Taanit 27a — le Talmud en français

המשיך אביו של רבי זירא ושאל:

אי,

אם כך, שהוקש כהן מברך לכהן משרת, נוסיף ונלמד כהן מברך מכהן משרת כך:

מה

כהן

משרת

-

בעל מום לא,

שכהן בעל מום פסול לעבודה,

אף כהן מברך

-

בעל מום

לא,

ויהא כהן בעל מום פסול מלברך ברכת כהנים!

אמר לו רבי יצחק:

הא איתקש לנזיר

[הרי הוקש כהן מברך לנזיר]. וכשם שבנזיר אין פסול של בעל מום, כך כהן אינו פסול מלברך אם הוא בעל מום.

אמר לו אביו של רבי זירא: יוצא מדבריך, שהתורה הקישה כהן מברך גם לנזיר וגם לכהן משרת, אבל לא נאמר לאיזה ענין הוקש לזה, ולאיזה ענין - לזה.

ואתה קובע ואומר, שכהן מברך הוקש לכהן משרת - לענין שאינו אסור באכילת חרצן. ולנזיר - לענין שאין מום פוסל בו. למרות שבעצם אפשר להקיש גם להיפך, וללמוד מכהן משרת שבעל מום פסול, ומנזיר - שאסור באכילת חרצן.

ו

תמוה הדבר

! מאי חזית דמקשת לקולא

[מה ראית, מנין אתה מוכיח זאת, שיש להקיש לכהן משרת ולנזיר באופן שמקילים על הכהן המברך], שאינו אסור באכילת חרצן, ואין מום פוסל בו,

אדרבה,

אקיש לחומרא

[נקיש לחומרא], ונאמר שכשם שנזיר אסור באכילת חרצן, כך כהן מברך אסור. וכשם שמום פוסל בכהן משרת, כך מום פוסל בכהן מברך!

אמר לו רבי יצחק: באמת מה שאסור לכהן לישא כפיו כשהוא שכור, אין זה דין תורה, אלא תקנת חכמים.

ומה שלמדנו דבר זה מהיקש לכהן משרת -

אסמכתא נינהו מדרבנן

[הסמיכו חכמים דינם על דברי תורה] .

ו

היות ומקור הדין הוא תקנת חכמים, עלינו להקיש

לקולא,

כדי שהדין יתאים ללימוד מהפסוק. והיינו, שאין מום פוסל בכהן מברך, ואין אסור באכילת חרצן.

שנינו במשנתנו:

אלו הן מעמדות לפי

שנאמר צו את בני ישראל כו'

.

שואלת הגמרא:

מאי קאמר

[מה כוונת התנא של משנתנו], שפתח ואמר: "אלו הן מעמדות", ולא המשיך באותו ענין, לבאר אלו הן מעמדות, אלא כתב את טעם הדבר: "לפי שנאמר צו את בני ישראל וכו'". מהו ביאור דבריו?

ומבארת הגמרא:

הכי קאמר

[כך אמר התנא]:

אלו הן מעמדות

כפי שיובא להלן במשנה.

ומה

ה

טעם

לכך ש

תיקנו מעמדות

-

לפי שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי"

.

והיאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו?

התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות

.

על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים, של כהנים ושל לוים ושל ישראלים

.

הגיע זמן משמר לעלות, כהנים ולוים עולין לירושלים

.

תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות

היו

בארץ ישראל, ושתים עשרה

משמרות היו

ב

עיר

יריחו

.

ותמהה הגמרא:

שתים עשרה

משמרות היו

ביריחו,

מלבד אותן עשרים וארבעה שהיו בארץ ישראל? אם כן

נפישן להו טובא

[מרובות הן המשמרות הרבה יותר מעשרים וארבעה], שהרי סך כל המשמרות, של ארץ ישראל ושל יריחו, שלושים ושש הן!

אלא

על כרחך שכך היא כוונת התנא: עשרים וארבעה משמרות היו בארץ ישראל.

שתים עשרה מהן,

מאותן עשרים וארבעה, היו ביריחו.

והיאך היה סדר עליית אותן משמרות לירושלים?

