Taanit 20b — le Talmud en français

נזדמן לו

בדרכו

אדם אחד

, שהיה מכוער ביותר

.

אמר לו

אותו אדם לרבי אלעזר:

שלום עליך רבי!

ולא החזיר לו

רבי אלעזר שלום .

ולא עוד, אלא שתחת זאת

אמר לו: ריקה

[לשון זלזול הוא. כלומר: אדם ריק שכמוך],

כמה מכוער אותו האיש

[כלפי אותו אדם אמר כך]

! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?

אמר לו

אותו אדם:

איני יודע

.

אלא, לך ואמור לאומן שעשאני

[דהיינו, הקדוש ברוך הוא]:

כמה מכוער כלי זה שעשית!

כלומר, אם יש לך טענות על צורתי המכוערת, לא אני הכתובת. אלא, לך ליוצרי, לקדוש ברוך הוא, והתלונן בפניו על היצירה המכוערת שיצר!

כיון שידע

והבין רבי אלעזר

בעצמו שחטא

בדבריו,

ירד מן החמור

-

ונשתטח לפניו

[לפני אותו אדם],

ואמר לו: נעניתי לך

[דיברתי אליך יותר מן הראוי] ,

מחול לי!

אמר לו

אותו אדם:

איני מוחל לך, עד שתלך

לאומן שעשאני, ואמור לו: כמה מכוער כלי זה שעשית!

היה

רבי אלעזר

מטייל

[מהלך]

אחריו

ומנסה לפייסו עד

שהגיע לעירו

.

יצאו בני עירו לקראתו

[לקראת רבי אלעזר],

והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!

אמר להם

אותו אדם:

למי אתם קורין "רבי" "רבי"?

אמרו לו: ל

אדם

זה שמטייל אחריך

. לרבי אלעזר.

אמר להם: אם

אדם

זה

-

רבי

הוא,

אל ירבו

רבנים

כמותו בישראל!

אמרו לו

: חס וחלילה!

מפני מה

אתה אומר כך?!

אמר להם: כך וכך עשה

לי

[סיפר להם את כל המעשה].

אמרו לו: אף על פי כן,

למרות מה שעשה לך,

מחול לו

לרבי אלעזר, לפי

שאדם גדול בתורה הוא

.

אמר להם: בשבילכם

[משום שאתם מבקשים] -

הריני מוחל לו

.

ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן

.

מיד

נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון

לבית המדרש

ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה

, ואל יהא קשה כארז

.

ולפיכך,

משום שהקנה רך,

זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות

.

שנינו במשנתנו:

וכן עיר שיש בה דבר או מפולת כו'

.

תנו רבנן: מפולת שאמרו

במשנתנו - היינו באופן שהיו הכתלים

בריאות

[חזקות] מתחילה,

ולא

שהיו כבר

רעועות

. שהרי אם כבר היו רעועות, טבען הוא שנופלות.

וכמו כן מדובר שהיו קירות

שאינן ראויות ליפול, ולא

קירות

הראויות ליפול

.

ותמהה הגמרא:

הי ניהו

[אילו הם]

בריאות,

ו

הי ניהו

[ואילו הם]

שאינן ראויות ליפול?

הרי בריאות ואין ראויות ליפול - היינו הך הם!

וכמו כן,

הי נינהו רעועות, הי ניהו ראויות ליפול?

הלא היינו הך הם!

ומבארת הגמרא: מה ששנינו "ראויות ליפול" בפני עצמן, ו"בריאות" בפני עצמן, שמשמע ש"ראויות ליפול" מדובר בקירות בריאות -

לא צריכא

[אין הדבר נצרך] - אלא לאופן

ד

אכן הקירות בריאות, אלא ש

נפלו מחמת

גובהייהו

[מחמת גובהן. שהיו גבוהות יותר מדי].

אי נמי,

הדבר יתכן באופן

דקיימן אגודא דנהרא

[שהקירות עומדין על שפת הנהר]. שאף שהקירות בריאות, נופלין הן, משום שהמים מקלקלים את הקרקע, ושוחקים את היסוד.

הגמרא מביאה מעשה שהיה בענין כותל רעוע.

כי ההיא אשיתא רעועה דהואי בנהרדעא

[כמו אותו קיר רעוע שהיה בעיר נהרדעא],

דלא הוה חליף רב ושמואל תותה

[שלא היו עוברים רב ושמואל תחתיו],

אף על גב דקיימא באתרה תליסר שנין ולא נפלה

[אף שכבר עמד הקיר במקומו שלש עשרה שנים, ולא התמוטט].

יומא חד איקלע רב אדא בר אהבה להתם

[יום אחד הזדמן רב אדא בר אהבה לאותו מקום].

