Taanit 22a — le Talmud en français

לצפרא כרכינהו ושקלינהו, וקמו ונפקו להו לשוקא

[בבוקר, כרכו אותם תלמידי חכמים את מצעי הצמר - ונטלום, ויצאו עמם לשוק למכרם שם] -

ואשכחינהו

[ומצאם שם אבא אומנא].

אמרו ליה: לשיימיה מר היכי שוו

[תעריך לנו כמה שוים מצעים אלו, וקנה אותם לך]!

ורצו החכמים לבדקו אם יחשדם כגזלנים, או שמא יעריך את המצעים בפחות משווים, כדי שלא יפסיד הרבה בכך שיקנה אותם מהם למרות שהם שלו.

אמר להו: הכי והכי

[כך וכך הם שוים].

אמרו ליה: ודלמא שוו טפי

[שמא שוים הם יותר מכך]?

אמר להו: בהכי שקלינהו

[בסכום זה אני עצמי קניתי אותם] .

אמרו ליה: דידך ניהו

-

ושקלינהו מינך

[מצעים אלו שלך הם - ונטלנו אותם ממך].

אמרו ליה: במטותא מינך, במאי חשדתינן

[בבקשה ממך, אמור לנו, כשראית שאנו מנסים למכור את מצעיך בלא רשותך - במה חשדתנו]?

אמר להו: אמינא

[אמרתי לעצמי], שמא

פדיון שבויים איקלע להו לרבנן, ואכסיפו למימר לי

[אולי הזדמנה לכם מצות פדיון שבויים דחופה, והתביישתם לומר לי שאתם זקוקים לכסף]. ולכן באתם מתחילה להתארח בביתי, כדי שתוכלו להשיג כסף באופן כל שהוא.

אמרו ליה: השתא נשקלינהו מר

[עתה, שהתברר לך שנתכוונו רק לנסותך, טול לך את מצעיך]!

אמר להו: מההוא שעתא

-

אסחתינהו מדעתאי לצדקה

[מאותו רגע שסברתי שנטלתם את המצעים לצורך פדיון שבויים, הסחתי דעתי מהם, ונתכוונתי שישמשו לצרכי צדקה].

ממשיכה הגמרא ומספרת:

הוה קא חלשא דעתיה דרבא

-

משום דאביי

[חלשה דעתו של רבא, משום מעלתו של אביי. שהרי לאביי היתה באה אותה בת קול פעם בשבוע, ואילו לו, לרבא, היתה באה רק פעם בשנה, בערב יום כפור].

איתחזי ליה בחלמא

[נראו לו בחלום מן השמים], ו

אמרו ליה: מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא

[די לך בכך שאתה מגן בזכויותיך על כל בני עירך] .

רבי ברוקא חוזאה

[שהיה ממקום ששמו "בי חוזאי"]

הוה שכיח בשוקא דבי לפט

[היה מצוי בשוק של מקום שנקרא "בי לפט"].

הוה שכיח אליהו גביה

[היה אליהו הנביא מצוי אצלו שם].

אמר ליה

רבי ברוקא לאליהו:

איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי

[האם יש בשוק זה אדם שהוא בן עולם הבא]?

אמר ליה: לא

. אין כאן אדם כזה .

אדהכי והכי

[בינתיים, תוך כדי שהיו עומדים ומדברים],

חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי, ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה

[ראה אליהו אדם אחד, שהיה נועל מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהודים , וכן, לא היה מוטל פתיל תכלת בבגדו ].

אמר ליה

לרבי ברוקא:

האי,

אדם זה שלפנינו,

בר עלמא דאתי

[בן עולם הבא]

הוא

.

קרא ליה, ולא אתא לגביה

[קרא לו רבי ברוקא, ולא בא אותו אדם אליו].

רהט בתריה

[רץ רבי ברוקא אחריו].

אמר ליה

לאותו אדם:

מאי עובדך

[מה מעשיך, במה אתה עוסק]?

אמר ליה

אותו אדם לרבי ברוקא:

זיל האידנא ותא למחר

[לך עתה, ובוא מחר], ואז אענה לך על שאלותיך.