כאשר

הגיע זמן המשמר

[אחד מעשרים וארבעה המשמרות]

לעלות

לירושלים, היו אנשי המשמר מתחלקין כך:

חצי המשמר היה עולה מ

שאר חלקי

ארץ ישראל לירושלים

לעבודה.

וחצי המשמר היה עולה מיריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם ש

עובדים

בירושלים

. כי אותם כהנים שבאו ממקומות רחוקים לא היו יכולים להביא עמם מים ומזון לצורך שהייתם בירושלים. לכן היה עולה עמהם חצי משמר מיריחו הסמוכה לירושלים, והם היו מביאים איתם מים ומזון לצורך כל בני המשמר .

אמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים ולוים וישראלים

שבאותו מעמד -

מעכבין את הקרבן

. דהיינו, אם לא עלו לירושלים כל אנשי המעמד, כהנים לוים וישראלים, אלא רק חלק מהם, אין הקרבן כשר. שהיות וכולם, כהנים לוים וישראלים, בעלי הקרבן הם, צריך שתהיה לכולם נציגות בשעת הקרבתו .

במתניתא תנא

[בברייתא שנינו],

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כהנים ולוים

, ו

אף

כלי שיר

, מעכבין את הקרבן

. שאם היו לוים ושרו את שירם, אבל לא נגנו בכלי שיר, אין הקרבן כשר.

ואילו לפי רב יהודה אמר שמואל, אין כלי שיר מעכבין את הקרבן.

במאי קמיפלגי

[במה נחלקו], מה טעם המחלוקת האם כלי שיר מעכבין או לא?

מר,

רב יהודה אמר שמואל,

סבר

ש

עיקר שירה,

אותו השיר ששרים הלוים -

בפה

הוא. וניגון הכלים אינו בא אלא להנעים את קול השרים. ולכן, היות וסוף סוף ישנם לוים ששרים את השיר, אין כלי הנגינה מעכבים.

ומר,

רבי שמעון בן אלעזר,

סבר

ש

עיקר שירה בכלי

. ולכן, אם אין כלי נגינה, אף שהלוים עצמם שרים את שירם, אין הקרבן כשר .

אמר רב חמא בר גוריא אמר רב

: לא בכל הדורות היו הכהנים מתחלקים לעשרים וארבעה משמרות.

אלא, כך היה סדר הדברים:

בתחילה

משה תיקן

להם לישראל שמונה משמרות

כהונה.

ארבעה

משמרות

מ

משפחת

אלעזר

בן אהרן,

וארבעה

משמרות

מ

משפחת

איתמר

בנו.

בא שמואל

בדורו -

והעמידן

[והעמיד את מנין המשמרות]

על שש עשרה

.

בא דוד

בדורו, כאשר ראה שנתרבו עוד הכהנים, ואין די בחלוקתם לשש עשרה משמרות,

והעמידן

[והעמיד את מנין המשמרות]

על עשרים וארבעה

.

שנאמר: "בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד"

. ובאותם מקראות, העוסקים בדברים שהיו בימי דוד , נמנו עשרים וארבעה משמרות.

מיתיבי

[הגמרא מקשה קושיה מדברי הברייתא דלהלן, על דברי רב חמא בר גוריא בשם רב]:

משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות

.

ארבעה

משמרות

מאלעזר, וארבעה

-

מאיתמר

.

בא

[באו]

דוד ושמואל

-

והעמידן

[והעמידו את מנין המשמרות]

על עשרים וארבע

.

שנאמר: "המה יסד דויד ושמואל הראה

באמונתם"

.

הרי לנו, שדוד ושמואל יחד העמידום על עשרים וארבעה משמרות, ולא כפי שאמר רב חמא בר גוריא בשם רב, ששמואל העמידם על שש עשרה, ורק לאחר מכן העמידם דוד על עשרים וארבע!

מבארת הגמרא:

הכי קאמר

[כך היא כוונתו של התנא בברייתא]:

מיסודו של דוד ושמואל הרמתי,

כלומר, על ידי שניהם, שהגדילו כל אחד בתורו את מספר המעמדות -

העמידום

בסופו של דבר

על עשרים וארבע

משמרות.