אמר ליה שמואל לרב: ניתי מר ונקיף

[בוא ונקיף את הקיר המסוכן, ולא נלך תחתיו, כפי שאנו רגילים לעשות תמיד]!

אמר ליה

רב לשמואל:

לא צריכנא האידנא

[היום אין אנו צריכים להקיף], כיון

דאיכא

רב אדא בר אהבה בהדן, דנפיש זכותיה, ולא מסתפינא

[משום שרב אדא בר אהבה, שרבים זכויותיו, נמצא עמנו, ולכן אין לחשוש שהקיר יתמוטט].

הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין כותל רעוע.

רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה

[לרב הונא היה יין שהיה מונח בבית רעוע, ורצה לפנותו משם לפני שיתמוטט עליו הבית]. אלא שהיה חושש להכנס לשם.

התחכם רב הונא, ו

עייליה לרב אדא בר אהבה להתם

[הכניס לבית את רב אדא בר אהבה, שמרובין זכויותיו, כפי שהובא לעיל].

משכיה בשמעתא

[עכבו שם על ידי עיסוק בלמוד תורה]

עד דפנייה

[עד שסיים לפנות את היין מהבית].

בתר דנפק

-

נפל ביתא

[מיד אחרי שיצא רב אדא מן הבית - נפל הבית].

ארגיש

[הרגיש]

רב אדא בר אהבה בדבר,

שהכניסוהו לבית כדי שלא יתמוטט ויוכלו לפנותו - ו

איקפד

[והקפיד על הדבר] .

ולמה הקפיד על הדבר?

סבר לה

[כי הוא סובר]

כי הא דאמר

[כפי שאמר]

רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, ויאמר

: אין אני חושש, כי ודאי

עושין לי נס,

ולא אנזק.

והטעם, כי יש לו לחשוש

שמא אין עושין לו נס

מן השמים.

ו

אפילו

אם תימצי לומר

ש

עושין לו נס

מכל מקום

מנכין

[ממעטין]

לו

משום כך

מזכיותיו

[מהזכויות שיש בידו על ידי מצוות ומעשים טובים] .

אמר רב חנן: מאי קרא

[מנין למדים דבר זה, שעל ידי שנעשה לו נס, מנכין לו מזכויותיו]?

דכתיב

שאמר יעקב, כאשר התפלל אל הקדוש ברוך הוא שיצילנו מיד עשו:

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת

וגו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" [כלומר, כשעברתי את הירדן בדרכי אל לבן, כל רכושי היה המקל שבידי. ואילו עתה, כשאני חוזר משם, כה רבים בני האדם והרכוש שעמי, עד שניתן לחלק אותם לשני מחנות].

ומה שאמר "קטונתי", היינו שחשש יעקב, שמא על ידי הניסים הגדולים שנעשו לו - נתמעטו ונתקטנו זכויותיו .

מאי הוה עובדיה

[מה היו מעשיו]

דרב אדא בר אהבה,

שכל כך היו בטוחים בזכויותיו?

כי הא דאתמר

[כפי שמצינו מימרא זו]:

שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה: במה,

באילו זכויות,

הארכת ימים?

אמר להם,

בזכות דברים אלו:

א

.

מימי לא הקפדתי בתוך ביתי

,

ב

.

ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני בחכמה

[כלומר, כשהלכתי עם גדולים ממני, לא הקדמתי ללכת לפניהם, והיא מידת ענווה] ,

ג

.

ולא הרהרתי

בדברי תורה

במבואות המטונפות

,

ד

.

ולא הלכתי ארבע אמות בלא

הרהור

תורה

, ובלא

ש

תפילין

מונחים בראשי ובזרועי,

ה

.

ולא ישנתי בבית המדרש

.

לא שינת קבע, ו

אף

לא שינת ארעי

,

ו

.

ולא ששתי

[לא שמחתי]

בתקלת חברי

,

ז

.

ולא קראתי לחבירי בחכינתו

[בכינוי שמכנים אותו בני אדם לגנאי, כגון שם לווי].

ואמרי לה

[ויש אומרים] שכך אמר רב אדא: לא קראתי שם לחבירי

בחניכתו

[דהיינו, שם לווי של משפחתו] .

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא

[יאמר לנו כבודו מאותם דברים מעולים שהיה עושה רב הונא]!

אמר ליה: בינקותיה

-

לא דכירנא

[דברים שהיה עושה בצעירותו איני זוכר]. אבל

בסיבותיה

-

דכירנא

[דברים שהיה עושה בזקנותו - אני זוכר].