למחר

פגש שוב רבי ברוקא את אותו אדם.

אמר ליה: מאי עובדך

[מה מעשיך]?

אמר ליה: זנדוקנא אנא

[שומר בית האסורים אני].

ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד

[ואני אוסר את האנשים לחוד ואת הנשים לחוד],

ורמינא פורייאי בין הני להני

[ומטיל אני את מיטתי בין אלו לאלו], כלומר, אני ישן בין האנשים לבין הנשים,

כי היכי דלא ליתו לידי איסורא

[כדי שלא יתערבו אנשים בנשים, ויבואו לידי עבירה].

כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה

עינייהו, מסרנא נפשאי

-

ומצילנא לה

[כאשר אני רואה בין האסירים נערה בת ישראל, שנותנים בה בעלי בית האסורים את עיניהם לדבר עבירה, מוסר אני נפשי, ומצילה מן האיסור].

ממשיך אותו אדם ומספר:

יומא חד הוות נערה מאורסה גבן, דיהבו בה נכרים עינייהו

[יום אחד היתה אצלנו נערה מאורסה, שנתנו בה הנכרים את עיניהם].

מה עשיתי כדי להצילה -

שקלי דורדייא דחמרא, ושדאי לה בשיפולה

[נטלתי שמרי יין, שהם אדומים כדם, והטלתים בשפולי בגדה],

ואמרי

[כדי שיסברו ויאמרו הרואים]:

דיסתנא היא

[דרך נשים לה , ומאוסה היא].

אמר ליה

רבי ברוקא:

מאי טעמא

[מה הטעם] שאינך נוהג כדרך היהודים,

לית לך חוטי

[שאין ציצית מוטלת בבגדך],

וסיימת מסאני אוכמי

[ואתה נועל מנעלים שחורים]?

אמר ליה: עיילנא ונפיקנא ביני נכרים

[אני נכנס ויוצא בין הנכרים]. ולכן איני נוהג כדרך היהודים,

כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא

[כדי שלא ידעו הנכרים שיהודי אני].

ולשם מה אני נכנס לבין הנכרים -

כדי לשמוע את שיחתם ודיוניהם.

שעל ידי כך,

כי הוו גזרי גזירתא

[כאשר הם מחליטים לגזור גזירות על ישראל],

מודענא להו לרבנן

[מודיע אני על כך לחכמים],

ובעו רחמי, ומבטלי לגזירתייהו

[והם מבקשים רחמים מן השמים, ומבטלים את הגזירות].

עוד שאלו רבי ברוקא:

ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך, אמרת לי זיל האידנא ותא למחר

[מה הטעם שכששאלתיך מה מעשיך, אמרת לי שאלך עתה, ואבוא למחר]?

אמר ליה: בההיא שעתא גזרי גזירתא

[באותה שעה שמעתי את הנכרים שהם גוזרים גזירה על ישראל].

ואמינא

[ואמרתי בלבי],

ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא

[קודם כל אלך מיד ואודיע דבר זה לחכמים, כדי שיבקשו על כך רחמים].

אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי

[בינתיים הגיעו לשוק עוד שני בני אדם].

אמר ליה

אליהו לרבי ברוקא:

הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו

[גם אלו - בני עולם הבא הם].

אזל לגבייהו

[הלך רבי ברוקא אל אותם בני אדם].

אמר להו: מאי עובדייכו

[מה מעשיכם]?

אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי

[אנשים בדוחים ושמחים אנחנו, ואנו מבדחים בני אדם עצובים] .

אי נמי,

ועוד דבר אנו רגילים לעשות,

כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו

[כאשר אנו רואים שני בני אדם שיש ביניהם מריבה],

טרחינן ועבדינן להו שלמא

[אנו טורחים על ידי דברי בדיחות, ועושים ביניהם שלום] .

שנינו במשנתנו:

על אלו מתריעין בכל מקום כו'

.

תנו רבנן: על

דברים

אלו

דלהלן

מתריעין בכל מקום

:

א

.

על השדפון,

ב

.

ועל הירקון

,

ג

.

ועל ארבה וחסיל,

ד

.