תניא אידך

[שנינו בברייתא אחרת]: מתחילה

משה תיקן להם לישראל שש עשרה משמרות,

בחלוקה שוה בין בני אלעזר לבני איתמר:

שמונה

מהמשמרות היו

מאלעזר, ושמונה

משמרות -

מאיתמר

.

ו

לאחר מכן,

כשרבו

הכהנים

בני אלעזר

-

על בני איתמר, חלקום

[חלקו שוב את המשמרות באופן שונה, שיתאים למספרם היחסי של בני אלעזר ובני איתמר],

והעמידום על עשרים וארבע

. ששה עשר - מבני אלעזר, ושמונה - מבני איתמר.

שנאמר: "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר

-

ויחלקום

.

לבני

אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר, ולבני איתמר לבית אבותם שמונה"

. והיינו, שמתחילה היו קבועים שמונה משמרות מבני איתמר, ושמונה מבני אלעזר.

לאחר מכן, כשנמצאו "ראשי הגברים" [האנשים הראויים לעבודה] של בני אלעזר רבים משל בני איתמר, חילקו את הכהנים לעשרים וארבעה משמרות: ששה עשר מהם - מבני אלעזר, שהיו רבים יותר מבני איתמר, ושמונה מהם - מאיתמר.

ואומר

[ועוד ראיה לדבר, ממקרא אחר]:

"בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר"

.

והיינו, שהוסיפו לאלעזר עוד אחוז [אותו מספר] שהיה תחילה. דהיינו, שהוסיפו לו עוד שמונה משמרות - על אותן שמונה שהיו לו תחילה, כך שביחד היו לו ששה עשרה בתי אב. וזהו "בית אב אחד אחוז לאלעזר", שהוסיפו לו עוד אחוז אחד.

ואילו לאיתמר, אותו אחוז שהיה בתחילה, נשאר אחוז אף עתה. שלא הוסיפו לו דבר. וזהו "אחוז אחוז לאיתמר", שאותו מספר שהיה להם תחילה, נשאר גם עתה.

שואלת הגמרא:

מאי "ואומר"?

לשם מה צריך להביא ראיה ממקרא נוסף? למה אין די במקרא הראשון, הרי החלוקה החדשה, שש עשרה לאלעזר ושמונה לאיתמר - כתובה שם בפירוש!

ומבארת הגמרא:

וכי תימא

[כי אם נלמד רק מהמקרא הראשון, שמא תאמר],

כי היכי דנפישי בני אלעזר

[כפי שהרבו את בתי האב של בני אלעזר],

הכא נמי דנפישי בני איתמר שמונה

[כך הרבו את בני איתמר, והעמידום עתה על שמונה],

ובאמת

מעיקרא ארבעה הוו

[מתחילה היו לכל אחד מהם רק ארבעה בתי אב], אלא שבני אלעזר התרבו מאוד, ולכן העמידום על ששה עשר, ואילו בני איתמר לא התרבו עד כדי כך, ולכן העמידום רק על שמונה -

תא שמע: "בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר"

. שממקרא זה מוכח, שמשמרות בני איתמר נשארו כפי שהיו מתחילה. ורק משמרות בני אלעזר נתרבו.

על כל פנים, מוכח מכאן, שמתחילה תיקן משה שמונה משמרות מכל בית אב. ואילו רב חמא בר גוריא אמר, שמתחילה תיקן משה ארבעה משמרות לכל בית אב.

תיובתא דרב חמא בר גוריא

[מהברייתא קשה על על רב חמא בר גוריא]!

אמר לך רב חמא בר גוריא: תנאי היא

[מחלוקת תנאים יש בדבר],

ואנא דאמרי כי האי תנא דאמר שמונה

[ואני אמרתי את דבָרַי כשיטת התנא שסובר שהיו מתחילה שמונה משמרות בסך הכל, מבני אלעזר ובני איתמר יחד] .

תנו רבנן: ארבעה משמרות

של כהנים

עלו מן הגולה

לארץ ישראל בזמן שהוקם בית שני [ושאר המשמרות נשארו בגולה, ולא רצו לעלות].

ואלו הן

אותן ארבעה משמרות:

א.

ידעיה,

ב.

חרים,

ג.

פשחור,

ד.

ואימר.