שכך היה עושה:

דכל יומא דעיבא

[בכל יום מעונן], שרוח חזקה מנשבת בו, ויש חשש שקירות רעועים יפלו מחמת חוזק הרוח,

הוו מפקין ליה בגוהרקא דדהבא

[היו מוציאין אותו, את רב הונא, שכבר היה זקן, וקשה היה לו להלך ברגליו, בקרון של זהב] ,

וסייר לה לכולה מתא

[וכך היה מסייר ובודק בכל העיר].

וכל אשיתא דהוות רעיעתא

-

הוה סתר לה

[וכל קיר רעוע - היה מצוה על משרתיו לסותרו], כדי שלא תפיל אותו הרוח על בני אדם.

אי אפשר למרה

[אם היתה יכולת כספית לבעל הקיר] -

בני לה

[היה בעל הקיר בונה אותה שוב מכספו].

ואי לא אפשר

[ואם לא היה באפשרותו]

אזי

בני לה איהו מדידיה

[היה רב הונא בונה את הקיר מכספו שלו] .

עוד מספר רפרם בר פפא ממעשיו המעולים של רב הונא:

וכל פניא דמעלי שבתא

[כל ערב שבת, בערבו של היום],

הוה משדר שלוחא לשוקא

[היה רב הונא שולח שליח לשוק] .

וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי

[וכל הירקות שהיו נשארים לגננים, מגדלי הירקות, שלא הצליחו למכרם עד עתה],

זבין ליה, ושדי ליה לנהרא

[היה שליחו של רב הונא קונה עתה את אותם ירקות, ולאחר מכן היה זורקן לנהר], מהטעם שיתבאר להלן.

ותמהה הגמרא: למה היה השליח זורקן לנהר,

וליתביה

[שיתנם]

לעניים!

ומבארת הגמרא: היינו משום שאם היה עושה כן,

זמנין דסמכא דעתייהו, ולא אתו למיזבן

[לפעמים יסמכו העניים על כך, שיקבלו בחינם את הירקות שישארו, ולא יקנו כלל]. והרי לא תמיד ישארו ירקות בשוק, ונמצא שלפעמים לא יהיו לעניים ירקות לשבת!

ותמהה הגמרא:

ו

עדיין, למה היה צריך לזרקן לנהר,

לשדייה לבהמה

[שיזרקן לבהמות, ויאכלום הם]!

ומבארת הגמרא:

קסבר

[סובר] רב הונא, שדבר שהוא

מאכל אדם

-

אין מאכילין

אותו

לבהמה

. והטעם, כי ביזוי אוכלין הוא. שעל ידי שנותן מאכל הראוי לאדם - לבהמה, נראה כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם .

ועתה שואלת הגמרא על עצם הענין:

למה בכלל היה צריך רב הונא לקנות את אותן ירקות?

ולא ליזבניה כלל

[שלא יקנה אותן כלל]!

מבארת הגמרא: הטעם הוא, משום שרב הונא חשש שאם לא יקנו את אותן הירקות, במשך השבת יתייבשו ויתקלקלו, ולא יהיו ראויים לשימוש, ויצאו הירקנים נפסדים. ואם כן,

נמצאת

[נמצא שאתה]

מכשילן לעתיד לבא,

שלא ירצו למכור ירקות לסעודת שבת .

ועוד ממעשיו המעולים של רב הונא:

כי הוה ליה מילתא דאסותא

[כאשר היה לו סם רפואה כלשהו],

הוי מלי כוזא מיניה, ותלי ליה בסיפא דביתא

[היה ממלא כלי מאותו סם, והיה תולה אותו על פתח ביתו],

ואמר: כל דבעי

-

ליתי ולישקול

[כל מי שרוצה - שיבוא ויטול].

ואיכא דאמרי

[ויש אומרים]:

מילתא דשיבתא הוה גמיר

[הוא היה יודע שמנהג השדים להזיק למי שאוכל בלי נטילת ידים] .

ו

לכן

הוה מנח כוזא דמיא, ודלי

ליה

[היה מניח במקום בולט כלי של מים],

ואמר: כל דצריך

-

ליתי וליעול

[שיכנס, ויטול ידיו],

דלא לסתכן

[כדי שלא יבוא לידי סכנה].

עוד מעשה מעולה היה עושה רב הונא:

כי הוה כרך ריפתא

[כשהיה כורך לחם לאכול],

הוה פתח לבביה

[היה פותח את שער ביתו]

ואמר: כל מאן דצריך

-

ליתי וליכול

[כל מי שצריך - שיבוא ויאכל].

אמר רבא: כולהו,

את כל מנהגי רב הונא שהוזכרו לעיל -

מצינא מקיימנא

[יכול אני לקיים] ,