Soucca 36a — le Talmud en français

הא

דאמר רבא שהיא כשרה, הוא כאשר היה הקילוף

בכולה,

וממילא אינו מנומר. ואילו

הא

דשנינו במשנתנו שהיא פסולה, כאשר היה הקילוף

במקצתה,

שמנומר הוא.

שנינו במשנתנו:

נסדק ניקב

וחסר על ידי הנקב כל שהוא - פסול. אבל אם ניקב ואינו חסר אפילו משהו - כשר.

ו

תני עולא בר חנינא: ניקב נקב מפולש

אף אם לא נחסר על ידי כך - פסול, ואפילו היה הנקב

ב

עובי

משהו

[כלומר, דק כחודה של מחט].

ו

אם ניקב נקב

שאינו מפולש,

וכגון שנעץ בו יתד עבה, ולא נחסר על ידי כך האתרוג אפילו משהו, שיעורו לפסול הוא

בכאיסר.

שאם היה הנקב רחב כאיסר הרי הוא פסול אף שלא נחסר כלל. [ומשנתנו שהכשירה כשלא נחסר אפילו משהו איירי בנקב פחות מאיסר שאינו מפולש].

בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה

כסימני טריפה של בהמה [המובאים להלן],

מהו?

ומבררת הגמרא:

מאי קמיבעיא ליה

לרבא?

אי

קמיבעיא ליה מה דינו של אתרוג ש

נקלף,

שהוא מסימני טריפה של בהמה, דהיינו "הגלודה", שאין לה עור, הא

תנינא

ליה להדיא במתניתין מה דינו? ו

אי

קמיבעיא ליה מה דינו של אתרוג ש

נסדק,

שאף הוא מסימני טריפה של בהמה, דהיינו גרגרת שנסדקה כולה ולא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה, הא נמי

תנינא

במתניתין? ו

אי

ב

ניקב

האתרוג קמיבעיא ליה, שהוא דומיא דניקב קרום המח, שהוא מסימני טריפה של בהמה, הא נמי

תנינא

ליה במתניתין?

מבארת הגמרא:

כי קא מיבעיא ליה

לרבא,

כדעולא אמר רבי יוחנן.

דאמר עולא אמר רבי יוחנן:

ריאה שנשפכה כקיתון,

דהיינו שהבשר שבתוך הקרום נימוח ונעשה כמים

, כשרה.

ואמר רבא: ו

דין זה

הוא

דוקא היכא

ד

אכתי

קיימא סימפונהא

[שסמפונות הריאה עדיין קיימות],

הא

אם

לא קיימי סימפונהא

הרי היא

טרפה,

נמצא שאחד מסימני הטריפה הוא שנעקרו ממנה סמפונות הריאה.

ומעתה נסתפק

הכא

גבי אתרוג, כאשר נימוח פנים האתרוג, אולם עדיין קיימין חדרי הזרע שלו שהגרעינים בתוכם [שהם מקבילים לסמפונות הריאה בבהמה],

מאי?

וביאור הספק הוא: מצד אחד יש לחלק בזה בין בהמה לאתרוג, ד

דלמא התם הוא

שאינה טריפה בכהאי גוונא, כי היות

דלא שליט בה אוירא,

שהריאה אינה פתוחה לאויר, משום הכי

הדר בריא

[חוזרת היא לבריאותה]. אבל

הכא דשליט בה אוירא

באתרוג,

סרוחי

מסרחת,

כלומר, נרקב הוא מחמת המגע בין בשר הפרי לאויר.

או דלמא לא שנא?

תא שמע: אתרוג תפוח, סרוח,

או

כבוש

בחומץ ובחרדל, או

שלוק

[מבושל הרבה במים רותחים], או אם היה האתרוג

כושי,

או

לבן, ו

כן אתרוג ה

מנומר, פסול.

אתרוג

שצורתו

ככדור

-

פסול.

ויש אומרים: אף התיום,

דהיינו שני אתרוגים הדבוקים יחד - פסול.

אתרוג הבוסר,

דהיינו, שהוא קטן כפול הלבן,

רבי עקיבא פוסל, וחכמים מכשירין.

גדלו בדפוס,

דהיינו, שעשה לו צורה מסוימת בעודו קטן, ונתנו לתוכה כשהוא מחובר לעץ, וגדל שם כך שנעשה כאותה הצורה,

ו

על ידי כך

עשאו

לאותו אתרוג

כמין בריה אחרת

שאינו דומה לאתרוג כלל,

פסול.

ומדייקת הגמרא:

קתני מיהת: תפוח, סרוח.

מאי לאו: תפוח

היינו שנפחת ונרקב

מבחוץ, וסרוח

היינו שנרקב

מבפנים,

דהיינו דומיא דריאה שנשפכה כקיטון, וקיימי סמפונאה, ואפילו הכי פסול!

דוחה הגמרא:

לא. אידי ואידי,

בין תפוח ובין סרוח -

מבחוץ

איירי ולא בבשר הפרי.

ולא קשיא: הא

דקתני "תפוח", היינו,

דתפח

[שהתנפח] -

אף על גב דלא סרח

[שלא נרקב]. ואילו

הא ד

קתני

"סרח",

היינו,

אף על גב דלא תפח.

וקא משמע לן מתניתין שבין אם נרקב ובין אם התנפח פסול.

אמר מר: אתרוג כושי פסול.

מקשה הגמרא:

והתניא

: אתרוג ה

כושי

שגדל בארץ כוש -

כשר,

על אף ששחור הוא, שכך היא דרך גדילתו באותו מקום. אבל אם היה רק

דומה לכושי,

כלומר, שגדל כאן והוא שחור,

פסול,

לפי שבמקומותינו מראה שחור אינו נחשב למראה אתרוג. ומכל מקום מבואר שאתרוג הכושי כשר?!

מתרצת הגמרא:

אמר אביי

: אכן אתרוג הכושי כשר, ו

כי תנן נמי מתניתין

דפסול, ב

דומה לכושי תנן.

רבא אמר

: לעולם גם משנתנו וגם הברייתא באתרוג הכושי קמיירי, ו

לא קשיא, הא

דשנינו בברייתא שאתרוג הכושי כשר, היינו -

לן,

לבני בבל הקרובים לארץ כוש, ורגילין באותם אתרוגים.

והא

דשנינו במשנתנו שאתרוג הכושי פסול -

להו,

לבני ארץ ישראל, שאינם רגילים בהם, ולגביהם אין זה מראה אתרוג. ומכל מקום גם לבני בבל הרגילים באתרוגים אלו, דוקא אתרוג הכושי כשר. אבל הדומה לכושי פסול, לפי שאין זה מטבע ברייתו להיות שחור.

שנינו בברייתא:

אתרוג הבוסר, רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין.

אמר רבה: רבי עקיבא,

שסבר הכא שעד שיגמר בישולו של האתרוג אין הוא נחשב פרי,

ורבי שמעון

דלהלן

אמרו דבר אחד.

רבי עקיבא

היינו

הא דאמרן,

דפסל אתרוג הבוסר.

רבי שמעון, מאי היא?

דתנן: רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן

מן המעשרות. וטעמו כדלעיל, דכל שלא נגמר בישולם אינם חשובים פרי לענין מעשרות.

אמר ליה אביי: דלמא לא היא,

[כלומר, שמא לא כדבריך שאתה למד דרבי עקיבא ורבי שמעון חדא שיטתא היא], ד

עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא

אלא משום

דבעינן

שיהיה

"הדר", ו

באתרוג הבוסר

ליכא

הדר.

אבל התם

גבי מעשרות, אפשר ד

כרבנן סבירא ליה,

שגם אתרוג הבוסר חשיב פרי וחייב במעשר.

אי נמי

[כמו כן ניתן לפרש להיפך]:

עד כאן לא קאמר רבי שמעון התם,

שאתרוג הבוסר פטור מן המעשר,

אלא

משום

דכתיב

[דברים יד כב]:

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך"

ודרשינן, דהיינו

, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה,

שהוא פרי הראוי לצמוח, וזהו דוקא פרי שכבר גדל כל צרכו.

אבל הכא

איכא למימר ד

כרבנן סבירא ליה

שאתרוג הבוסר כשר.