Soucca 3a — le Talmud en français

משום אוירא,

כדי שיהיה האויר שולט בה מפני החום, ואפשר שאכן כך היה.

אלא למאן דאמר

[רב הונא ורב חנן אמר רב],

בסוכה קטנה מחלוקת

רבי יהודה וחכמים, כלומר, בסוכה שאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, או שבעה טפחים על שבעה טפחים, אבל בסוכה גדולה מודים הכל שאפילו היתה גבוהה מעשרים אמה כשרה, היאך יתכן לפרש שנחלקו לגבי סוכתה של הילני?

וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה?

הרי נערותיה ומשרתיה יושבים עמה, וכיצד הוכיח מכאן רבי יהודה כשיטתו שסוכה הגבוהה מעשרים אמה כשרה?!

ומתרצת הגמרא:

אמר רבה בר רב אדא

: אכן ודאי היתה סוכתה גדולה מאוד, ומיהו

לא נצרכא אלא לסוכה העשויה קטוניות קטוניות

. דהיינו, סוכה העשויה חדרים חדרים, ואין בכל חדר וחדר יותר משבעה טפחים על שבעה טפחים, ולפיכך הביא רבי יהודה ראיה מסוכה זו לשיטתו, משום שכל קיטון נמדד בפני עצמו, וכזו היתה סוכתה של הילני. ומקשה הגמרא:

וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות?!

ומתרצת הגמרא:

אמר רב אשי, לא נצרכא אלא לקיטוניות שבה.

כלומר, ודאי היו בסוכתה גם אולמות גדולים, אלא שנחלקו חכמים ורבי יהודה מה דינם של הקיטוניות שהיו באותו סוכה. [שכן היה דרכם לעשות בסוכה גדולה קיטונית קטנה לצניעות].

רבנן סברי

: קיטוניות אלו פסולות הן, ולכן ודאי,

בניה בסוכה מעליא הוו יתבי

באולמות הגדולים שבה,

ואיהי

הילני המלכה

יתבה בקיטוניות

שבה, הפסולות למצות סוכה,

משום צניעותא, ומשום הכי לא אמרי לה דבר,

שהרי אשה היא ופטורה מן הסוכה.

ורבי יהודה סבר, בניה

-

גבה הוו

יתבי,

בקיטוניות,

ואפילו הכי לא אמרי לה

חכמים

דבר.

והוכיח מזה רבי יהודה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה, כשרה, אפילו אם שטחה אינו אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים.

ועתה מסכמת הגמרא מהן מידות הסוכה מעיקר הדין:

אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה

: הסוכה

צריכה שתהא מחזקת

בשטחה, כדי

ראשו

של אדם

ורובו

רוב גופו,

ושולחנו

שהם שבעה טפחים על שבעה טפחים.

אמר ליה רבי אבא, כמאן

אמרת דינך, האם

כבית שמאי?

בדף כח א שנינו, "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. אמרו להן בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית הלל וזקני בית שמאי לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר? אמרו להם בית שמאי [לא כך היה המעשה, אלא] אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך".

ומבואר, שלדעת בית שמאי, אם לא היה השולחן, בשעה שישב בסוכה לא יצא ידי חובתו. ולבית הלל יצא ידי חובתו אף אם היה שולחנו בבית.

והרי הסיבה לכך ששיעור שטח הסוכה הוא שבעה טפחים, משום ששישה טפחים הן מקומו של אדם, וטפח נוסף נצרך לשולחנו. ואם כן לדעת בית הלל לא צריך לרוחב הסוכה אלא שישה טפחים. נמצא, רב שמואל בר יצחק המצריך שבעה טפחים לרוחב הסוכה, כשיטת בית שמאי.

אמר ליה

רב שמואל בר יצחק:

אלא כמאן?!

אכן ודאי דעתי כבית שמאי.

איכא דאמרי,

כך היה הדבר:

אמר רבי אבא: דאמר לך

דין זה

מני? אמר ליה

רב שמואל בר יצחק:

בית שמאי היא, ולא תזוז מינה!

עתה סברה הגמרא, שנחלקו בית שמאי ובית הלל האם שיעור סוכה קטנה הוא שישה טפחים או שבעה.

ומקשה הגמרא:

מתקיף לה רב נחמן בר

יצחק: ממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה

שאינה רחבה אלא ז' טפחים ולא יותר

פליגי,

דלמא בסוכה גדולה פליגי, וכגון דיתיב אפומא דמטולתא

שמא נחלקו אף בסוכה גדולה מאוד, אלא שיושב בפתחה, ושולחנו בתוך הבית.

דבית שמאי סברי

: הגם שהסוכה עצמה כשירה, אם ישב כך לא יצא ידי חובתו, משום ש

גזרינן שמא ימשך

תוך כדי אכילתו

אחר שולחנו,

ויאכל בביתו.

ובית הלל

המתירים לשבת כך,

סברי, לא גזרינן

שמא ימשך אחר שולחנו.

ודיקא נמי

ובאמת כך משמע בלשון המשנה,

דקתני: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.

ואם איתא

שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה, האם צריך שתהא

מחזקת

כדי ראשו רובו ושולחנו,

ו

אם

אינה מחזקת

אלא ראשו ורובו פסולה, או די בכך שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו, הרי כך

מיבעי ליה

לתנא לשנות במשנה, ומדוע שנה כיצד היא צורת ישיבתו של הנמצא בתוכה, אלא ודאי לא נחלקו בשיעור הסוכה, אלא בסוכה גדולה נחלקו, וכשיושב סמוך לפתחה.

