Taanit 12a — le Talmud en français

אמר רב חסדא

:

הא דאמרת

[מה שאמרנו] ש

מתענין לשעות, והוא

דווקא באופן

ש

אמנם לא קיבל עליו תענית לכל היום מבעוד יום, אלא רק לחלק מהיום. אבל בסופו של דבר, נמלך

לא טעם כלום

כל היום כולו,

עד הערב

.

אבל אם התחיל להתענות עד חצי היום, ואחר כך אכל, ולא סיים את היום בתענית - אין זה עינוי, ובודאי אינה נחשבת תענית. ובאופן כזה, אם אכל קודם חצות - אין בכך כלום, ולא עבר על קבלתו.

אמר ליה אביי

: אם קיבל עליו להתענות רק עד חצי היום, ובסופו של דבר התענה כל היום,

הא

פשיטא ש

תענית מעלייתא היא

[הרי בודאי שתענית מעולה היא ], ואין צריך להשמיענו דבר זה!

אלא ודאי שתענית לשעות היינו שמתענה עד חצי היום.

אלא אומר אביי: מה שצריך לחדש שתענית שעות נחשבת תענית, אף שבאמת התענה כל היום,

לא צריכא

[אין הדבר נצרך] אלא באופן

ד

מתחילה לא נתכוין כלל להתענות היום, אלא שבאה לו טירדה, ולא אכל עד חצי היום. וכשהגיע חצי היום

אימלך אימלוכי

[נמלך בדעתו] ואמר, הואיל והתעניתי עד חצי היום, אתענה כבר כל היום. והחידוש הוא, שאף שלא נתכוין כלל מתחילה לתענית, בכל זאת הרי זו נחשבת תענית .

ו

עוד

אמר רב חסדא: כל תענית, שלא

התענה עד ש

שקעה עליו חמה

,

כלומר, שלא התענה עד סוף היום, אלא אכל כבר קודם לכן -

לא שמיה תענית

.

מיתיבי

מהמשנה להלן, ששנינו:

אנשי משמר,

הכהנים העובדים בבית המקדש,

מתענין

עם הציבור -

ולא משלימין

את תעניתן, משום שהם עסוקין בעבודה, ואינם יכולים להשלים ולהתענות כל היום.

הרי שהמתענה ולא שקעה עליו חמה, נחשבת תעניתו תענית!

דוחה הגמרא את הקושיה: באמת אם לא התענה עד סוף היום, אין זה נחשב תענית. ומה ששנינו

התם

[שם] שאנשי משמר היו מתענין ולא משלימין -

לצעורי נפשיה בעלמא הוא

[רק כדי לצער עצמם עם הציבור עשו כך], ולא כדי שתיחשב להם תענית.

והיות ואין תעניתם נחשבת תענית, אינם מתפללים תפלת "עננו", ויכולים להפסיק תעניתם בכל זמן שירצו.

תא שמע: דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק: אני מבני בניו של סנאה

בן בנימין

[משבט בנימין].

ובעשרה באב - יום טוב שלהם [של אותה משפחה. משפחת סנאה] היה. שמשום מעשה שהיה [מובא להלן כו א], קבעו להם חכמים יום זה להתנדב ולהביא עצים לדורות, ולהדליק בהם את המערכה שעל גבי המזבח, אף שיש כבר בבית המקדש עצים אחרים לצורך מערכה.

מה שאין כן בשאר בני אדם המתנדבים ומביאים עצים לצורך המערכה . שאם יש כבר עצים אחרים, מדליקין קודם כל בהם, ולא בעצים החדשים שהביאו עתה המתנדבים.

המשיך רבי אליעזר ברבי צדוק וסיפר:

ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת

.

ו

היות ואין מתענים בשבת,

דחינוהו

[דחינו אותו, את צום תשעה באב]

לאחר השבת,

ליום ראשון, שהוא עשרה באב.

והתענינו בו,

ביום ראשון, תענית תשעה באב -

ולא השלמנוהו

[לא השלמנו את התענית עד הערב] ,

מפני ש

יום עשרה באב -

יום טוב שלנו הוא

.

הרי שתענית שלא השלימוה, אלא התענו רק מספר שעות - נחשבת תענית!

