר"

.

וכך נדרש המקרא: "מקרקר" - לשון יללה הוא. "קיר ושוע"

\- האדון מקונן וזועק ["קיר" לשון אדון הוא] . והיינו, שהקדוש ברוך הוא מקונן וזועק על בית המקדש שבהר הבית, שנחרב.

שנינו במשנתנו:

משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו'

.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס

חודש

אב

-

ממעטין בשמחה

, כך משנכנס

חודש

אדר

-

מרבין בשמחה

,

משום שאז נתרבו ניסים לישראל. בחודש אדר - נס הפורים, ובחודש ניסן שלאחריו - ניסי חג הפסח .