ועל חיה רעה

.

רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון,

אפילו נראו

בכל שהוא,

בכמות מזערית ביותר - מתריעין .

וכן לגבי

ארבה וחסיל, אפילו

אם

לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד

[עוף אחד מהם ],

מתריעין עליהן

.

שנינו במשנתנו:

ועל חיה וכו'

.

תנו רבנן: חיה רעה שאמרו

שמתריעין עליה, דווקא

בזמן

שרואים

שהיא משולחת

מן השמים להזיק -

מתריעין עליה

.

אבל אם

אינה משולחת,

אלא מהלכת כדרכה -

אין מתריעין עליה

.

ועתה עלינו לברר,

אי זו היא

חיה שנחשבת

משולחת, ואי זו היא

-

שאינה משולחת

. כלומר, מנין נדע אם החיה משולחת מן השמים, שנתריע על כך?

ממשיכה הברייתא ומבארת:

אם

נראית

החיה

בעיר

הרי היא

משולחת

מן השמים, שהרי אין דרכן של חיות להראות בעיר, אלא רק במקומן הטבעי, בשדה.

אבל אם נראית

בשדה

-

אינה משולחת

מן השמים. שהרי כך הוא דרכה תמיד, להיות בשדה.

נראית

ביום

הרי היא

משולחת

מן השמים .

אבל אם נראית

בלילה

-

אינה משולחת

מן השמים.

אם

ראתה

החיה

שני בני אדם, ורצתה

[ורצה]

אחריהן

הרי היא

משולחת

.

אבל אם

נחבאת

החיה

מפניהן

-

אינה משולחת

.

אם

טרפה

[הרגה] החיה

שני בני אדם, ואכלה

רק

אחד מהן

הרי זו

משולחת

מן השמים. שאם לא כן, למה הרגה שני בני אדם, אם היתה רעבה רק לאחד?

אלא ודאי היתה משולחת מן השמים להרוג בני אדם!

אבל אם

אכלה

החיה את

שניהן

[את שני בני האדם שהרגה] -

אינה משולחת

. שהרגה את שניהם משום שהיתה רעבה לאכול שני בני אדם.

עלתה

החיה

ל

עלית ה

גג, ונטלה תינוק מעריסה

הרי היא

משולחת

.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.

מקשה הגמרא:

הא גופה קשיא

[דברי הברייתא עצמם מוקשים]!

אמרת

בתחילה:

נראתה בעיר משולחת

. משמע שבכל מקרה,

לא שנא

[לא שונה] באופן שנראתה

ביום

-

ולא שנא

שנראתה

בלילה,

אם היה זה בעיר - הרי זו משולחת.

והדר,

ולהלן בברייתא,

אמרת: ביום משולחת, בלילה

-

אינה משולחת

. משמע שאם נראתה בלילה, אף שהיה זה בעיר, אין זו משולחת!

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

.

הכי קאמר

[כך אמר, לכך התכוון] התנא של הברייתא:

אם

נראתה

החיה

בעיר,

וכגון שנראתה

ביום,

שהרי סתם לשון "נראתה" משמע שהיה זה ביום - הרי היא

משולחת

.

משמע, אבל אם נראתה

בעיר בלילה

-

אינה משולחת

. כי בלילה אין החיה חוששת, ואפילו בעיר.

אי נמי,

וכמו כן, ישנו עוד אופן שאינה נחשבת משולחת: אם נראתה

בשדה, אפילו

אם היה זה

ביום

-

אינה משולחת,

שהרי זהו מקום גידולה .

עוד מקשה הגמרא על הברייתא:

שנינו:

ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן

-

משולחת

.

משמע,

הא

אם ראתה שני בני אדם ולא רצה אחריהן, אף שנשארה

עומדת,

ולא ברחה ונחבאת מפניהם -

אינה משולחת

.

והדר

[ולאחר מכן, בהמשך המשנה]

אמרת: נחבאת מפניהן,

מפני אותן שני בני אדם -

אינה משולחת

.

משמע,

הא

אם היא

עומדת

במקומה, ואינה בורחת ונחבאת מפניהן - הרי היא

משולחת!