דוחה הגמרא:

התם נמי

[אף שם, באותו מעשה] מה שהתענו,

לצעורי נפשיה בעלמא הוא

[רק כדי לצער עצמם עם הציבור ]. אבל באמת אין תענית זו נחשבת תענית גמורה.

תא שמע, דאמר רבי יוחנן

[לפעמים היה רבי יוחנן אומר]:

אהא

[אהיה]

בתענית, עד שאבוא לביתי!

וכשהיה מגיע לביתו, אף שלא היה זה בסוף היום, אלא לאחר כמה שעות - היה אוכל. הרי שקרא רבי יוחנן לתענית שלא השלימה - "תענית"!

דוחה הגמרא:

התם

[שם], מה שקיבל עליו תענית, לא לשם תענית חובה קיבל, אלא כדי

לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה הוא דעבד

[להשמיט עצמו מאנשי בית הנשיא עשה]. שהם היו מזמינים ומטריחים אותו לאכול עמם, והוא לא היה רוצה. לכן היה אומר להם שהוא בתענית, ואסור באכילה.

אבל באמת לא נתכוון לקבל עליו תענית כלל, ואם היה רוצה - היה אוכל מיד , ואין בנדרו כלום.

אמר שמואל: כל תענית

שלא קיבל עליו מבעוד יום

-

לאו שמיה תענית

[אינה נחשבת תענית] .

שואלת הגמרא:

ואי יתיב, מאי

[ואם ישב בתענית אף שלא קיבל עליו מבעוד יום, האם יש בכך חשיבות ומעלה כל שהיא, או לא]?

אמר רבה בר שילא

: אדם זה, שהתענה בלי שקיבל עליו את התענית,

דמי למפוחא דמליא זיקא

[הרי הוא דומה למפוח מלא רוח]. שבחינם מילא עצמו רוח ולא אכל, כי אין בכך כל תועלת.

עתה דנה הגמרא בענין קבלת תענית.

אימת מקביל ליה

[מתי צריך לקבל עליו התענית מבעוד יום]?

רב אמר

: צריך לקבל את התענית

ב

זמן ה

מנחה

[בזמן הראוי לתפילת המנחה] . דהיינו, מתשע שעות ומחצה ולמעלה [הוא הזמן של תפילת "מנחה קטנה"].

אבל אין צריך לקבל את התענית דווקא בתפילה עצמה, אלא אפילו כאשר הוא עומד בשוק ועוסק בעיסוקיו, מפסיק לרגע ואומר: "הריני בתענית למחר".

ושמואל אמר

: צריך לקבל עליו את התענית דווקא

ב

תוך

תפלת המנחה

.

ובאיזה מקום בתפילה מקבל עליו את תענית?

כשאומר דברי ריצוי ותחנונים שבסוף התפילה , מוסיף ואומר: "הריני בתענית למחר" .

אמר רב יוסף: כוותיה דשמואל

[כדברי שמואל], שאמר שצריך לקבל את התענית בתפילת המנחה,

מסתברא

[מסתבר].

דכתיב

במגילת תענית,

לאחר שהוזכרו תאריכים שונים שבהם אירעו מאורעות טובים לישראל, ולכן אין להתענות בהם: "אלין יומיא דלא להתענאה בהון" [אלו הימים שאין להתענות בהם]:

להן

כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא ייסר"

[כל אדם שהביא עליו תעניות מקודם לימים טובים אלו, כגון שקיבל עליו להתענות עשרה או עשרים ימי תענית, ובתוך אותם ימים הגיעו אותם ימים טובים שאין להתענות בהם - "ייסר"].

ועתה צריך לבאר, מה הכוונה "ייסר".

מאי לאו,

האם אין הכוונה לומר, ש

ייסר עצמו בצלו?

כלומר, שהמילה "ייסר" - היינו "יאסור", שיאסור עצמו בתפילה , בקבלת תענית בתפילת המנחה, ואז דוחה התענית את אותם ימים טובים?

מוכח, שרק קבלת תענית בתפילה מועילה. ואם לא קיבל את התענית באופן זה, לא עשה ולא כלום! דוחה הגמרא:

לא

. הכוונה במילה "ייסר" היא מלשון " יֵיאָסֵר", ש

יאָסֵר עצמו

. דהיינו, שאם קיבל עליו תענית קודם לאותם ימים טובים, הרי הוא נאסר באכילה, ותעניתו דוחה את אותם ימים טובים.

פליגי בה

[נחלקו בדבר זה]

רבי חייא ורבי שמעון ברבי

.

חד אמר

[אחד אומר], שצריך לִשְׁנות במגילת תענית

"ייסר"

.

וחד אמר,

שצריך לשנות שם

"יאסר"

.

שואלת הגמרא:

בשלמא למאן דאמר ייסר,

היינו

כדאמרינן

[כפי שאמרנו], שצריך לאסור איסר על עצמו בתפילת המנחה, ורק אז חלה עליו התענית.

אלא למאן דאמר יאסר

-

מאי היא

[למה הכוונה, מה הוא סובר]?

מבארת הגמרא:

כדתניא במגילת תענית: "כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא יאסר"

.

כיצד?

יחיד שקיבל עליו

להתענות בימי

שני וחמישי של כל השנה כולה, ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית,

כך הוא הדין:

אם נדרו קודם לגזרתנו,

דהיינו, שנדר את נדרו לפני שגזרו ותקנו חכמים את אותם ימים טובים, שלא להתענות בהם -

יבטיל

[יבטל]

נדרו את גזרתנו,

וימשיך את תעניותיו אף באותם ימים טובים.

ואם גזרתנו קודמת לנדרו,

דהיינו, שנדר את נדרו אחרי שכבר גזרו ותקנו חכמים את אותם ימים טובים, אזי הדין הוא שאף שנדר את נדרו קודם שחלו אותם ימים טובים -

תבטל גזרתנו את נדרו,

ולא יתענה באותם ימים טובים .

תנו רבנן

: אדם שקיבל עליו להתענות תענית למחר ,

עד מתי אוכל ושותה

בלילה שקודם התענית? -

עד שיעלה עמוד השחר,

דברי רבי

.

רבי אליעזר בר שמעון אומר: עד קרות הגבר

[עד שקורא התרנגול] בפעם הראשונה .

אמר אביי: לא שנו

שיכול לאכול בלילה שלפני תעניתו עד עלות השחר או עד קרות הגבר [כל אחד כשיטתו] אלא

ב

אופן

שלא גמר סעודתו

עד סמוך לאותו זמן.

אבל

אם

גמר סעודתו

קודם לכן לדברי הכל

אינו אוכל

יותר .

איתיביה רבא

מברייתא, ששנינו:

אכל

סעודתו, ובירך ברכת המזון,

ועמד

משולחנו -

הרי זה

חוזר ו

אוכל

לאחר מכן. הרי לנו, שאף שסיים סעודתו, יכול לחזור ולאכול כל עוד שלא האיר היום!

מתרצת הגמרא:

התם

[שם] מדובר

כשלא סילק

את השולחן מלפניו . שבאופן כזה לא הסיח דעתו מלסעוד עוד, ולכן אם חזר וסעד - הרי זה נחשב כהמשך לאותה סעודה, והרי אמרנו שיכול להמשיך ולסעוד עד תחילת היום.

איכא דאמרי

[יש שאומרים] את מחלוקתם של רבא ואביי באופן אחר:

אמר רבא: לא שנו

שיכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר אלא

כשלא ישן

עדיין באותו לילה.

אבל

אם

ישן,

הרי זה נחשב הפסקה, ושוב

אינו אוכל

.

איתיביה אביי

מברייתא. שכך שנינו שם:

ישן

בליל יום התענית, ושוב התעורר

ועמד

לאחר מכן באותו לילה -

הרי זה אוכל

[יכול הוא להמשיך ולאכול]. הרי לנו, שאף שישן באותו לילה, יכול להמשיך לאכול עד הבוקר!

ודוחה הגמרא את הקושיה:

התם

אין מדובר באופן שישן ממש, אלא

במתנמנם

. אבל אם ישן ממש, אינו אוכל לאחר מכן.

שואלת הגמרא:

היכי דמי מתנמנם

[באיזה אופן נחשב שהוא מתנמנם ולא ישן ממש]?