ומקשה הגמרא:

ו

כי בשיעור

בסוכה קטנה לא פליגי

בית שמאי ובית הלל?!

והתניא

: סוכה ה

מחזקת

כדי

ראשו רובו

ושולחנו, כשירה.

רבי אומר

: אינה כשרה,

עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות.

ותניא אידך: רבי אומר: כל סוכה שאין בה

בשטחה

ארבע אמות על ארבע אמות, פסולה.

וחכמים אומרים: אפילו אינה מחזקת אלא

כדי

ראשו ורובו,

כשירה.

ומקשה הגמרא: בדברי חכמים נתפרש שצריך שתהא הסוכה מחזקת כדי ראשו ורובו,

ואילו שולחנו לא קתני

[בתניא אידך], אם כן

קשיין

שתי הברייתות

אהדדי,

שהרי מדברי חכמים בברייתא הראשונה משמע, ששיעור רוחב הסוכה הוא ז' טפחים, כדי ראשו רובו ושולחנו, ואילו מהברייתא השניה משמע, שצריך רק שיעור ראשו ורובו - שהן ו' טפחים?!

אלא לאו, שמע מינה,

הפירוש הנכון הוא:

הא

[ברייתא ראשונה],

בית שמאי

היא, המצריכים שיוכל להכניס שולחנו לתוכה, ו

הא

[ברייתא שניה],

בית הלל

היא, שלא הצריכו אלא כדי ראשו ורובו, ומבואר שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה.

ו

אמר מר זוטרא: מתניתין

[להלן דף כח א]

נמי דיקא,

שנחלקו בשיעור סוכה קטנה.

מדקתני: בית שמאי "פוסלין" ובית הלל "מכשירין".

ואם איתא

שנחלקו בסוכה גדולה דוקא,

בית שמאי אומרים לא יצא

ידי חובתו,

ובית הלל אומרים יצא

ידי חובתו

מיבעי ליה

לתנא לומר, ולא יתכן לשנות לשון פסול והכשר, שהרי הסוכה עצמה ודאי כשרה?!

ומקשה הגמרא:

ואלא,

אם נחלקו בסוכה קטנה,

קשיא

לשון המשנה: "

מי שהיה

ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית" - מלשון זו מדוייק, שבסוכה גדולה נחלקו, וכפי שנתבאר?!

ומפרשינן:

לעולם, בתרתי פליגי

בית שמאי ובית הלל.

פליגי ב

שיעור

סוכה קטנה, ופליגי

נמי

בסוכה גדולה

האם חשו חכמים שמא ימשך אחר שולחנו.

וחסורא מיחסרא, והכי קתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי אומרים לא יצא, ובית הלל אומרים יצא.

[וזוהי המחלוקת בסוכה גדולה].

ו

סוכה

שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד

[שהן שישה טפחים],

בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.

דנה הגמרא:

מאן תנא להא דתנו רבנן

:

בית שאין בו

שטח של

ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה,

משום דכתיב [דברים יא כ]: "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכל שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קרוי "בית", שכן שיעור בית הראוי לדיורין הוא ארבע אמות. ופטור

מן

מצות עשיית

מעקה.

ואינו מטמא בנגעים

[נגעי בתים], דכתיב [ויקרא יד לה] "ובא אשר לו הבית", וזה אינו קרוי בית.

ואינו נחלט בבתי ערי חומה

, דכתיב [ויקרא כה כט] "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו] חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו".

וזה אינו קרוי בית, ולפיכך אינו נחלט לקונה אותו, אלא פודהו לעולם כדין מוכר קרקע.

ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה

שנאמר, "מי האיש אשר בנה בית חדש ילך וישוב לביתו". וזה אינו קרוי בית.

ואין מערבין בו

עירובי חצירות. מדין תורה, אין להוציא בשבת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. ותקנו חכמים, שלא להוציא חפץ אפילו מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, ואפילו לא מהבית אל חצר משותפת של כמה דיירי בתים, אלא אם כן יערבו יחד את כל הרשויות ויעשום רשות אחת.

ודבר זה נעשה על ידי שיאספו מכל בית מעט פת, ויתנום באחד הבתים, שאז נחשב הדבר כאילו דרים כולם באותו הבית, והחצר המשתופת נחשבת כחצר של כל דיירי הבית ההוא. ובית שאין בו ארבע אמות, אינו צריך לתת פת להשתתף בשיתוף חצרות, לפי שאינו קרוי בית.

ואין משתתפין בו

שיתופי מבואות.

תיקנו חכמים שכל בני החצירות הפתוחות למבוי סתום [שהוא סימטא המובילה אל רשות הרבים, והסימטא מוקפת משלשת צידיה בחצירות ובבתים, ורק ראשה, מצד הרביעי פתוח לרשות הרבים], שיהיו חייבים כל בני המבוי להשתתף בפת ולהניחה באחת החצירות כדי שיוכלו לטלטל במבוי ומן החצירות למבוי.

ואם בית זה שאין בו ארבע על ארבע היה פתוח לחצר הפתוחה למבוי, הוא אינו צריך להשתתף בפת כדי להתיר להוציא ממנו דבר בשבת למבוי.

ואין מניחין בו

את

עירוב

החצר לאחר שגבו אותו מדרי החצר, כיון שאינו ראוי לדירה.