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

.

כאן,

מה שמשמע מהרישא שאם עמדה, אף שלא התחבאה - אינה משולחת, היינו

בשדה הסמוכה לאגם

[אגם הוא מקום סמוך לעיר, מלא קוצים, שהחיות נחבאות שם].

כיון שהחיה נמצאת בסמוך למקום גידולה, אינה בורחת. כי סוברת היא, שאם ירדפו אחריה בני האדם, תברח ותתתחבא מפניהם מיד.

ואילו

כאן,

מה שמשמע מהמשך המשנה, שאם עמדה - הרי זו משולחת, היינו

בשדה שאינה סמוכה לאגם

. שבאופן כזה, אין רגילות שתעמוד ולא תברח. וכיון שזו אינה בורחת, סימן הוא שהיא משולחת מן השמים מחמת גזירה.

עוד שנינו בברייתא:

טרפה שני בני אדם כאחד

, ואכלה אחד מהן

-

משולחת

. אכלה

שניהם

-

אינה משולחת

.

ותמהה הגמרא: היאך אומר התנא, שאם החיה אכלה שני בני אדם - אינה משולחת,

והא אמרת

ש

אפילו

אם

רצתה

[רצה] אחרי בני אדם, אף שלא טרפה אדם כלל, הרי היא משולחת!

אמר רב פפא: כי תני ההיא,

מה ששנה התנא, שדווקא אם אכלה הרי היא משולחת, אבל אם רק רדפה, אינה משולחת - היינו

באגמא

[באגם, המקום שהחיות מצויות בו]. כיון שהיא נמצאת במקום גידולה, אינה חוששת לרדוף אחרי בני אדם.

גופא

[שנינו בגוף המשנה]:

עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה

-

משולחת

.

ותמהה הגמרא:

פשיטא!

פשוט הדבר, שאם העיזה חיה עד כדי כך, לעלות לגג בית שדרים בו בני אדם, וליטול משום תינוק, ודאי שהיא משולחת!

אמר רב פפא

: אין מדובר בבית הנמצא בתוך יישוב. כי באופן כזה אכן פשוט הדבר שהיא משולחת, ולא היה צריך התנא להשמיענו דין זה.

אלא, התנא מדבר בבית

ככוכי דציידי

[כוך, מבנה המשמש את הציידים כאשר אינם עסוקים בציד] הנמצא בשדה, שהם מתחבאים בו כדי לארוב לעופות ולצוד אותם.

והשמיענו התנא, שאף שאין זה בנין קבוע, ואינו נחשב כיישוב, והוא נמצא במקום הגידול הטבעי של החיות - בשדה, שהדין הוא שאם נראית שם חיה, אינה משולחת -

מכל מקום, אם עלתה חיה לגג של אותו כוך ציידים, ונטלה תינוק מעריסה, אין זה טבעה, והרי זו משולחת.

שנינו במשנתנו:

על החרב וכו'

.

תנו רבנן: חרב שאמרו

במשנתנו שמתענין עליה ,

אינו צריך

התנא

לומר

ולחדש דבר זה גבי

חרב שאינו של שלום,

דהיינו, מלחמה הבאה על ישראל. כי דבר פשוט הוא שמתריעין על כך.

אלא,

כוונת התנא לומר, ש

אפילו

על

חרב של שלום,

דהיינו, חיל מלחמה שאינם באים להלחם בישראל, אלא רק עוברים דרך ארץ ישראל, כדי להלחם במקום אחר - מתריעין .

ומפני מה צריך להתריע על חרב של שלום, והרי אינם באים להלחם בישראל -

ש

הרי

אין לך חרב של שלום יותר מ

חילו של

פרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה,

באותה מלחמה,

המלך יאשיהו,

וכפי שיסופר להלן.

שנאמר

כאשר רצה פרעה נכה מלך מצרים לעבור דרך ארץ ישראל להלחם באשור במקום הנקרא כרכמיש אשר על נהר פרת , ויצא יאשיהו מלך ישראל למלחמה נגדו, כדי למנעו מלעבור בארץ ישראל: